לאחר כמה שעות (למעשה אין לכם באמת מושג כי זמן עובד באופן מוזר כשכלואים ללא מוצא בתוך תאים),
ההולוגרמה של ‏אָל מתגשמת מול התאים שלכם, כשחיוך זדוני מרחף על שפתיה המשוחות באודם.
"לא ייאמן." היא אומרת בהרמת גבה, "נתתי לכם הזדמנות לנוח ולטפל בעצמכם, אבל במקום זאת בחרתם לנצל את הלקסיקון שלכם ולעייף את בית הקול שלכם לצורך תיקשור. ואימון בחרב." היא אומרת ונועצת מבט במאיה,
"זו תופעה מפותחת אצל דור הנוער כיום?" היא שואלת ומגחכת בלי לחכות לתשובה.

"בכל אופן, אני חושבת שתאהבו את התחנה הבאה שלכם, אם כי יש אחוז יחסית גדול מכם שמערכת החיזוק שלו מראה נתוני פעילות חריגים..." היא מהמהמת ומחייכת בלי להסביר את עצמה.

דלת הפלדה מאחורי אָל נפתחת, ודרכה נכנסים החיילים שכבר הספקתם להכיר.
הם פותחים את דלתות התאים שלכם ומוציאים אתכם בכוח.
(ואל תגידו לי בבקשה שהדמויות שלכם נאבקו בהם ובהצלחה, אלו חיילים מיומנים, לא רובוטים. וספויילר - הם גם לא בדיוק אנושיים.)

אָל מגחכת כאשר היא רואה שכמה מכם מנסים להתנגד עוד הפעם, ומנסים ללא הצלחה להפעיל את היכולות שלכם, שבאופן מפתיע למדי, הם לא פועלים לכם.

"אוי לא, יש בעיה בתכונות המוטציה שלכם?" אָל מצחקקת כשמבט מיתמם בעיניה, "מה, כבר פיתחנו אמצעים נגדכם? אני יכולה להשבית את השפעת גן האיקס שלכם? באמת ציפיתם שלא נהיה ערוכים כלפי מוטנטים?!"
בשלב זה היא כבר מתגלגלת מצחוק, ואוחזת בביטנה בעודה מובילה את החיילים שמחזיקים בכם דרך המסדרונות, עד שאתם מגיעים לחדר גדול,
ומבט קצר עליו מראה שיש בו שיפור משמעותי בינו לבין מה שחוויתם עד כה.

"תראו אותכם," אָל משלבת את ידיה ומסתובבת אליכם, "רעבים, צמאים, מלוכלכים, מוזנחים, פצועים. ממש כמו חיות פרא," היא מהרהרת, "אני תוהה האם האבולוציה של הדי אן איי שלכם מפתח את יכולותיכם על חשבון התפתחות וויסות הפונקציות הקוגניטיביות של המוח הגדול..." היא ממלמלת לעצמה.
"אני מקווה שתצליחו להסתדר פה, על פי הנתונים הראשוניים שלי, החדר הזה אמור לספק את צורכיכם." היא מרימה את גבותיה ומחייכת, רגע לפני שהיא נעלמת מהאוויר.

החיילים יוצאים גם הם מהחדר וסוגרים את הדלת,
נותנים לכם הזדמנות לסרוק את המקום.

בחלק אחד של החדר יש שולחן אוכל נמוך וארוך, ועל ידו מלא כיסאות קטנים, כאילו הותאמו לילדים קטנים ולא לנערים ונערות בשלב התבגרות מתקדם.

על השולחן יש קערות וכפות, יחד עם בקבוקי מים אישיים לכל אחד, ובמרכזו סיר מלא במין עיסה אפורה וירקרקה ובלתי מזוהה, מה שאמור להיות האוכל שלכם.
(למען הנוחות, אין למאכל הזה טעם, הוא רק נועד לספק את כל אבות המזון והוויטמינים שאתם זקוקים להם)

בצידו השני של החדר יש ארון מדפים עם תחבושות, משחות, ערכות תפירה ועירוי דם שנועדו לפצועים מביניכם (למרות שיש לי תחושה שמיקו תמצא להם שימוש אחר).
הכל במינון המדוייק כאילו ידעו בדיוק כמה לשים ועבור מי.

על יד הארון יש תא מקלחון, ולצידו מתלה עם בגדים כמו שיש לגופכם, רק במצב חדיש יותר ולא קרוע.

ובחלק אחר של החדר יש דברים להעסיק את הפנאי -
ארון מלא ספרי נובלה למבוגרים מהמאה התשע עשרה (קצת לא מעודכנת האליזבת' הזו), ושולחן קטן עם צבעים ודפים, כאילו אתם ילדים בגן בהפסקת צהריים.
שם גם יש על הקיר מסך שמקרין שידורים חוזרים של סרטי אנימציה בשחור לבן.
כאילו המקום הזה לא מעודכן בנפלאותיו של הפיקסאר ומארוול.

אבל המרהיב בכל,
הקיר מול הדלת דרכה הוכנסתם, עשוי כולו זכוכית קשיחה, שדרכה נשקף נוף שלא ציפיתם לראות,
מראה כחול ירקרק של מעמקי האוקיינוס.
משהו שמגלה לכם מעט על המיקום בו אתם נמצאים (תנחומיי לסובלי הטאלאספוביה).

ושם אתם שמים לב אליו.
מול החלון העצום, יושב בגבו אליכם נער בעל מראה מוזר.
שיערו הלבן נופל על פניו ומסתירן,
הוא לבוש באותם בגדים כמו שלכם, וגם לצווארו יש קולר.
עורו לבן וחיוור עד כדי שקיפות, גופו שדוף ורזה מאוד, ועצמותיו בולטות בצורה משונה מבעד לעורו.
והמחריד מכל - יש לו ארבע זרועות שיוצאות לו מתוך השכמות.

סוף סוף אתם מקבלים קצת יחס ראוי, כך אתם מקווים.
יש לכם הזדמנות לנצל אותו ואת הזמן, לאכול, לנוח, להתקלח, להעמיק יותר טוב את היחס עם חבריכם, ואולי אפילו לקרוא.
או שאתם יכולים לנסות לחקור את המוטנט המוזר והלא מוכר, אולי יש לו קצת ידע על המקום.
(רק אל תתנפלו עלי בבת אחת, הוא קצת ביישן )
ושימו לב - אי אפשר לצאת מהחדר.
ומזכירה שוב שהכוחות שלכם מושבתים ולא פועלים.
בהצלחה (: