זה נגמר בחץ אחד ויחיד מכיוונו של אית'ן.

"רוץ!" אני צורחת כשהאייל מתנפל עלינו בדהרה, לשון הנחש הירוקה שלו שלופה בכוננות להכשה. אית'ן פותח במנוסה, אך ברגע שאני מנסה ללכת בעקבותיו אני כושלת ונופלת ארצה. כמעט שכחתי שהרגל שלי נפוחה ודואבת מאז הנפילה הקשה מהעץ. אני מסתובבת וצורחת לעזרה, אבל אית'ן ממשיך לרוץ. עוזב אותי.

אני מבינה שהוא כבר לא יחזור. שהוא ישאיר אותי לבד להתמודד עם הטציה. לא מעניין אותו אם אחיה או אמות. אמרתי לו בפירוש שלא אנצח, אז שלא יטרח לנסות להגן עלי. נראה שהוא הגדיל ראש ולקח את הבקשה שלי רחוק יותר מכפי שקיוויתי.

אני לא רוצה למות.

הצעדים הכבדים קרובים יותר מאי פעם. הטציה מתקרב במעין חן, מצמצם את הפער. הפרווה הזהובה החלקה שלו זוהרת באור השמש הרך, עיניו האדומות רושפות אש יפהפייה והנחש הפורץ מפיו מוסיף עוד ממד ליופי המוזר והמהפנט שבו. הוא לא נראה מאיים... לא באמת. אבל מי כמוני יודע מה מסתתר מאחורי הפנים התמימות הללו.

צעדיו מאטים והאייל כורע מולי במעין ברכת שלום. הנחש מתפתל, מסתחרר, מתקרב. אני רוכנת קדימה בעיניים עצומות, ליבי דוהר וזיעה קרה מכסה את מצחי, מתכוננת לקראת המכה -

שום דבר לא מכין אותי לגל השריפה שמכה בי. אני שוכבת על הקרקע, משותקת, כל גופי מפרכס בייסורים. הכל מיטשטש, נמחק. אני לא רואה דבר מעבר לכאב-עצמו, דבר אינו פורץ את מסכת הכאבים המלובנים המסתחררת סביבי. ככה זה למות? האם הכאב אי פעם יפסיק?

הכאב יפסיק, כן.

הוא נפסק.

עיני נפקחות בהיסוס, ומילה אחת בלבד מצליחה להתגבש על שפתי. "ירוק?"

"לא תמצאי כאן גראס, מתוקה." הקול מקפיץ אותי.

"אית'ן?" אני קוראת בהפתעה. "גם אתה מת?"

"כן, בטח. אין סמים בגן עדן." הוא אומר בטון משועשע.

"אתה יודע למה התכוונתי." אני נושפת ומביטה באדמה בגועל. "למה הכל מכוסה רפש ירוק?" ואז עיני נוחתות על גופת האייל המשופד בחץ ארוך וזהוב, זהוב כמו שיערו של אית'ן. המוגלה מפעפעת ממנו ונספגת אל תוך הבגדים שלי. כל טיפה שנוגעת בעורי החשוף שורפת לרגע, והכאב נעלם כעבור שניות אחדות. "רגע, אני לא מתה?"

"כל הכבוד על האבחנה הדקה."

"לא עזבת אותי." אני בולעת רוק בניסיון להעלים את הגוש שעולה בגרוני. איך יכולתי להעלות בדעתי שהוא יעשה לי דבר כזה? מחשבה נוספת עולה בראשי. מה אני אעשה אם הוא ימות? אני דוחקת את המחשבה המיותרת לירכתי מוחי.

"אני אהיה כאן עד שתמותי," הוא פולט, ואז כנראה קולט שהוא לא היה מאוד רגיש, ואולי אפילו חסר טקט. "הממ, זאת אומרת - "

"זה בסדר, זה לא סוד." אני מביטה שוב בגופת האייל, לשון הנחש המתפתלת משתלשלת מפיו הפעור. אית'ן מתקרב לגופה וכורת את לשונה ללא היסוס.

"מה אתה עושה?" אני שואלת בבלבול כשהוא מכניס את הלשון לתרמילו.

"מתכנן עוד מלכודת."

"אתה.. אתה בטוח?" אני שואלת בחשש ומשפשפת את גדם האוזן שלי בהיסח הדעת. "שנינו יודעים מה קרה בפעמים האחרונות שניסית דבר כזה - "

"אני יודע." הוא מתיז ונושך את שפתו התחתונה עד זוב דם. "אבל הפעם זה לא יהיה מסוכן; נשתמש בארס הנחש כדי להרעיל את אחד המיועדים."

פשוט וגאוני. "אתה מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש."

צל חולף על פניו. "הלוואי שתמיד הייתי מפתיע אותך לטובה." הוא חושק שיניים ותולש את החץ מהגופה, כמעט באלימות.

כהד לתסכולו, האדמה מתחילה לרעוד.

"מ.... מה קורה?"

בתשובה לשאלתי, עץ עבה וגבוה מאחורי מתנתנד ומתרסק. מתרסק סנטימטרים ספורים מהמקום בו אני נמצאת. ואני... אני קפואה. הן בגלל הרגל הפצועה שלי, הן בגלל הפחד המשתק, אבל הסיבה העיקרית היא השלג המתחיל להצטבר על אדמת היער.

מה קורה פה? אני חושבת כאשר רעידה נוספת הודפת אותי אל האדמה הקרה. העולם השתגע. קול קטן עונה לי. יריית תותח קוטעת את חוט המחשבה שלי. מישהו מת.

מעולה. כל עוד לא אהיה הבאה בתור.

הרעידות נפסקות, אבל השלג ממשיך להצליף בנו. קול חזק וצלול מהדהד במורד העמק.

"מיועדי ומיועדות הזירה ה 76," מבטי פוגש במבטו של אית'ן. אני יודעת שהוא, בדיוק כמוני, זיהה את הקול. "אני נרגש להכריז על כך שמחר יתקיים אירוע מיוחד." אומר קלהאודיוס טמפלסמית. "משתה. בשונה משנים אחרות, רק אחד יוכל להרוויח את הפרס. דבר כזה לא קרה במשחקי הרעב מעולם. המשתה יוכל לקדם מיועד אחד ליתרון, אך עם כל יתרון מופיע חיסרון." הקול מתחיל לדעוך, ומילים אחרונות נשמעות לפני שהוא גווע לגמרי. "שקלו את צעדיכם בתבונה."

אני צונחת לקרקע. משתה? הסיכון עצום, אבל עם זאת -

"יש לי תכנית." קוטע אית'ן את מחשבותי.

"אני לא בטוחה שהמשתה הוא רעיון טוב." אני אומרת בספקנות. "שמעת מה הוא אמר. על החיסרון, ועל כך שרק אחד יזכה בפרס. זה נשמע לי... כמו מתכון גרוע למוות בטוח."

הוא מתעלם מטענותי ההגיוניות, ושוטח בפני את תכניתו. "זוכרת את המשחקים ה74? את המיועדת ממחוז חמש?"

"הג'ינג'ית," אני משלימה, מנסה להבין לאן הוא חותר.

"בדיוק. ומה היא עשתה במשתה?"

"התחבאה בקרן השפע!" אני מחייכת חיוך רחב. "ואתה רוצה לשחזר את זה? יכול להיות שעוד מישהו חשב על האסטרטגיה הזאת."

"ובדיוק בגלל זה נלך לשם עוד היום. מי שינסה לעשות כמונו - לא ממש יצפה למארב. נהיה מוכנים."

"אני לא יכולה ללכת עד קרן השפע. הרגל שלי פצועה, ואנחנו עמוק בתוך הזירה. מה גם שאני סתם אהיה שם סחבה. אני עלולה להרוס הכל במקרה שניאלץ לברוח."

"אני ארקח לך משכך כאבים." הוא מעביר יד רועדת בשיערו, כנראה בניסיון לנער ממנו את השלג. "מאוד דומה למה שרחקתי לך נגד תשישות."

אני לא מספיקה להגיב, והוא נעלם בין העצים. הוא חוזר כעבור כרבע שעה, לבינתיים ההמנון הספיק להתנגן. אני מעדכנת את אית'ן בשני המיועדים שמתו בזמן שהוא כותש את העלים שאסף בגבו אלי; שניהם נראים צעירים, כבני שלוש עשרה. מה שאומר שהמיועדים המאיימים יותר שרדו את רעידת האדמה הקצרה. כמה חבל.

"זה מוכן." אם זה אפשרי, השיקוי הזה מסריח אפילו יותר מהקודם. אני מחייכת בנימוס ומקרבת את המיימיה אל שפתי, אבל פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לטעום מה'שיקוי' המהולל של אית'ן. אני מעווה את פני. "אולי כדאי שתכין גם לעצמך. גם אתה פצוע." הוא מהנהן ומוזג קצת גם לעצמו. בזמם שהוא מסובב את הראש, אני שופכת את כל הנוזל שלי אל השיח הקרוב. יכול להיות שזה רק תעתוע של האור, אבל עלי השיח נראים קצת כאילו הם נובלים. השיקוי הזה באמת נורא.

"נו, שתית?" הוא שואל ולוגם מבקבוקו.

"כן, טוב, מתכוננת נפשית. אתה יודע." אני מקרבת את המיימיה אל פי בשנית, ומזייפת לגימות עמוקות. "הממ.. כן, אני מניחה שזה עוזר - "

הוא יורק את מה ששתה לקרקע.

"מה קורה?"

"מצטער." הוא אומר בעיניים מלאות עצב. זיק של טירוף ניצת בהן. "אני כל כך מצטער."

ואז נופל לי האסימון.

***

אני מרגישה שהכתיבה שלי מתדרדרת.

גם ככה יש לי מחסום כתיבה מעצבן בזמן האחרון, ואני לא יודעת אם אני בכלל כותבת טוב. כל ביקורת תעזור לי, אז אני ממש אשמח אם תגיבו ותגידו מה אהבתם ומה לא.

מצטערת שהפרקים עולים באיטיות, כמו שאמרתי, מחסום כתיבה. אז ממש סליחה❤

ולילה טוב לכולם!