כל כך הרבה מבטים איב קיבלה מכולם ברגע שצעדה שוב במסדרונות ארמון הזהב כשכריס לצידה. היא לא יכלה להסתיר את החיוך של הסיפוק הרב שקיבלה מכך. כל המבטים, רובם חוששים, חלקם לא בטוחים מה הם חושבים על כך, כמעט כולם לא מאמינים למראה עיניהם, כולם גרמו לה להבין שהיה שווה להיכנס לצינוק רק בשביל הרגע הזה בלבד.

כריס ליווה אותה לחדר היועצים, כך הוא קרא לחדר עם השולחן העגול בו בדרך כלל התכנסו והמלך והכפופים לו במטרה לדון על ענייני היום שהוצגו לפניהם. הפעם היה ריק, כמובן, כי אם ארתור היה רואה אותה פנים מול פנים, מי יודע מה היה עושה מרוב הכעס שכבר הצליח להצטבר בו על התבוסה שלו נגדה.

היא התהלכה קדימה, עוד ועוד אל תוך החדר, התקרבה אל השולחן והפילה את עצמה לתוך אחיזת הכסא המפואר ביותר מבין כל הסובבים אותו.

"אה, זה, זה הכסא של המלך." כריס אמר לה בחוסר נעימות. "לאף אחד מלבדו אסור לשבת." והיא, תוך כדי שאמר לה זאת, הוסיפה להרים את רגליה ולהניח אותם בצורה מסוכלת על השולחן, מחייכת ונהנית מכל רגע בו הוא לא מסוגל לתת לעצמו להפריע לה במעשיה. "איב, בבקשה." הוא ניסה לבקש ללא הצלחה.

"אז, איפה המקלחת שלי? ואיפה האוכל שלי? למה הבאתם אותי לחדר הכלום הזה?" היא התחילה לברר לגבי דרישותיה. "אתה זוכר שאני לא אומר כלום אלא אם כן אקבל הכל, נכון?"

"נכון מאוד." הוא התקרב אליה בצעדיו הרכים. "הכל יבוא אלייך, לכאן."

חיוכה גווע לאט. "לכאן?" היא לא בדיוק הייתה מרוצה. "אתה מצפה שאתרחץ כאן?"

"יש בעיה?" הוא שאל, ואף נתן לעצמו לשבת על אחד כסאות היועצים שלצידה. חיוך קל עלה על פניו בעקבות תגובתה שדי שעשעה אותו.

"אתה כאן." היא אמרה. "אתה מצפה ממני להתפשט מולך?"

"אם אני לא טועה, את גרמת לי לעשות את אותו הדבר." הוא הזכיר לה.

"טוב, זה לא אותו הדבר, אתה יכול להסכים איתי."

"בכל מקרה," הוא המשיך בדבריו. "אסור לך להיות לבד, כחלק מהעסקה. ואסור לי להוריד ממך את העיניים, כי את עלולה לברוח."

"למה לי לברוח אם מה שאני רוצה נמצא כאן מולי?" היא שאלה, מבטה הודה שהיא זוממת דברים בתוך מחשבותיה. "אתה פרחח לא קטן, נסיך. איך זה שלא ידעתי על כך קודם?" היא חייכה.

"תיכנסי לפני שהמים יתקררו." הוא סימן לה עם ראשו להסתכל לאחור במקום להשיב לגינויים שלה, והיא הסתכלה וראתה את אמבט הזהב הגדול המלא במים שקופים וטהורים מחכה רק לה. היא התרוממה על רגליה והתקרבה אליו, ובדקה את האיכות שלהם. הם באמת היו מעט פושרים, תיכף יתקררו יותר ויהיו יותר כמו עינוי מאשר תענוג.

"הדבר הטוב בזה שאני פיה, נסיך," היא אמרה אליו והשליכה קרן אדומה אל המים שחיממה אותם מיד. "זה שהקסם שלי לא מרשה לי לסבול מדברים כאלה." היא חלצה את נעליה והסתכלה על כריס שעדיין ישב על הכסא שלו וחיכה לה. היא משכה את ידה לכיוונו והרימה את אצבעה, בצורה הזאת גרמה לו להעיף אות מבטו רחוק ממנה, וכשהחזיר אותו, היא כבר הייתה בתוך המים.

"את..." הוא מלמל באנחה.

"כן?" היא שאלה, מחויכת.

"שום דבר." הוא קם וגרר את הכסא כשהתקרב אליה. הוא נעצר לצידה, והתיישב עליו שוב, והסתכל עליה מנקה את עצמה בעדינות.

"אוהב את מה שאתה רואה?" היא שאלה לאחר שתיקה ממושכת בה הוא המשיך לתצפת עליה מקרוב.

"בואי לא נדבר על זה." הוא הציע.

היא גיחכה. "אתה ממש מבדר."

דלת החדר נפתחה, ואחת המשרתות עמדה בפתח כשבגדים שחורים מקופלים וזוג מגפיים חדשים בתוך אחיזתה בעדינה. "הוד מעלתך?" היא שאלה.

"כן, אה, תניחי אותם על השולחן." הוא ביקש ממנה כדרך אגב, אפילו לא טרח לקום ממקומו, והיא עשתה כדבריו ואז עזבה והשאירה אותם לבד. "עכשיו," הוא חזר לשיחתו על איב, הפעם לנושא חשוב יותר. "מה את יודעת על הזאב?"

"הזאב?" היא שאלה, מנסה להבין על מה הוא מדבר.

"את אמרת לי שהקשבת לזאב, שזו הסיבה שהתחלת את כל מסע הנקמה הזה." הוא אמר והבחין בסומק שמילא את לחייה. היא השתדלה להסתיר אותו מעיניו. "הוא מסתובב חופשי עכשיו, הוא כבר הרג אחת באכזריות, אנחנו צריכים לתפוס אותו לפני שיהיה מאוחר מדי, אז אני מבקש ממך- מה את יודעת על הזאב?"

"הזאב." היא חזרה על כינויו. "אספר אחרי שאקבל הכל." היא קבעה.

"לא, לא, אני כבר נתתי לך שתי בקשות, לכן את חייבת לי שתי תשובות."

"זה לא עובד ככה."

"זה דווקא כן." הוא קבע בנחישות.

היא נאנחה. "בסדר." היא התרגזה אך נכנעה לו. "קוראים לו וויין."

"הוא קשור לזאב שתקף את כיפה אדומה?" שאל.

"זאבה, למען האמת. הוא הבן שלה." היא הסבירה.

"הבנתי." אמר, ובכך השיחה הסתיימה.

לאחר כמה שניות של שתיקה, איב שוב בחרה להתקיל את כריס. "נסיך, תוכל לחפוף את השיער שלי?" היא שאלה.

"מה?" הוא כיווץ את עיניו בבלבול.

"בבקשה? הקרניים שלי די מקשות עליי לעשות את זה בעצמי. אילו אעשה את זה, זה עלול להראות די מביך." היא הצמידה את כפות ידיה כמבקשת ממנו, ומבטה הפך ממוזר למתוק-מוזר כזה שלכריס היה קשה להתנגד אליו.

למרות שרצה להגיד לא, למרות שזה בהחלט היה דבר ביזארי מאוד, לדמיין אותו עוזר לה בזה, הוא הסכים. הוא קם וניגש לחלק האחורי של האמבט, היכן שראשה פנה לאחור. הוא לקח את כוס הזהב שנמצאה לידו, אסף מים מתוך האמבט והחל לשפוך על שיערה הלבן בעדינות. הוא נזהר עם קרני התיש האימתניות שלה שמנעו ממנו להגיע לכמה חלקים שעדיין נשארו יבשים בזמן הטיפול שלו. הוא לא היה בטוח מה הוא עושה והאם זה נכון, אבל עצם העובדה שהיא לא התלוננה, זה כבר היה הישג מבחינתו.

"מה יקרה אחר כך?" היא שאלה לפתע.

"מה?" הוא שאל בחזרה.

"אחרי שאעזור לכם."

"הו, אחרי זה." הוא שתק לכמה שניות. הוא ניסה למצוא את התשובה הנכונה להביא לה. "אני מניח, שאחרי זה, תחזרי לצינוק."

"באמת? לא אקבל שום הטבה מסוימת על כך שהסכמתי?" היא התלוננה.

"אני שוטף לך את השיער, איב." הוא הזכיר לה את המצב. "אני לא יודע מה סיפרו לך, אבל נסיכים לא נוהגים לעשות את זה."

היא גיחכה מכך. "כן, טוב... אני עדיין חושבת שמגיע לי."

"ו- את ניסית להרוג את אבא שלי." הוא הוסיף לומר. "מההיכרות שלי איתו, זה שאת חיה אחרי זה זו כבר הטבה."

"ניסיתי. זה לא קרה." היא הדגישה. "לעזאזל, זה אפילו לא הגיע ללקרות! הפיה המטונפת הזאת עצרה אותי עוד לפני שעשיתי משהו מועיל."

"איב." הוא ביקש ממנה בשקט לשקול מילים.

"כן. כן." היא נאנחה. "אני רק אומרת, נסיך, שזה לא הוגן. השאר לא קיבלו אף עונש!"

"זה הכל בזכות מרלין." הוא הסביר לה. "וגם בגלל שהם לא באמת עשו משהו מכוונה רעה. טוב, חוץ מרג'י, אבל... זו אמא שלו, ולמרות כל הדברים שקרו או לא קרו בניהם, היא לא תעזור להעניש אותו."

"יופי, אז נדפקתי כי בחרתי במטרה הנכונה."

"איב!"

"סליחה. סליחה." היא גלגלה את עיניה. "תביא לי את הבגדים שלי." היא התרוממה לפתע ויצאה בזריזות מתוך האמבט. כריס עדיין ישב במקומו, והתפלא שכך פתאום היא ממהרת לעשות את מה שמנעה ממנו בקסם לראות. היא הבחינה שהוא לא בדיוק מסייע לה, עדיין בשוק מהפתאומיות שלה, וניגשה בעצמה להביא את הבגדים ולשים אותם עליה. היא הניחה על עצמה את השמלה השחורה שהביאו לה, אחת קצרה עד הברכיים, קטיפתית ואטומה, חושפת גבה כפי שדרשה, ואוורירית ונעימה. היא נעלה את מגפי הברך החדשים שלה, שתאמו באופן כמעט מושלם לפשטות של השמלה וגם הגביהו אותה מעט עם העקבים העבים שלהם. גופה הלח הרטיב מעט את מלבושה, אבל זה לא שינה לה. היא הסתובבה אליו, והיה לה חיוך דומם על הפנים. הוא כבר התרומם על רגליו והתקרב אליה. היא התקרבה אליו בנוסף וחיבקה אותו בעדינות. היא הצמידה את ראשה אל חזהו הקשה, ושוב, הפתיעה אותו מחדש.

היא בעצמה לא בדיוק ידעה למה היא עושה כמה דברים ממה שהיא עושה, אבל היא כן ידעה שזה מה שהיא רוצה לעשות, וזו הסיבה היחידה שהיא מרשה לעצמה לא להילחם בהם.

ואז, הם עמדו שם, צמודים אחד לשנייה, מחכים, כנראה. מחכים שהדלת תיפתח שוב, ותפריע להם.