בארץ הדרומית התכוננו לחגיגות. כל התושבים היו נרגשים שנסיך הזהב הגיע לגיל המתאים לשאת לעצמו אישה, ולהתחתן. ובכן, הוא הגיע לגיל הזה לפני יותר משישה חודשים, אבל משהו עמד בדרך שלו לעשות זאת אז.

לפני כחצי שנה התגלתה הנבואה שעמדה להרוס את כל הממלכה, והוא ושותפיו היו אלה שעצרו אותה. אמנם, דבר הוביל לדבר והם נעלמו לעולם אחר למשך זמן מה, וכאשר חזרו, משהו השתנה.

משהו בהם השתנה, ובעולם שהכירו.

בפקודתו של המלך ארתור, אביו של הנסיך, נבנתה חומה גדולה שמפרידה בין דרום וצפון הממלכה.

בדרום שכנו הגיבורים ועוזריהם, האנשים הטובים והנבונים, שלא עשו רע בחייהם, ובצפון- הנבלים, כל מי שאי פעם עשה מעשה אנוכי או מרושע, ייעודו להיות שם, ולהישאר.

כמובן, שכמו לכל רעיון גורלי, גם לרעיון הזה נמצאים המתנגדים.

תושבי הדרום, הגיבורים- חלקם מאמינים שלכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה, ואף לחלקם גם יצא להתיידד עם אנשים שנשלחו לצד השני.

תושבי הצפון, הנבלים... אולי יכולים לעשות מה שבראשם, כי אין להם יותר חוקים, אבל גם להם יש גבול. זה לא הגיוני שיאלצו לחיות באימה תחת שלטונם המדרדר.

האנשים שמאמינים שתוכנית הפילוג שגויה, חלקם קרובים מאוד למלך. אולי קרובים מדי.

נסיך הזהב, כריסטופר (או כריס), העומד לרשת את הכתר והמיועד להתחתן עם בחירת ליבו מהדרום, הוא אחד המתנגדים.

ואולי מהסיבה הכי גרועה שיכולה להיות למלך- אהובתו האמיתית נמצאת מעבר לחומה, והוא לא מוכן להתחתן עם אף אחת מלבדה. ועד שלא ייבחר, הוא ימשיך לקבל לחדרו את כל נערות הממלכה בתקוות הוריו שהוא יתעשת ויצליח להתאהב מחדש, ולשכוח מהאהבה הבלתי אפשרית הזאת.

כמו שני הוריו, גם כריס עקשן מאוד. הוא לעולם לא יוותר עד שישיג את מבוקשו. ובאותה שעת צהריים מוקדמת, הוא המשיך לראות בנות שונות שיוכלו להיות לו לאישה.

"אז?" הבחורה זהובת השיער שאלה אותו כשראתה שהוא לא ממש מתעניין בדבריה. הוא ישב על מיטתו המפוארת המוצעת בסדיני הזהב והמשי, השעין את ראשו על ידיו ובהה ברצפה במחשבות אחרות. "נסיך?"

"מה?" הוא הקפיץ את ראשו מיד כששמע את הכינוי המוכר. ליבו ניתר לרגע כי קיווה שאולי היא שם, אבל זו הייתה רק הבחורה הזרה ממולו. עיניו נפלו שוב באכזבה של הבנה. היא הסתכלה עליו בבלבול ותהייה. "הו," הוא מלמל. "תזכירי לי איך אמרת שקוראים לך?"

"ביאנקה."

"או-קיי, ביאנקה." הוא קם על רגליו. "את באמת נראית כמו בחורה נהדרת, אבל... אני לא חושב שנוכל להסתדר."

"אתה בטוח?" ראו שקיוותה מאוד שיאמר לה 'לא'."

"כן." הוא השיב וכתפיה צנחו. הוא התקרב אליה עוד ועזר לה לצאת מהחדר, כי למרות תשובתו השלילית לא נראה שהיא התכוונה לעשות זאת בקרוב.

"אולי בכל זאת תנסה את הרעיון של העדשה?" היא המשיכה להתמקח כאשר דחף אותה בעדינות החוצה.

"לא." הוא ענה.

"אתה בטוח?"

"די בטוח, כן."

"אבל, אתה יודע, זה רעיון די טוב. והוא גם יעיל."

"לא."

"זה עבד יופי עם ההורים שלי."

"לא."

"רק תשים אותה מתחת למזרן."

"לא."

"אבל-" היא מצאה את עצמה מחוץ לחדרו, ממש מעבר לסף הדלת.

"להתראות." כריס אפילו לא הרגיש רע על שטרק את הדלת בפניה. הוא נאנח והתעצבן שהזמן לא עובר, ושככה נראה כל יום בחייו מאז שחזרו מארץ הפלאות ההיא.

הוא פנה שוב לכיוון מיטתו, נשכב עליה והסתכל על התקרה.

פעם נוספת הוא חשב ותהה, והתקשה להבין איך המצב שלו הדרדר כך. מאושר, חייו הפכו לסבל בלתי יתואר. הוא לא יגזים להאמין שגרוע לו כמעט כמו התושבים שמעבר לחומה. לא פעם הוא דמיין איך הוא יוצר חור בתוכה ועובר לצד השני, ושאביו ידע, לא יהיה לו אכפת מזה כלל.

בכל יום שעובר הוא לא הצליח לשכוח ממנה, ולא היה יכול לתאר לעצמו מה היא עוברת שם. אילו רק היו לו האמצעים והיכולת לעשות זאת, כבר היה יוצא ומחפש אותה, כי אומץ ורצון נמצאו אצלו תמיד.

"אני כאן כדי לדבר עם בעלי לעתיד!" הקריאה שהגיעה אליו מפתח הדלת הקפיצה אותו ממקומו והוא מיהר להתיישר חזרה. רק שלא תהיה עוד בחורה נואשת לאהבה ומלוכה. החמישים הקודמות הספיקו לו, ולא, הוא לא מדבר במשלים, זה המספר המדויק.

כשהסתכל עליה במבטו המבוהל היא החלה לצחוק. זה היה צחוק קליל ומוכר, ולראשונה מאז שחזר לביתם, הוא סוף כל סוף הצליח להעלות לעצמו חיוך אמיתי.

"אנג'י?" הוא קם על רגליו וחיכה שתגיע.

"אתה חמוד כשאתה מבוהל." היא אמרה.

"זה דבר מאוד נבלי מצידך לומר."

"הו, אתה יודע, היה לי מספיק זמן ללמוד." חיוכה המתוק הצליח להחזיר אותו לרגעי העבר. הפעמים הרבות בהן המחשבות הנודדות שלו התרכזו רק בה, הזכירו לו שזה היה די מחשיד שדווקא היא הייתה הבאה בתור להיות מועמדת לכלה.

"רגע, הגעת הנה כדי..." הוא היה נבוך מכדי לסיים את המשפט. הוא הרגיש איך פניו האדימו מסומק.

"הו, לא." תשובתה הרגיעה אותו, אך אז העלתה בו שאלה חדשה.

"אז למה את כאן?"

"אסור לי לרצות לבקר חבר ותיק?" שאלה.

"ברור שמותר, אבל את נסיכה, הבת של היפה והחיה. אני לא חושב שהיית צריכה להתגנב ככה כדי לפגוש אותי." אמר וצדק. הוא היה חכם, והכיר אנשים טוב. הוא ידע מתי הוא צריך להבין שמשהו לא מתנהל כשורה.

"כן, זה נכון." היא הודתה. "ההורים שלי בכלל מאמינים בקטע של אהבת אמת, בלי שידוכים."

"גם שלי!" הוא אמר בתסכול. "אבל הם מאמינים שאוכל למצוא מישהי בצורה הזאת, כאילו איזו נערה מחופשת תבוא ואני אתאהב תוך שנייה. כמו שקרה להם."

"אבל שנינו יודעים שהבן הוא לא כמו האב." היא הסכימה.

"זה מאוד תלוי באיזה הקשר, כי עכשיו אני מרגיש כאילו כולם שונאים אותי, כמוהו."

"לא כולם שונאים את אבא שלך." היא אמרה, והוא הסתכל עליה וכיווץ את עיניו. "ו-אותך." הוסיפה. "אבל אני כן מסכימה ששידוכים זה ממש לא הסגנון שלך, ובאתי לעזור לך."

"לעזור? למה?" הוא תהה.

"כי, כריס, אתה לא היחיד שמחכה שמשהו ישתנה בקשר לחילוק." היא הסבירה. "אם בן דוד שלי היה חי, זה בטח היה משנה לי יותר, אבל... אתה מכיר אותי, אני לא מאמינה בעונשים מהסוג הזה."

"ואת מאמינה שזה עונש." הוא הדגיש.

"לקרוע אנשים זה מזה לא יכול להיות פתרון. להרחיק את הרוע במקום לטפל בו זו בריחה, לא גבורה."

"את צודקת בהחלט." כריס הנהן בהסכמה. "אבל מה אפשר לעשות?"

"אני בטוחה שאנחנו לא בעלי הכוח היחידים שחושבים ככה." היא הנמיכה את קולה והתקרבה אליו. "בדרך לכאן יצא לי לשמוע שהיועצת של אבא שלך מנסה לשכנע אותו להחזיר את המצב לקדמותו."

"באמת?" הוא התפלא.

"כן." אנג'י הנהנה.

"את חושבת שהיא תוכל לעזור?"

"אני בטוחה." היא הייתה רצינית מאוד לגבי דעתה. "אבל לפני זה, אנחנו צריכים לאסוף מישהו בדרך."

"אני חושב שאני גם יודע למי את מתכוונת." כריס חייך בסיפוק.

"ולה אין חיים קלים יותר מלך." הסבירה לו. "גם ההורים שלה מאמינים בשידוך. היא נמצאת בארמון שלה ממש עכשיו, מסלקת מחזרים שונים ומשונים."

"ואומרים שאי אפשר עם נבלים." הוא גיחך, והיא הצטרפה. "תני לי לטפל בזה. אנחנו נצא תוך שנייה." הוא רץ בקלות אל הדלת ופתח אותה לרווחה. זוג השומרים הסתכל עליו, והוא אמר להם בשמחה. "אתם יכולים להגיד לאבא שלי שהחיפוש נגמר." הוא הכריז. "מצאתי את האחת."