האור נדלק. הדלת נפתחת.

אני יושב על הכיסא שבתוך הכלא הקטן שלי.

השומרים מגיעים, ופותחים את דלת הזכוכית של הכלא.

ואני? אני לא מתנגד. אני פשוט מחייך, מסתובב, ושם את ידי מאחורי הגב.

הם שמים עלי את האזיקים וסוגרים אותם.

הם מובילים אותי מהשטח בין המסדרונות.

כארבעה שומרים מסביבי.

אנחנו מגיעים לאולם ענק, ויש שם המון אנשים, המון.

כולם לובשים בגדים בצבעים שונים - אדום, ירוק, צהוב, ועוד כמה.

אני, עם כל המזל שבעולם, עובר דרך האנשים של השטח שלי.

הם כולם מביטים בי. באכזבה, כעס, עצב, ובעיקר שנאה.

"כלי משחק." גיל אומר לי, מבין כל האנשים.

אני מחפש את ג'יין בתוך הקהל, אבל לא מוצא אותה.

הם מעלים אותי במדרגות, אחת, שתיים, שלוש, ואנחנו עומדים על משטח. אני רואה את מייקל עם אקדח מבריק.

הם גורמים לי לשבת על הברכיים, מול מייקל.

"כולם." הוא אומר וכולם מביטים בו. "זה דוגמא למה שיקרה אם תעשו בלגן ותיפגעו באנשים אחרים. הוא כמעט חיסל שומר, שרק ניסה להרגיע אותו." הוא אומר.

אז אני דוגמא. זה למה אני וכולם כאן.

מייקל פונה אלי. "אני הולך להינות מזה." הוא אומר לי.

"גם אני" אני עונה לו ומביט בו. אני לא פוחד מהמוות.

הוא לוקח את האקדח ומכוון אותו עלי, לפנים שלי.

ההדק נלחץ. הצעקות נשמעות.

אבל לא ממני.

אני רואה את מייקל שוכב על הרצפה בכאב, עם כדור בתוך ידו, והאקדח על הרצפה.

אני עושה כמה תנועות במפרקי כפות הידיים ומוריד ממני את האזיקים.

אני רץ מיד אל האקדח ולוקח אותו. אני מביט מסביבי, יש בלגן. כולם רצים ובורחים מרעש היריות. שומר מצליח להגיע אלי ולכוון עלי את האקדח שלו.

עוד רעש ירייה, שפוגעת לשומר ביד.

אני מביט לכיוון הרעש ורואה בחורה, בלונדינית, עם בגדים כמו שלי, רק אפורים.

"תבוא איתי." היא אומרת, ורצה לכיוון פתח עם עיגול שחור מעליו. אין לי ברירה ואני רץ אחריה. היא מובילה אותי בין המסדרונות, רעש סירנות מופיע.

אנחנו מגיעים לדלת כלשהי, ובעזרת סיכה היא מצליחה לפרוץ אותה. אנחנו נכנסים.

"חדר המנהל של אוגוסט." היא אומרת לי והיא מורידה ציור ענק מהקיר.

 נחשפים מדרגות רבות. אנחנו בזריזות עולים במדרגות ומגיעים לחדר אחר, עם שולחן עגול במרכזו ותשע כיסאות. יש דלת מיוחדת בצבע לבן.

"כאן בטח קורים כל הפגישות." אני אומר לאוויר.

"יכול להיות." היא אומרת והולכת לדלת. אני רואה שהדלת מצריכה קוד מיוחד, על מנת להיפתח. "לא... לא ידעתי שצריך קוד." היא אמרה מופתעת.

"קוד..." אני אומר לעצמי ונזכר באמילי. שדיברה איתי על קוד כלשהו, קצת לפני שהשומרים הגיעו. אני ניגש לדלת ולוחץ על הספרות 1, 2, 3, 5, 7, 8, 9, 10, 12. והדלת נפתחת.

"איך אתה?" היא שאלה.

"קסם." עניתי לה.

נכנסנו למעלית. היו שני כפתורים - למטה ולמעלה. לחצתי על למעלה. והמעלית זזה במהירות למעלה. המעלית נפתחת.

כיוונו עלינו אקדחים. כמה אנשים עם לבוש צבאי. אחד מהם היה נבדל מהאחרים, הוא לבש חליפה.

"לא ניתן לכם לברוח מהמתחם." אחד החיילים אמר.

"תירגע, רוג'רס." אמר הבחור בעל החליפה. "קלינט, אני צודק?"

"בכבודו ובעצמו." אני אומר לו.

"ראינו אותך במתחם, אתה עושה צרות לא קטן." הוא אומר לי.

"אתה ראית אותי עושה בלאגן בתוך סדר, אבל אני ראיתי את עצמי עושה סדר בבלאגן." אמרתי לו את האמת.

"מי אתה?" הבחורה שלידי שאלה. רק עכשיו שמתי לב שהיא כיוונה עליהם את האקדח.

"אני ילדתי, מנהל המתחם הזה." הוא אומר לנו. נחמד לדעת. "אני יכול לשאול מה אתם רוצים?"

"חופש." שנינו אמרנו בהתאמה, ואז הבטנו זה בזו.

"אוקי, למה לא אמרתם, קחו אותו." המנהל הזה אמר. החיילים מביטים בהפתעה, וכך גם אנחנו. "אתם יכולים לצאת מכאן."

"למה שתעשה את זה?" אני שואל אותו.

"בגללך, אתה עושה המון בלאגן במתחם הזה," הוא אומר. "או סדר, כפי שאתה קורא לזה. אז אתם מוזמנים ללכת, זה יפתור המון בעיות בשבילי, ולכל המתחם הזה." הוא אומר וזז מדרכו, וכך גם החיילים, בחוסר רצון אך הם מחוייבים.

משהו כאן חשוד, אך בכל זאת אנחנו מתקדמים מהמעלית ומביטים בהכל. זה ממש צבא, עם רכבים, חיילים וחיילות, כמה מטוסים. לפנינו יש דלת ענקית בגובה של כמה מטרים, שפתוחה במעט.

הבחורה ואני רצים במהירות מעבר לפתח ויוצאים לבחוץ. אנחנו לא עוצרים. אנחנו ממשיכים לרוץ ורק עד שמגיעים לאגם קטן אנחנו עוצרים.

אני מביט בנוף, בעצים, בדשא, באבנים, בשמיים והציפורים. לא חשבתי שאזכה לראות את זה.

"סוף סוף יצאנו." הבחורה אמרה, מתנשפת.

כיוונתי עליה את האקדח. "מי את?" שאלתי.

"קלינט, אתה... אתה לא זוכר אותי? זו אני, רינה." היא אמרה לי בעיניים גדולות.

"מעולם לא פגשתי אותך." אני אומר לה.

"מה הם עשו לך?" היא אמרה והתקרבה אלי, ושמה לי יד על הלחי. "קלינט. זו אני. אני אחותך."

פרויקט הוירוס
חלק א' -
ציפורים בכלוב ברזל - סוף.

חלק ב' יגיע בהמשך.