אין כזה דבר גרועה. המשפט חוזר ונשנה במוחי כמו מנטרה כשעוד חץ מחטיא את המטרה, אבל אני לא מתייאשת, לא הפעם. יש כזה דבר לא מנוסה. ידי רועדות מתשישות אבל אני מזדקפת ומותחת חץ נוסף על מיתר הקשת. אסור לי להירדם. לא כשהחיים של אית'ן ושלי תלויים במצב העירנות שלי. החץ מזנק מהקשת ומפספס את המטרה בפעם המי-יודע-כמה. דומה שאני נעשית גרועה יותר ויותר ככל שאני מתאמנת, אם זה אפשרי.

אין כזה דבר גרועה. בטח.

"לא רע," מישהו מגחך מאחורי.

הראש שלי מסתחרר מהמהירות בה הסתובבתי לעברו. "אית'ן, התעוררת?" חיוך קטן מסתמן על פניו. עיני מתחילות להיעצם. "מעולה, כי אני חייבת לישון."

"לא עכשיו." הוא קובע. "אנחנו חייבים להוציא אל הפועל את המלכודת. אחר כך, מצדי, את יכולה לישון אפילו שלושים שעות אם צריך." הוא מושך את הקשת ואשפת החיצים מאחיזתי ואני כורעת על הארץ בראש מסתחרר.

"אני לא חושבת שאתה מבין..." אני ממלמלת. "ישנת בערך עשרים שעות. בזמן שאני שמרתי. אני לא אשרוד עוד דקה."

"בשביל זה יש לך אותי," אית'ן עונה בחיוך מרוצה, ואני מגלגלת עיניים בתגובה. ההתנשאות שלו לא תגרום לי להישאר ערה. "סטפני לימדה אותי מתכון מיוחד." הוא ממשיך, "מעין משקה אנרגיה." אית'ן נעלם משדה הראייה שלי למשך כמה רגעים וחוזר עם בקבוק מלא נוזל חום-צמיגי ומושיט לי אותו בפקק פתוח. "קחי. תשתי."

אני נרתעת לאחור בהלם כשהריח הנורא מכה באפי. "מה הדבר המסריח הזה? עכשיו אני מבינה למה זה אמור להעיר אותי. יש לציין שהמשקה עבר את המבחן בהצלחה יתרה. הרגת אותי."

הוא פולט צחקוק. "אני לא טוב כמו סטפני, אבל זה עושה את העבודה. הריח הוא כלום לעומת הטעם."

אני מעווה את פני בגועל. "אם אתה מנסה לנסות לשכנע אותי לשתות את החרא הנוזלי הזה, תחסוך ממני. אתה גרוע בזה." אני צובטת את גשר אפי ומקרבת את פי הבקבוק אל שפתיי, אוזרת אומץ ו... זה הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי. אבל אחרי שהטעם המריר עושה את דרכו אל הקיבה שלי אני מרגישה את המשקה עושה את פעולתו ומפיח בי אנרגיות מחודשות.

"נו, עובד?"

"ממש לא," אני מכחישה, אבל שפת הגוף שלי לא משקרת. "מה התוכנית?"

"או, מישהי פה התעוררה."

***

בום!

שקיק הניילון הראשון מתפוצץ ומושך את תשומת ליבם של כל המיועדים בזירה.

בום! בום!

שניים נוספים. יריעת הניילון שהייתה בתיק העור שמצאתי בקרן השפע לא הייתה חסרת תועלת לגמרי בסופו של דבר. החלק הקשה היה להכניס טיפת נוזל כחול אל תוך כל אחד משקיקי הניילון לאחר שסגרתי אותם, אבל גם את זה הצלחתי לעשות.

אני זורקת עוד שלושה, אבל לא מספיקה להשליך את האחרון לפני שהוא מתפוצץ בין זרועותי. זעקת כאב נפלטת מבין שפתי כשידי באות במגע עם המים המבעבעים ועורי מתחיל להעלות שלפוחיות. אני עומדת קפואה וחשופה לעיני כל ומביטה באימה באצבעותי הנפוחות והבוערות.

מה אני עושה?

בורחת! צועק לי סבא בהיסטריה. הם קרובים, הם באים!

ואכן, פסיעות מהירות והתנשפויות חדות מתחילות להישמע מכיוון העצים. מי שזה לא יהיה, הוא לא מנסה להסתיר את בואו. או לפחות לא מיטיב לעשות את זה. הגוף שלי תופס פיקוד מתוך אינסטינקט ונע קדימה במהירות עוד לפני שמוחי מורה לו על כך. במקום לברוח אני מתקדמת הישר לעבר האויב בפגיונות שלופים, מתעלמת מהכוויות בידיים. נמאס לי לברוח. נמאס לי לפחד. הגיע הזמן להשיב מלחמה.

קולות הריצה לובשים צורה. הרודפים מתבררים כשתי מיועדות, ואני נוכחת שאחת מהן אני מזהה. אלודי. בפעם האחרונה שראיתי אותה היא גנבה את המוות של המיועד הראשון שהרגתי. נשבעתי שאהרוג אותה, ואני בהחלט מתכוונת לקיים את ההבטחה הזאת.

הן עוד לא שמו לב אלי. עד שאני מנסה להשליך פגיון אחד לעברן, אבל כמובן מחטיאה. לפעמים אני שוכחת כמה שאני נוראית בקליעה למטרה.

המיועדות כל כך מופתעות מההתקפה הפתאומית שלי שאני מצליחה לברוח עוד לפני שהן מתחילות לרדוף אחרי.

אולי יהיה לי יותר קל לכוון לכיוונן אם אאייד את הסכין מנקודה גבוהה יותר, כמו ענף של עץ. אני רצה לעבר העץ הגבוה ביותר ומתחילה לטפס. עם הידיים מכוסות השלפוחיות, הטיפוס הופך למסובך יותר, אבל אני מצליחה לעלות גבוה מספיק - כשני מטרים - כדי שהענפים יספקו לי מכסה.

"לאן היא רצה?" קולה הזועם של אלודי מהדהד ברחבי היער.

"אני לא יודעת," עונה המיועדת השנייה. אם רק אצליח לזרוק סכין על אחת מהן..."כדאי שנתפצל. לא חוזרים למחנה עד שהיא מתה." זה עכשיו או לעולם לא. ביד רועדת אני מכוונת את הסכין, מתאמצת לראות בין הענפים הסבוכים. אלודי רצה ונעלמת בין השיחים. אני מקללת חרישית. פספסתי את ההזדמנות שלי. אבל עדיין נותרה המיועדת השנייה. אני מנסה לכוון שוב -

עוד לפני שאני קולטת מה קורה אני על אדמת היער, והענף שישבתי עליו בבטחה עד לפני כמה רגעים תחת זרועי. הייתי בטוחה שרזיתי ממחסור במזון, אבל כנראה שלא מספיק כדי שהענף יוכל לשאת את המשקל שלי.

אני פורצת בריצה פעם נוספת כשהמיועדת מבחינה בי ותוך כדי כך אומדת את הפציעות שלי. נפלתי על הזרוע השמאלית, והיא דוממת באופן מחשיד. שברתי אותה, לכל הפחות. אני לא מספיקה להתרחק הרבה לפני ששורש בולט מפיל אותי ארצה והרודפת שלי משיגה אותי.

רגל עטוית מגף מקבעת את ראשי לקרקע. אני מצליחה לפזול מעלה כשהסוליה מתהדקת על פני ורואה את המיועדת ממחוז עשר. כשהיא מבחינה במבטי פניה העכברושיות מתכווצות בשנאה. אני חושבת שתומס הזכיר אותה ביום ההוא כבעלת ברית שלו.

היא מתכופפת והבל הפה החם שלה נוחת על פני. "אני חושבת," היא מניחה ללהב הסכין הקריר שלה לשוטט על פני. "שהגיע הזמן למות." בתנועה חדה היא מחליקה את הסכין לצד ראשי וכורתת לי את האוזן.

"שרלוט, זה בסדר לא צריך, פשוט תהרגי אותה." מהדהד קול גברי במורד העמק. קול מוכר באופן מחריד. המשפט הזה היה יכול להצחיק אותי אם הסיטואציה היתה קצת יותר מבדרת. בנסיבות הנוכחיות אני יכולה לצרוח.

"לא, תן לי לעשות את זה כמו שצריך."

****
קודם כל אני ממש מצטערת שאני מעלה את הפרק באיחור. כבר מאתמול בערב אני מנסה איכשהו לפרסם אותו למרות שהווטפאד מתעקש לעשות לי בעיות.

זה הפרק שהיה לי הכי קשה לכתוב עד עכשיו ועד שהצלחתי לכתוב משהו סביר הוא גם נמחק לי והייתי צריכה לכתוב אותו שוב בקיצור:

פרק סיוט.

זהו. פרקתי.

בכל זאת, מקווה שנהניתם ואנסה להעלות בזמן פעם הבאה.
תודה לכולכם!

לילה טוב, חודש טוב, ושבוע טוב!!