לפתע היה שקט.

לא ציפורי השחור המנקרות בצווחות צרודות, לא קולות הפיצוח של הקרקע מהקיפאון שתקף אותה, לא דבריה החלשים של איימי כלפיה, אף אחד מהם לא הצליח לעורר את איב מספיק כדי שתפסע לאחור מקצה צוק לוע ההר רגע לפני שיקרה משהו לא יציב עם האדמה הקשה עליה עמדו, עליה היא עמדה, קרוב לסף התהום בצורה מסוכנת אולי מדי.

היא בהתה בפתח החשוך. הילת הירח והכוכבים האירו עליו, אך לא ממש עזרו לה לוודא את מה שחיפשה שם בפנים. הצל היה כבד מדי. הערפל הצחיח החל לעלות ולדקור את פניה בקור העז שלו.

"איב," איימי פנתה אליה, בפעם המי-יודע כמה. "בואי נזוז." היא תפסה בזרועה.

"כן." היא הסכימה והתרחקה מהמצוק בעדינות. לחיה התחממו שוב כשצעדה הרחק מהאדים. "יש לנו עבודה לעשות." היא הסתובבה והתעשתה על עצמה בין רגע. היא מיד חזרה להוביל את המשלחת, וניתקה את עצמה מאחיזתה של איימי בה.

היא התרחקה, ואיימי נשארה לרגע מאחור. מהר מאוד, כאשר ראתה שגם רג'י, סלון ופאריס מתחילים לרדת יחד איתה מההר, היא פסעה שוב אחריהם. לצידה, קארל הצטרף.

הלילה היה יותר רגוע מהיום. הרוחות נחלשו. זה היה מוזר. כמו התחושה הזאת שהציקה לה פתאום. היא המשיכה לחשוב ולחשוב לעצמה בזמן שירדו למטה, ולא יכלה שלא להתייחס לכובד הזה שיושב עליה. היא לא הייתה בטוחה ממה נגרם, כי לצערה יש כמה אפשרויות.

"את חושבת שהיא בסדר?" קארל פנה אליה ושבר את השקט פתאום. הם היו רחוקים מספיק מהשאר כדי לדבר בלחש מבלי שיבינו אותם.

"זו איב." איימי השיבה לו. "היא אף פעם לא בסדר."

הוא גיחך. היא לא ממש. זה לא נתן לו סיבה להפסיק את ניסיונותיו לשוחח איתה. "יש לה מבט." הוא אמר. "מבט לא טוב."

"אנחנו בדיוק שברנו את החומה." היא אמרה לו. "אנחנו עומדים להגיע לצד השני סוף כל סוף."

"כן." הוא נזכר. "היא לא אמורה להיות שמחה יותר?"

איימי נדה לשלילה. "נקמה לא קשורה בשמחה. היא קשורה בסיפוק עצמי."

"הא, נשמע עמוק." הוא העיר.

"אף אדם שרוצה נקמה לא עושה את זה כי זה ישמח אותו, אלא כדי להיות בטוח שהאשם קיבל את מה שמגיע לו."

"הבנתי." אמר לה.

"ואתה?" היא שאלה אותו.

"אני?" הוא החזיר לה בשאלה.

"למה לך בכלל לעשות את כל זה? לא היית חבר טוב של שלג?" היא הסבירה את עצמה כדי שיבין. "כל כך קל לך להפנות לה עורף?"

"לא, לא," הוא הרים את ידו במחאה. "מעולם לא אמרתי שאני מפנה לאף אחד עורף. אני רק מנצל את ההזדמנות שהגיעה אליי, כמו דה-ויל אמיתי."

"הזדמנות?" איימי הרימה גבה בתהייה. בדרך היא הרגישה איך השביל התלול מתייצב בהדרגה.

"לחזור הביתה." הוא הסביר לה את המובן מאליו. "ניסיתי הכל עד שהבנתי שלא אמצא את הפתרון כאן."

"בהצלחה." היא אמרה. "אני יודעת שהקוסם מרלין, אבא של החבר הזה של כריס, הוא הקוסם החזק ביותר בממלכה."

"אני יודע." הוא הסביר לה בחיוך. "זו הסיבה שאלך אליו ראשון."

איימי הנהנה, וצפתה במרגלות ההר מתקרבים אליהם תוך כדי שהמשיכו ללכת. תוך זמן קצר, הם כבר ירדו ממנו. עוד הליכה בדרך ישרה הובילה אותם מבעד לסבכים של עצי היער אל חלק קטן של החומה העצומה.

היא נשארה שלמה.

"מה? איב חשקה את שיניה בשקט. היא עמדה מול החומה הבנויה, היציבה, ולא יכלה לשמור על שקט נפשי. "לא יכול להיות!" היא רקעה בעצבנות.

"אבל זה היה אמור לעבוד." איימי אמרה בתסכול.

"איך זה הגיוני?" איב פנתה לשאול את רג'י. "אתה אמרת שהקורבנות בהר ייצרו קסם מספיק חזק כדי שהיא תיהרס בנגיעה!"

"למען האמת אמרתי שזה יכול להרוס את החומה, לא שזה באמת יקרה." הוא הרים את ידיו בחפות וקיבל מאיב נהמה מקובלת של כעס. הוא כיווץ את עיניו וניגש להסתכל על מושא האכזבה מקרוב. הוא בחן אותה היטב עם עיניו. זה היה די מסובך בחושך. הוא העביר את אצבעותיו על הקיר המחוספס והקר, והרגיש איך הלבנים מתפרקות מתחתיהן. כהרף עין, בדיוק מאותו מקום בו נגע, החומה התחילה להתפרק, ובגל כפול לשני הצדדים היא התפוררה לחלקיקי אבנים קטנות, שחוץ מהקו בו ניצבה פעם ההפרדה בין חלקי הממלכה, לא נשאר ממנה יותר זכר.

"מה אתם אומרים," רג'י חייך בשמחה. "צדקתי, היא באמת נהרסה בנגיעה."

"יופי." איב נאנחה בעצבנות והמשיכה להתקדם. היא העלתה את רגלה מעל החומה המפוררת ועברה אותה... לתוך הצד השני.

רג'י חייך בסיפוק ומיהר ללכת אחריה. פאריס וסלון אחריו. קארל ואיימי... להם לקח קצת זמן.

"את מהססת." הוא שם לב לכך גם בחשיכה העמומה. בין היתר, אחד הרמזים היה העובדה שלא מיהרה לנוע ממקומה באותו רגע.

"אני... מפחדת." היא הודתה בשקט.

"מה? את?" הוא שאל בפליאה. "איזו סיבה יש לך..." הוא לחש. "לפחד?"

"הו, זו- זו סיבה לא חשובה." ענתה במבט מכווץ שבהה קדימה לחלל.

"אם היא גורמת לך ל- זה, היא חייבת להיות חשובה." קארל התעקש.

"אל תלחץ עליי, אוקיי?" היא הרימה את קולה והתחילה לשוב וללכת אחרי האחרים. הוא לא נעלב מכך, והמשיך יחד איתה.

"אני יודע שלשתף זה לא בדיוק הקטע שלך," הוא דיבר איתה בלחש כדי שאף אחד לא ישמע. "אבל לפעמים זה יכול לעזור."

"אתה לא אמור להיות בן נבלים?" היא תהתה באנחה עצבנית. "איך נתקעת איתנו?" היא הוסיפה לגלגל את עיניה.

"אני גיליתי לך למה אני עושה את מה שאני עושה." הוא התעלם משאלות הסרק שלה והמשיך להוכיח את צדקתו. "רק הגיוני שעכשיו תעשי את זה בעצמך."

איימי הוסיפה לשתוק.

"אני יכול לעזור." הוא שיחד אותה. "תגלי לי ואתחייב לסייע לך במה שאת לא מתכננת. לכולנו יש סיבה להגיע לצד השני, לא יכול להיות שלך אין."

"אתה מבטיח?" היא הרימה גבה בספקנות. קארל הרים יד אחת למעלה והניח את השנייה על ליבו כנשבע לה את מילותיו. היא הנהנה בעדינות ולקחה נשימה עמוקה. ליבה דפק בחוזקה. היא התחילה להתעסק עם שיערה השחור הארוך כפי שעשתה בדרך כלל כשהיססה לגבי משהו, וליטפה את תליון אבן האודם המכושף שנח על צווארה. הוא הזכיר לה את המשימה שלה. "אגלה לך משהו שאסור לך לספר לאף אחד. לא לרג'י, לא לאיב, לא לתאומות, לא לאף אחד." היא דרשה ממנו לפני כן.

"כן, ברור." קארל הסכים, והתחיל לדאוג לגבי העניין שאפילו לא ידע מה הוא.

"זה קשור לאמא שלי." היא אמרה בשקט. "היא חולה."

"היא- חולה?" הוא שאל. "אני... מצטער."

"אל תצטער!" היא דרשה ממנו וצקצקה על כך. "ובטח לא כשזו לא אשמתך."

"אז אשמת מי זה?" הוא שאל.

"אף אחד. זה פשוט קרה." איימי הסבירה. "היא חולה, והיא עומדת למות." קולה מעט נשבר כשאמרה את זה. היא השפילה את ראשה לקרקע ונשמה עמוקות. "אלא אם כן אעשה משהו בנידון." הוסיפה.

"כמו מה?" שאל בסקרנות.

"חשבתי שאולי למרלין יהיה פתרון בשבילי." היא הסבירה. "הוא מעולם לא מהסס לעזור אם אפשר."

"אז למה לא אמרת שום דבר קודם?" קארל גיחך מדבריה. "נלך אליו ביחד."

"ביחד?" שאלה.

"אל תדאגי, איימי. שנינו נקבל את מה שאנחנו רוצים." הוא אמר לה בביטחון. "אני יכול להבטיח לך את זה."