אני משפשפת את הראש ונוהמת בקוצר רוח. עד ששולחים לי מצנח, הוא חייב ליפול לי על הראש? בטח נותני החסות העלובים שלי ביקשו בהזמנה מיוחדת לשגר אותו לשם. או שקברניטי המשחק סתם מנסים להשפיל אותי.

אבל בכל זאת, זה מצנח.

אני קורעת את הנייר החום שמכסה את המתנה, ומהרהרת במה שיכול להימצא בה. צואת חתולים, אולי? אוכל רקוב שיגרום לי למות מבחילה? כל דבר שיכול להשפיל אותי, כנראה.

כשאני מסיימת להוריד את העטיפה, אני מבינה שאפילו צואת חתולים תהיה לי שימושית יותר מה"מתנה" שקיבלתי.

ועוד איזו מתנה.

אם הייתה חסרה לי הוכחה שמנסים להשפיל אותי ברגעים האחרונים בעולם הזה, מתברר שהיא הגיעה היישר מהשמיים, משתלשלת ממצנח כסוף.

אני מביטה בקשת במבט אטום. ואז מרימה אותה.

היא שחורה כמו דיו, יפהפייה כמו ציפור בעת מעוף. הקימורים העדינים שלה נראים כמו כנפיים. ואפילו אני, שלא מבינה אפילו קצת בקשתות וחצים, מתפעלת מהאיזון המושלם שלה. לא שזה אומר משהו. אני יכולה להשוות רק עם מחנה האימונים והקשת של אית'ן.

אבל הדבר המדהים ביותר הוא שאני מזהה את הקשת. מהטלוויזיה.

"מה. לעזאזל."

זו... הקשת של קטניס, או שאני רק מדמיינת?

כמו כדי לאשר את החשד שלי, הקשת ניעורה לחיים בקול זמזום עליז. כאילו הגיבה לקול שלי.

אין שום סיכוי שאני מדמיינת. זו הקשת של קטניס. זו שייצגה אותה לכל אורך תקופת ההתקוממויות. לא משנה כמה הנאום הקטן והמטופש שלי הצליח, אין מצב שהצלחתי לגייס מספיק נותני חסות לנשק כה מרשים, ובמיוחד לא בשלב הזה של המשחקים.

ומלבד זאת, זה רכוש אישי של קטניס.

זו בטח טעות. מי המטומטם שישלח לי, מכל האנשים, דווקא קשת וחיצים?

חיצים. חלק נכבד מהחיצים - לפחות לפי מה שראיתי בטלוויזיה - הכיל מטען נפץ. אחרים אולי בערו. אני לא בדיוק זוכרת, אבל אני יודעת שסבא רשם את זה אז איפהשהו. הוא נעשה אובססיבי כלפי קטניס כשכל מה שבנה החל להתמוטט בגללה.

ייתכן ש - ?

אני מרימה את אשפת החיצים ומציצה לתוכה. יש שם משהו כמו חמישה-עשר חיצים, מחולקים לשלושה צבעים. חמישה כחולים וחדים יותר מהשאר, חמישה אדומים והשאר סגולים.

השאלה מי עושה מה. והשאלה הגדולה אפילו יותר - איך הם הגיעו אלי?

זיכרון הטציה שהצילה אותי ממוות מבליח לפני, מזכיר לי שמשהו מוזר בהחלט קורה כאן.

אני מושכת בכתפי. כלי הנשק אולי חסרי תועלת עבורי בצורתם הבסיסית, אבל אם אוכל להכין מלכודת שתכלול כמה חיצים מתפוצצים... זה עשוי להצליח.

אני מרגישה את העייפות מכריעה אותי כשאני נרדמת, הקשת והחיצים חבוקים בין זרועותי.

"תודה, קטניס."

~~~~

"לוסי."

אני מתהפכת על צדי, ומגלה תוך כדי כך שאני יושבת על מיטת ניתוחים לבנה.

"לוסי."

אבל המיטה... היא ניצבת באמצע שממה מדברית. ולא נראה שום רופא באופק.

"לוסי."

הקול לובש צורה ופנים. אמנם מעולם לא ראיתי אותו לפני זה, אבל הגבר נראה מוכר באופן מפחיד כמעט. יש לו שיער זהוב כמו השמש, עיניים אפורות מתכתיות ושפתיים עבות.

שפתיים מדממות.

הפה של סבא. השיער של אית'ן. העיניים של תומס, שממתכת בוהקת הופכות לעננים עגומים כשהן מוצפות דמעות.

השלושה שאני כל כך, כל כך אכזבתי. השלושה שכל כך אכזבו אותי.

היד של הגבר מונפת באוויר, ולפתע מופיעה בה פיסת זכוכית חדה כתער. אני מנסה להירתע כמו מתוך אינסטינקט, אבל שלשלאות ברזל חלודות מופיעות יש מאין וכובלות אותי למיטה. אני צורחת.

היד מפסיקה להתרומם ומנחיתה את הסכין על בית החזה שלי. החור שנפער בדיוק מעל הלב שלי אמור להרוג אותי, אבל בכל זאת, משום מה, אני ממשיכה לחיות כשהיא מפלחת את גרוני ואת הבטן שלי ומשם בחזרה. אני הופכת לגוש דומם של בשר מרוטש, ובכל אותו הזמן סבא-אית'ן-תומס ממשיך ללחוש את השם שלי, כמו אחוז דיבוק.

לוסי. לוסי. לוסי.

לוסילוסילוסילוסילוסי.

לוסי גריי.

מהקרקע סביבי פורצים כמה זוגות ידיים, כל אחד חיוור יותר מהאחר.

אחת הידיים נמשכת קדימה ומתחילה לחפור בבטן המדממת שלי, איפהשהו באיזור המעיים. אבל למרות כל הדם שנמרח עליה הכיתוב האדום החרוט על גבה מושך את תשומת ליבי.

ברני.

אחד מאלה שהרגתי.

עוד כמה ידיים מתקרבות, ואני מצליחה לקלוט כמה שמות נוספים.

קליירי. אית'ן. אלודי.

כל אלה שהרגתי.

הידיים חופרות באיברים הפנימיים שלי... בוחשות... מחפשות... אבל אחרי מה בדיוק?

ואז הידיים נעצרות בנקודה אחת. במרכז החזה שלי. נוטות מעט לצד שמאל.

ואז אני מבינה. בדיוק כשהידיים עוקרות את הלב שלו ממקומו, נעזרות בטופרים המעוקלים שיש להן במקום ציפורניים כדי לחתוך את העורקים והוורידים שקיבעו אותו למקומו.

לראשונה, אני צורחת מכאב מהול בזעזוע.

הלב שלי שחור לגמרי – כמו חתיכת פחם שנזרקה למדורה – ופועם באיטיות, מה שגורם לדם שחור כזפת לזלוג מתוכו.

המסר ברור. אבל סבא-אית'ן-תומס מבהיר לי אותו בכל זאת.

"אין לך לב, לוסי." השפתיים המדממות נעות כמעט בלי קול. "את רוצחת, לוסי."

~~~~

אני נשלפת בבת-אחת מהחלום כשכאב מוחשי יותר תוקף את בית החזה שלי.

העיניים שלי נפקחות. אני לא נאלצת לחפש זמן רב אחר הצל השחור שרוכן מעלי ונועץ להב של מצ'טה דרך הזרועות שלי כדי להגיע, ככל הנראה, ללב שלי.

על פי חריקת השיניים של המיועד, אני מבינה שמשהו חוסם אותו.

הקשת מזמזמת במחאה. כנראה שאפילו קשתות לא אוהבות שדוקרים אותן.

בגלל שמיועד עוד חושב שאני ישנה, או מעולפת, אני לא מהססת ונוגחת בו עם המצח ישר לצוואר. המכה אולי הייתה יכולה להיות קטלנית אם המיועד לא היה שם לב אלי בזמן. כי הוא מספיק לקום במהירות והראש שלי נחבט בבטן שלו. זה גורם לו לנשוף אוויר בחדות, אבל לצערי הרב לא גורם לו למות.

וחוץ מזה, אני רוצה לתת את הכבוד של מכת הניצחון לאחד החיצים של קטניס.

המיועד מתרחק, כנראה כדי לקחת תנופה ולהתנפל עלי. לבינתיים אני מושיטה יד אחורה ונוטלת אחד מהחיצים המיוחדים, אחד מכל צבע. אני לא יודעת מה עושה כל אחד מהם, אבל שילוב של שלושתם כנראה יהיה קטלני.

המיועד מתקרב בשעטה, המצ'טה בידו, ואני מנסה – ניסיון כושל ביותר, חשוב לציין – לקום על הרגליים. במקום זה אני נופלת, ונשמעת תרועת חצוצרות במורד העמק.

חצוצרות ניצחון.

איך זה יתכן? אנחנו עדיין שניים. זה לא הגיוני –

אבל המיועד חושב שכן. הנשק נופל מהזרועות שלו. הוא זועק בהקלה, כאב, ניצחון, פחד. הוא מסתכל עלי. אין לי ספק שהוא לא פספס את הנפילה שלי, וחושב כנראה שהלב שלי הפסיק לפעום.

הוא בטוח שהוא ניצח.

ולמרות שהוא נמצא מטר ממני, הוא לא שומע את הלב שלי פועם. הוא קובר את פניו בין ידיו, מתסתכל לשמיים, מחכה לרחפת, ולא שם לב לבינתיים ליד שלי, שאוחזת בחיצים, מתקרבת לכיוון הגב שלו. כשהם ננעצים שם, אני די בטוחה שהוא לעולם לא ישים לב לשום דבר עוד לעולם.

התותח האחרון יורה. ואז יש רק דממה. וכאב.

שלג תמיד נופל למעלה.

~~~~
לא קראתי את הפרק לפני שהעליתי מחשש שאחטוף שוק או משהו מהזעזוע
אשמח לדעת שזה לא היה גרוע עד כדי כך
ולמי שחשב שהסיפור נגמר... שתדעו שעכשיו מגיע החלק הכי מעניין. אז יש למה לחכות. תשאירו את הספר בספריות!
יום נעים😃