כריס, אנג'י ונואר נכנסו חזרה לארמון הזהב, והשתדלו לשמור על פרופיל נמוך עד כמה שניתן. בשבילם, זה היה די מסובך, כי הרי אי אפשר להתעלם מנסיך הארמון כאשר הוא הולך כמו גנב בבית של עצמו, יחד עם זוג נסיכות נוספות, בעוד המראה שהקרינו שידר לחץ ברור ו-וודאי מבלי להתכוון.

"הוד מעלתך?" כריס קפץ ממקומו בבהלה, וזה הסגיר את קיום מזימתם הסודית עוד יותר. "אתה מתחתן, מזל טוב!" שלושתם נעצרו באמצע הדרך שלהם במסדרון שפנה דווקא למקום בו יהיה מוזר לראות אותם. האזור היה ריק, לכן גם היה מפתיע שמישהו תפס אותם.

לכריס לקחו שנייה או שתיים כדי לחבר קול לפנים, כי היה בטוח שהוא מכיר את מי שפנה אליו. ברגע שנזכר הוא נאנק בחשש. הוא ידע שצעד אחד לא נכון בפני הבחור הזה וכל מה שהוא מסתיר יתגלה.

"אני קראתי לך." הוא פנה אליו שוב כאשר נעמד במרחק צעד וחצי מאחוריו. "למה אתה לא מסתובב?"

כריס הסתובב אליו, ואנג'י ונואר אחריו.

הבחור הצעיר, שהיה כבן גילו, אולי מעט יותר צעיר, לבש בגדים מלכותיים, אך לא בגדי מלוכה. עורו היה שחום וכהה, עיניו הגדולות ושיערו הקצר היו שחורים במלואם, והוא הביט בו במבט בוחן שתמיד היה לו.

"היי, אד," כריס ניסה להיראות קל רוח עד כמה שהיה מסוגל, אך יכולות הקריאה המרשימות של אדוארד, משנה הנסיך, בנו של הקוסם מרלין ומכשף בפני עצמו, לא בדיוק נתנו לו להצליח בזה. אם אפשר לציין, כריס לא היה שקרן מוצלח במצבי לחץ, כך שסף הגילוי לא היה גבוה במיוחד.

"אתה מתכנן משהו." אדוארד קלט אותו מהר. "מה אתה מתכנן?" הוא כיווץ את עיניו ושילב את ידיו בתקיפות של אדם אחראי, ומעט מעיק, כמו שהוא לפעמים.

"אני? מתכנן משהו?" כריס בכל זאת ניסה להציג את עצמו כתמים. הוא ידע שזה לא יעבוד בכל מקרה, אבל סתם לוותר כך לא הייתה אפשרות מבחינתו. בשביל לוותר הוא היה צריך לדעת בוודאות שמטרתו נועדה להיכשל.

"כן! אתה מתכנן משהו!" אדוארד קרא כמאשים וכריס מיהר להשתיק אותו בחשש שמישהו עלול לשמוע. "הוד מעלתך, בבקשה," הוא פנה אליו שוב בנועם. "תאמר לי מה יש לכם בראש ואולי אוכל לשכנע אותך שיש פיתרון יותר הולם שלא יאלץ אתכם להתגנב בחשאיות לחדר היועצים."

"אני בטוח שאתה מכיר אותי מספיק זמן כדי לדעת שאין דבר כזה פיתרון הולם בשבילי." כריס הסביר לו. "כן, יכול להיות שאנחנו מתכננים משהו שלא יעמוד ברצונות של אבא שלי, או שלך... אבל זה מוכרח להיות מבוצע."

"אני מתקשה להאמין לך, הוד מעלתך." אדוארד נאנח. "ואני די בטוח שאני יודע מה שלושתכם רוצים לעשות."

"בבקשה, אל תגיד כלום, אד." אנג'י פנתה אליו כשהצמידה ידיים בהתחננות.

"אני לא אסגיר אתכם." הוא הרגיע אותם. "אבל אני גם לא תומך בכך שתנסו לפרוץ את החומה."

"לעבור, לא לפרוץ." נואר הדגישה. "לפחות... לא עכשיו."

"מה?" אדוארד נבהל.

"היא לא מדברת ברצינות!" כריס מיהר לומר לו. "לפחות לא עכשיו." הוא הוסיף בשקט.

"מה?" אדוארד נבהל מחדש.

"כלום!" אנג'י קראה. "בואו פשוט נמשיך לאן שרצינו ללכת." היא המשיכה להתקדם, וכריס ונואר החלו ללכת אחריה במהירות. אדוארד נשאר במקומו, חסר מעש וביטחון בקשר למה שהוא אמור לעשות. "אד, בוא!" אנג'י קראה לו מרחוק, והוא התיישר והרים את ראשו להסתכל עליה. לאחר שהבין את מה שאמרה, מיהר לרוץ ולעשות כדבריה.

עכשיו הם היו ארבעה שהתהלכו במסדרונות הארמון. הם הגיעו לפתוח את דלת אחד החדרים המפוארים והרגילים של המקום, חדר היועצים, כפי שאדוארד כבר אמר, והציצו עם ראשם מבעד לחריץ הדלת, והסתכלו פנימה היטב. החדר היה עגול וגדול בהתאם לשולחן שניצב במרכזו, שולחן האבירים של המלך שעכשיו שימש לכל יועציו ועוזריו, ויחסית למלך עצמאי והחלטי, היו לו הרבה כאלה.

כריס ידע שאסור לו להיכנס לשם ללא אישור, ולדעתו זה היה אבסורדי לחלוטין. למה הוא בגיל המתאים להתחתן, אבל לא להשתתף בדיונים החשובים של הממלכה? אילו היה יכול, בוודאי היה מצליח לשכנע את השאר שימליצו לאביו לוותר על חוק הפילוג המטופש הזה, ואז כל זה לא היה קורה בכלל.

אבל בגלל שהוא לא היה שותף, הוא לא היה יכול להשפיע, ובגלל שהוא לא היה יכול להשפיע, זה מה שקרה.

הוילונות הארוכים והאדומים הוסטו לצדדים וחשפו את החלונות הגבוהים שנתנו לאור השמש להיכנס פנימה ולהאיר את החלל. בתוך החדר ניצב רק אדם אחד, אחת, אישה.

עורה היה שחום אך בהיר יחסית. עיניה היו שחורות וגדולות ושיערה הכהה והארוך התאסף לזנב סוס גבוה. תנוכי אוזניה נפלו מכובד המשקל של עגילי הזהב הגדולים שלה, ונראה שלה זה לא הפריע. הם התנודדו מצד לצד באוויר בעקבות סיבוב ראשה המהיר לכיוון הדלת.

השקט שבתוך החדר היה מצמרר, אין פלא ששמה לב אליהם.

"אדוני הנסיך?" היא פנתה להתקרב אליו בזמן שהארבעה עברו את הדלת ונכנסו בעצמם. לא היה טעם להיות חשאיים אם כבר תפסו אותם. במבט קרוב עליה היה אפשר להבחין שהבגדים השחורים, בעלי החלקים הורודים והתכולים עליהם, היו מתאימים בדיוק לסוג הקוסמת שהייתה.

"ג'יני." כריס פנה אליה בחיוך. "שלום."

"אדוארד?" היא שמה לב גם אליו כאשר הוא, אנג'י ונואר נכנסו. "אתם לא אמורים להיות כאן."

"כן, כן, אנחנו יודעים." כריס הודה. "אבל, תהינו, אולי תוכלי לעזור לנו?"

"לעזור לכם?" היא שאלה בניסיון עצמי להבין במה בדיוק.

"על מה שאת דיברת, עם, אבא שלי." כריס מעט היסס לומר זאת, כי משיחות שונות ששמע אותה מנהלת, הבין שהיא מהסוג הנוקשה והאחראי של הג'ינים, אחד כזה שכנראה לא יעשה דברים כנגד האמונה שלו והמילה שלו, אלא אם כן יכריחו אותו לעשות זאת, כי היא, טוב, אחרי הכל, ג'יני. אבל אם מה שאנג'י אמרה היה נכון, תהיה לה סיבה טובה מאוד לרצות לעזור להם. אז מה אם היא היועצת המלכותית של הארמון הכפופה למלך ולהחלטותיו?

"הו, אני מבינה." היא לא נשמעה מתלהבת במיוחד, אך גם לא מתנגדת למה שבוודאי ירצו שתעשה.

"אז תוכלי לעזור לנו?" נואר שאלה אותה.

"להעביר אתכם לצד השני?" היא תהתה. "אני אוכל לעשות את זה."

חיוכים רחבים עלו על פני כריס, אנג'י, ונואר.

מהצד השני, אדוארד נחרד בבהלה מתשובתה. "אבל, אולי גם, תוכלי לעזור בדרך אחרת?" הוא שאל בניסיון נואש. "אני בטוח שיש דרך אחרת להגשים את מה שהם רוצים שיקרה מבלי לעבור לשם." כולם הסתכלו עליו בגבה מורמת, והוא הסביר את עצמו מחדש. "אני פשוט לא רוצה שיקרה משהו שיחמיר את המצב."

"המצב חמור מספיק בשביל שזה יהיה בלתי אפשרי." כריס גיחך עוד מהמחשבה. "ואם זה תלוי בנו המצב רק ישתפר כשנחזור."

"ומה יקרה כשההורים שלך יגלו?" אדוארד שאל אותו בדאגה.

"הם לא יבואו לקחת אותנו משם, החוזה של המלך אוסר לעבור לצד השני! הם לא ישלחו אותנו לכלא, והכי נורא יהיה לרתק אותנו לארמון לנצח, וזה לא ממש שונה מעכשיו."

"אתה ממעיט בערכו של אביך, הוד מעלתך." ג'יני אמרה בנינוחות. "הוא עושה את מה שהוא עושה כדי לעזור לך ולחברייך, ולכולם."

"אם ככה, למה את דורשת ממנו לשבור את החומה?" אנג'י שאלה.

נראה היה שג'יני לא הייתה ממש בנוח עם השאלה הזאת. "זה העסק שלי, לא משהו שאתם צריכים לדעת." היא הסבירה לה במהירות. "עכשיו, רציתם לעבור?" היא חזרה לנושא המקורי.

"כן." כריס אמר בנחישות.

"אז תביע את המשאלה שלך." היא אמרה, והוא הנהן להסכמה.

"הלוואי שאנחנו נעבור לצד הצפוני." הוא אמר והיא הקליקה באצבעותיה בחיוך קל שנראה תחמן למדי.

"לא, רגע!" אדוארד בכל זאת ניסה לקרוא אליה ברגע האחרון, אך אז כבר היה מאוחר מדי. הארבעה, כריס, אנג'י, נואר והוא כבר לא היו בארמון הזהב.

הם עמדו בקרחת יער אפלה, קרירה וסגרירית. המראה שלה בהחלט התאים לתחושה לה ציפו ברגע שיגיעו לשם. תחושה של אופל, של הרוע השוכן סביבם. היה קשה להאמין שבאמת אפשר לחוש בדבר כזה, אבל זה היה נכון. מוזר עד כמה שזה נשמע.

"הו, לא." אדוארד מלמל בשקט, ואפילו לא הצליח להרים את מבטו כדי להסתכל היטב לאן הגיעו.