גינת הארמון עדיין התמלאה לחשושים מצידם של אורחי הנשף. אף אחד לא הבין מה קרה, ואף אחד לא רצה ללכת לבדוק ולגלות בעצמו. הצעקה הייתה מרתיעה כל כך עד שכולם ידעו שמדובר בדבר רע. עד כמה- זה כבר משהו שלא מומלץ להתעמק בו, שמא רק ייצור חרדות ופחד.

חזרו מבין האמיצים שלושה צעירים- שני נערים ונערה, כולם מלכותיים. כריס אנג'י ופייר התפצלו ברחבי הקהל בחיפוש אחר חבריהם, או בעלי בריתם.

כריס האיץ באדוארד לבוא איתו, ואחותו של רג'י, סלוון, שהייתה לצידו, הצטרפה אליהם, ואחריה הגיעה גם אחותה התאומה שלה, פאריס, לבדוק מה קורה.

פייר תפס בנואר וקארל שעמדו יחד, בסוף קבוצת האנשים המאוגדים, וביקש מהם לבוא איתו. הם עשו כבקשתו, ואיימי, ששמה לב אליהם מרחוק וקלטה את המבט המודאג שעל פני נסיך השלג, רמזה בשקט לרג'י ללכת אחריהם.

אנג'י מצאה את רפאל יחד עם ת'אליה, ודרשה ממנו לבוא איתה. הוא, כמובן, לא התנגד לעשות משהו מעניין. ת'אליה נשארה ישובה במקומה, ורק תצפתה עליהם מתרחקים.

היא לא הלכה אחריהם, כי לא מזכותה להתערב.

"תקשיבו, כולם," כריס קיבץ אותם בחלקה שבצד הארמון, הרחק מהאנשים האחרים, ובדק אף אחד שלא צריך להקשיב לא יקשיב. "משהו הגיע מהצד השני של החומה, וזה משהו רע."

"זה היה מהיר." רג'י העיר.

כריס התעלם ממנו והמשיך. "אני חושב שאני יודע מה, או מי, זה."

"אתה יודע?" הוא הפתיע את אנג'י ופייר שעמדו לצידו.

"הוא הרג את הבת הקטנה של רובי, מי שידועה יותר ככיפה אדומה. "הוא הסביר להם את ממצאיו. "הוא אכל את רובה." עברה בו חלחלה מעצם המחשבה על כך, אך המשיך לדבר. "אתם מבינים לאן אני חותר?"

"זאב?" נואר פערה עיניים בדאגה.

כריס הנהן.

"אבל כל הזאבים הקיצוניים מתים." אדוארד אמר. "אתה חושב שיש עוד אחד?"

"זו תיאוריה." הוא אמר. ,אבל אני יודע איך אפשר לדעת בוודאות."

"באמת?" אדוארד התפלא. "איך?"

כריס לא השיב על כך במילים. החיוך המעט תככני שלו הסגיר את כוונתו השנויה במחלוקת.

אפילו בצינוק הנטוש היה אפשר לשמוע את זעקת האימה שהבילה רבים. לא אותה, אמנם. איב הייתה רגילה לקולות שכאלה. לפידי האש מהמסדרון עדיין התקילו אותה בקשר לזמן היום של אותו רגע, והיא שכבה על הרצפה הקרה וחיכתה. שיערה הלבן התבלגן מהסיבובים שלה בניסיון למצוא תנוחה נוחה שתספק אותה לזמן הכי ארוך שאפשר, בגדיה השחורים כבר הספיקו להתלכלך מהאבק שהצטבר בחדר עם השנים, והיא בהתה לקיר הנגדי מבלי לחשוב על דבר ומבלי להוציא ציוץ. היא לא הייתה עייפה כלל, את הזמן שהיה לה לישון היא ניצלה, ועכשיו היא פשוט חיכתה עד שתשתגע מחוסר המעש שלה שם. היא האמינה שבכך זה יסתיים.

אבל צעדים חלשים שהתגברו בדרכם אליה הוכיחו לה שיכול להיות שטעתה באמונה בכך, שאולי הייתה די פזיזה. כהרגלה, היא תמיד פעלה קודם ושאלה אחר כך, לכן לא הופתעה מעצמה שאפילו מבלי לדעת במה מדובר ובמי זה שמגיע לשם, לאו דווקא אליה, היא התרוממה עם רגליה וחיכתה עם גופה לצד הדלת ומבטה לחריץ המואר מתחתיה.

אדם נעצר שם והחשיך את הקרניים האדומות שסייעו לה לראות. מהר מאוד שמעה את קול מפתח הברזל נלחם במנעול שעל דלתה.

מה? זה הגיוני בכלל? מישהו פותח בפניה את הדלת? או שאולי זו ההזיה הראשונה שלה שהגיעה מוקדם מהצפוי? היא לא יכלה לדעת כי דברים כאלה אתה לא מגלה בעצמך.

הדלת חרקה לקראתה, והבחור הצעיר עמד וחיכה לה. היא הציצה אליו ממקומה והעלתה חיוך עוז קטן בין שפתיה. כמובן שזה היה הוא, אלא מי?

הילות הלהבה הרוקדות האדימו את פניו שנראו אדומות ממילא, והיא התקרבה לקראתו. היא תפסה בעורפו ובכך הצמידה את שפתיו לשלה, ללא היסוס או מחשבת תחילה, והתוודתה למגען הרך, הנעים והמוכר. הרגשה כזאת גם מוחה לא יצליח לבדות.

"כן." היא אמרה לאחר שהרחיקה את עצמה ממנו. "אתה אמיתי." נראה היה שהמחווה הלא שגרתית והבהחלט לא צפויה לא הזיזה לה במיוחד, לא כפי שהפתיעה אותו כהוגן. הוא נעמד קפוא מולה, בראשו בוודאי מנסה להבין למה עשתה את זה. הוא בוודאי ציפה ממנה לתקוף אותו על ההזדמנות הראשונה, אבל הוא גם בוודאי יודע שהיא יכולה להיות לא צפויה כשהיא רוצה. "למה עשית את זה?" היא בחרה לשאול.

כריס, שעמד מולה, כולו מפואר עם בגדיו החדשים, התעשת והשיב לה, "אני צריך את העזרה שלך."

"העזרה שלי?" היא לא הייתה יכולה להאמין לזה.

"בבקשה, זה מקרה חירום." הוא ביקש.

היא נאנחה. "נסיך," ועדיין קראה לו בכינוי שלה אליו. "למה?"

"זה סיפור ארוך." הוא התעצל להסביר לה את סיבת בואו, שלבטח הייתה מסוגלת להצטמצם למשפט אחד פשוט.

"לא, אני מתכוונת, למה המצאת לעצמך סיבה שרק אני אוכל לעזור לך בבעיה שלך?" היא שאלה.

"את אמרת שאת לא תוכלי?" הוא שאל ומבט חושש על פניו.

"אני אומרת שאתה נואש מאוד להחזיר אותי אלייך, כל כך נואש שהצלחת לשכנע את אביך לתת לך מפתח בשביל לשחרר אותי." היא התרחקה מפתח החדר יותר ויותר. "עכשיו, אני לא אומרת שאני לא מרוצה מזה, אני שמחה מאוד שאני חשובה לך עד כדי כך שאתה מוכן לסלף כמה עובדות כדי להיפגש שוב שלא בסתר, ואני יותר מרוצה להיות איתך לעד. זאת אומרת, תסתכל על עצמך, אתה יפה תואר, מבפנים ומבחוץ, למרות כמה מגרעות עיקשות, אתה מכובד, אתה ג'נטלמן בכל מה שנוגע לגבירה שלך, אתה אמיץ כפי שנסיך אמור להיות, ואני לא מסוגלת שלא לחשוב עלייך." היא הסתובבה לקראתו. "שאמשיך?"

כריס הניד בראשו. "לא."

"אבל אתה הורס את עצמך." היא אמרה. הוא חייך. "והכי גרוע זה שיש לך תקווה."

"לפי מה שאמרת גם יש לי סיבה טובה."

"טיפש." איב סיננה לעצמה.

"אבא שלי, עד כמה ששנא את עצמו באותו רגע, הסכים לי לשתף אותך בפתרון הבעיה." הוא הסביר, וגרם לה להיות מופתעת מאוד.

"באמת?" היא תהתה בהתרשמות.

"כמובן ש- טוב, הפיה הכחולה תשגיח עלייך בכל הזמן הזה, ולא תוכלי להסתובב בארמון ומחוצה לו לבדך," והנה הוא התחיל בתנאים שגרמו לה לרצות לחזור ולהסתגר בתא לעוד נצח נוסף. "אבל אני אהיה איתך." הוא התקרב וליטף את כתפה. "כל הזמן הזה."

איב לקחה דקת דומייה למחשבה, שלאחריה באה עם תשובה משלה. "בסדר. אני מסכימה." היא מעט התרחקה ממנו וידו נפלה מגופה. "אבל גם לי יש כמה תנאים."

"תנאים?" הוא שאל, בוהה בה בתהייה.

"דבר ראשון, אני דורשת להתרחץ. אין לך מושג כמה מטונף שם. וגם, אני רוצה בגדים חדשים, לא אכפת לי איזה, אבל שיהיו כהים, עדיף שחור, עם גב חשוף כי הכנפיים שלי צריכות את זה, ואני ממש לא רוצה להיראות כמו נסיכה מלוקקת. אני רוצה אוכל, אוכל אמיתי שאוכל באמת ליהנות ממנו, ואולי גם נעליים חדשות, אבל כאלה שיהיה אפשר ללכת בהן."

"את לא חושבת שאת קצת מגזימה?" הוא שאל במבט עקום.

"חשבתי שאתה נואש." אמרה לו. "אתה לא תגיד לי לא."

"אני- מניח שזה נכון." הוא השיב במחשבה שנייה. היא חייכה בסיפוק.

"ועוד דבר נוסף," היא נזכרה להוסיף את החשוב מכל.

"מה?"

"אני רוצה לפגוש את אמא שלי."