"לוסי," לוחש קול מעלי. "תתעוררי. צריך ללכת." יד חזקה מטלטלת אותי ועיני נפקחות לכדי סדק.

"מממ?" משהו קר ודביק מכסה את צד הפנים שלי ואני מוחה אותו במהירות. ריר.

"לוסי," אומר הקול בתקיפות. "הולכים." קווצות שיער זהובות חודרות אל שדה הראייה שלי, זה אית'ן.

"ממ.. מה קרה?" אני שואלת בקול מנומנם. הוא שוב מנער אותי, ואני מתעוררת לגמרי. השחר רק הפציע, ויער העדיין חשוך.

"עברה רחפת," הוא לוחש. "זה אומר ש.." אית'ן מניח לקולו לדעוך, ואני משלימה את המשפט שלו.

"מיועד מת, ומי שהרג אותו כנראה עדיין בסביבה. בוא נעוף מפה."

אני קמה במהירות ומתחילה לאסוף חפצים אל תוך תיק העור, ופניו של אית'ן מתרפות בהקלה. לא לוקח לנו זמן רב לאסוף את הציוד המועט שלנו ולפרוץ במנוסה. בקושי שומעים את צעדיו החרישיים של אית'ן, הוא מתהלך בקלילות בין הענפים והעצים כאילו גר ביער כל חייו. בנוסף לכך, הוא קשת מצויין. הוא הצליח לפגוע אתמול בחיצים שלו בשני עופות שמנמנים וארנבת. זה הופך אותו ליריב מסוכן, אני שמחה שהוא לצדי, לפחות זמנית.

עכשיו נותר לי רק לגרום לו להיקשר אליי, כדי שהוא לא ירצח אותי אחרי שנפרק את הברית.

רק אור מועט מסתנן דרך צמרות העצים, אבל החום בכל זאת בלתי נסבל. כשאנחנו גומרים לרוץ השמש כבר נמצאת גבוה בשמיים, ואנחנו צונחים לארץ, מותשים.

"תגיד..." אני מתנשפת. "אין לך נותני חסות או משהו? כי אני גוועת ברעב."

"עד שבאת דווקא פינקו אותי." הוא משיב. לא מפתיע. ואז הוא מרים את הראש וצועק לשמיים. "הלו! איפה האוכל? אנחנו רעבים!"

אני מגלגלת עיניים וצוחקת. "אתה באמת חושב שז-" הוא קוטע אותי. ומצביע לשמיים.

"תתפלאי." המצנח נופל הישר לידו הפרוסה של אית'ן, ואני מביטה בו בלסת שמוטה.

"אתה... זה כל כך לא הוגן! מה הביאו לך?"

אית'ן פותח את המצנח הכסוף ומזעיף פנים. "יש רק אחד."

אני מציצה מעבר לכתפו ונתקפת קנאה עזה. המבורגר. אחד. אוכל שרק ילדי קפיטול אמיתיים יכירו.

"זה בסדר," אני ממלמלת. "אני אמצא לי איזה צמח.. אני לא אקח ממך את הדבר האלוהי הזה."

הוא מבזיק לעברי חיוך. "צודקת," אוף, קיוויתי שהוא יבין את הרמז ויביא לי קצת, אבל אין תקווה. "את לא תקחי ממני, אני אתן לך." בשלווה גמורה הוא חוצה את ההמבורגר לשניים.

"אתה.. אתה יותר אלוהי מההמבורגר!"

הוא פורץ בצחוק ואומר, "הברית הזאת היתה שווה רק בשביל המשפט הזה."

אני טורפת את ההמבורגר, הבשר העסיסי מתפרק בפי עם השילוב המושלם של ירקות ולחם ואני נזכרת בטעם הקפיטול, ביופי שלו, ופשוט מתגעגעת. אפצ'י מקפצצת אל הברכיים שלי ואני שולפת עלה חסה טרי מהלחם. היא מכרסמת אותו בהלתהבות.

"את יודעת.." הוא קוטע את הירהורי בהיסוס. "הייתי קצת בודד מאז שסטפני מתה. תודה שאת פה." הוא משפיל את מבטו.

"איך היא מתה?" ברגע שהמילים יוצאות מפי, אני מתחרטת עליהן. הוא בדיוק איבד את אחותו. הוא בטח לא רוצה לדבר על המוות שלה. ואכן, עיניו של אית'ן נוצצות במה שדומה במידה חשודה לדמעות.

"אני מעדיף לא לדבר על זה," הוא עונה בקול חנוק.

"מצטערת, זה היה.. חסר טאקט מצידי."

צל של חיוך מסתמן על פניו. "כן, קצת."

"בכל אופן," אני ממהרת להעביר נושא, "איזה מן מלכודת תכננת? למה אתה צריך פיצוץ?"

"אני לא מספר לך מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא עומד בפני עינויים, אם תתפסי את תוציאי את כל המידע שאת יודעת כדי שזה ייפסק. בכל מקרה, הפיצוץ ישמש כחלק מהסחת הדעת שאת תצרי."

אני תוהה איך הוא יודע כל כך הרבה על עינויים, אבל הדרך החולמנית בה הוא מביט מעלה אל השמיים מורה לי שזה לא הרגע הנכון לשאול. "טוב, בסדר. לדעתי אנחנו שוב צריכים לזוז. אולי להתחיל לצוד ארוחה לערב."

"או שאני אנסה ללמד אותך לירות בקשת וחיצים?" הוא נראה משועשע מהמבט המופתע ומלא הצפייה שעולה על פני.

"אלוהים, כן!" אני עונה בהתלהבות. "אבל אני ממש גרועה בזה. אני בתמורה יכולה ללמד אותך להדליק אש."

אית'ן מזעיף פנים. הוא לא ממש טוב בזה. "אני מניח שזה שימושי, כן." הוא מוציא חץ מאשפת החיצים ויורה אותו בדיוק מושלם במרכז הגזע של העץ שכיוון אליו. "שנתחיל?"

"שוויצר." אני אומרת בלעג וזוויות פיו מתרוממות בחיוך עקום. אית'ן מוריד את אשפת החיצים מעל כתפו ומושיט לי אותה. נשארו לו חמישה עשר חיצים, אם לא סופרים את האחד שנעוץ בגזע העץ. אני מוציאה את אחד החיצים ומנסה למקם אותו על הקשת -

"לא, ממש לא," הוא לוקח ממני את הקשת חזרה ומדגים לי איך להחזיק אותה. "קודם כל, סנטר מורם. את צריכה לראות את המטרה שאת קולעת אליה, ולאמוד את המרחק בינה לבינך." אומר אית'ן בביטחון מוחלט ומדגים לי תוך כדי דבריו. "רגל אחת אחורה ולכופף ברכיים כדי לעמוד בנוחות ובביטחון. תמששי קצת את החוט כדי למדוד את החוזק שלו, ככל שהחוט יותר רופף, כך תיאלצי למשוך אותו אחורנית יותר כדי שהחץ יזנק במהירות המרבית. מובן?" אני בקושי מספיקה לעכל את דבריו והוא דוחף את הקשת חזרה לידי. "תנסי."

אני מנסה לכופף ברכיים, לאמוד את המרחק כמו שאמר, אבל התוצאה לא שונה מאוד מאשר במרכז האימונים: כישלון מוחלט. "אמרתי לך שאני גרועה." אני אומרת בייאוש.

הוא מניח יד על כתפי. "אין כזה דבר גרועה, יש כזה דבר לא מנוסה. בסופו של דבר תצליחי. כל יום תתאמני ואני מאמין שבסוף תהי אפילו טובה ממני."

אני זוקרת גבה בספק, אבל לא יכולה למנוע מהתקווה לחלחל לליבי. "קשה לי להאמין..."

אית'ן מנענע בראשו ושיערו מזדקר לכל עבר. "באשר להדלקת האש," אומר. "אולי כדאי שנחכה לערב. העשן יבלוט על רקע השמיים הכחולים."

"צודק. שנשיג ארוחה?"

הוא מתחיל לומר משהו, אבל אני לא שמה לב לדבריו. אני לוקחת את תיק העור שלי ומוציאה ממנו תוך כדי ריצה סכין ארוכה, חדה וקטלנית. זאת בטח אשליה, קולו של סבא מהדהד במוחי. חזיון תעתועים. קברניטי משחק לא מביאים פינוקים כאלה. לא במשחקים. לא למטרות שסומנו עוד לפני הזירה. אבל האייל ממשיך ללעוס עלים מהשיח השופע בראש מורכן. הוא לא שם לב אליי. מדהים. מאחורי אני שומעת את אית'ן קורא אחרי בבלבול, ולאחר מכן מחליף את קריאתו בזעקה מפוחדת. "לוסי, תזהרי!" רגע לפני שהסכין שלי מפלחת את גוף האייל גופו הכבד והשרירי של אית'ן דוחף אותי הצידה. אני מספיקה לראות כתם ירוק-שחור מטושטש פורץ מפי האייל לפני שחזהו של אית'ן מכסה את שדה הראייה שלי כשאנחנו נופלים לדשא.

"מה אתה עושה?" אני צורחת. "זה אייל! אייל! האוכל הכי טוב שנוכל להשיג פה אי פעם! תירה בו חץ מהר לפני שהוא יבר-" הגניחה של אית'ן קוטעת את דברי. "מ-מה קרה?" אני ממהרת לצנוח לצידו על הקרקע. "נפצעת? איך?"

הוא מסתובב על הגב וחושף את ידו המדממת. "זה.. האייל הוא..." הוא שוב נאנק. "הלשון שלו. זה נחש. הוא לא אייל, הוא מוטציה. טציה. והוא הכיש אותי כשדחפתי אותך מטווח הפגיעה שלו..." קולו דועך והוא מתפתל מעווית בזרועו.

"הוא ארסי?" אני שואלת באימה. מה עשיתי?

"ככה סטפני מתה." הוא צוחק במרירות. "רצית לדעת? הנה."

"אני כל כך מצטערת, אית'ן, לא ידעתי," ביד רועדת אני פותחת את התיק שלו. חייבות להישאר לו תחבושות. תרופות. משהו. אבל התיק ריק, הוא ביזבז הכל. עלי. ובגללי הוא ימות, הכל בגללי. "לא ידעתי," אני ממלמלת ועוצרת את הדמעות. זה לא הזמן ולא המקום לבכות. ובכל מקרה - אם הוא ימות, מעולה. עוד צעד לעבר הניצחון. אבל עצם העובדה שהוא ימות כי הוא ניסה להציל אותי... המצפון שלי יהרוג אותי. אני חייבת להציל אותו. אני מריצה במוחי את כל המידע שאני יודעת על נחשים, על ארס. לבסוף אני קורעת רצועה מחולצתו ומנגבת את הדם. כשהפצע נקי מתברר שהפציעה לא כזאת קשה, זה רק חתך ארוך ודק, לא עמוק. אבל כנראה שהארס הוא מה שמכאיב לו כל כך. אני חייבת לשאוב לו אותו מהגוף, לפני שיהיה מאוחר מדי. אני מצמידה שפתיי אל היד שלו, מוצצת את הרעל לפני שהוא יתחיל להתפשט. הוא צורח, אבל אני לא מפסיקה. זה אולי לא אידאלי, אבל זה המיטב שאני יכולה לעשות כשהאמצעים כל כך מוגבלים. הרי אני לא יכולה להעניק לו טיפול רפואי מתקדם. אני מאתרת שיח אלוורה וסוחטת מהעלים את הנוזל הירקרק הידוע ביכולות הריפוי שלו.

אית'ן נרדם, ואני עומדת על המשמר. כעבור שעות רבות הלילה יורד וההמנון מתנגן, רק מיועד אחד מת היום, כנראה האחד מהיום בבוקר.

זה לא מספיק.

קרבניטי המשחק יתחילו ללבות את העניינים.

***

היי שבוע טוב לכולם! וואו הפרק הכי ארוך שכתבתי! 1300 מילים! אם אהבתם את הפרק לא יהרוג אף אחד לתת דירוג😉