הכפור. כאב כל כך.

מבין שכבת הפרווה העבה הוא עדיין היה יכול לחוש, או לאבד את התחושה, בקור המחליא שתקף אותו מבפנים. ידיו, רגליו, זנבו ופניו כוסו כולם בטל הקרח שנדבק אליו ולא הסכים לעזוב.

הוא התכרבל בתוך עצמו, ניסה בשעותיו האחרונות להחזיק מעמד כשהשלג כיסה אותו. הוא מעולם לא חשב שכך זה יסתיים. הוא תמיד חשב שדווקא ייהרג על ידי איזה צייד דגול ברגע המתאים וההירואי שלו. למרות ש... טוב, זה לא היה ממש ריאלי אם ימשיך להתאפק כל חייו, וינסה להתכחש לטבע האמיתי שלו. הוא הרגיש את עיניו נעצמות, את כוחו הולך לו בשקט.

הוא חשב, אם יתעורר, כשיתעורר, הוא יזכור זאת, יזכור זאת טוב מאוד.

ומעל לעצי היער הקודרים הגיחה קרן אור ראשונה של בוקר. הוא הרגיש את החום שלה עליו, וכיצד היא מפשירה אותו לאט ובהדרגה. כוחו שב אל גפיו באיטיות, והוא מצא את האנרגיה להתרומם ולתפוס בגזע העץ שלידו שכב כדי להישאר למעלה. טפריו נתפסו בו, נתקעו באחיזה אכזרית. הוא העלה את ראשו ובחן את הסביבה, זו עדיין התקשתה להתרגל מחדש למזג הישן שלה.

הוא תפס צעד אחד על הקרקע הלחה, ונאנח בכתפיים שמוטות. הוא התרומם והתיישר למעלה, הריח את האוויר וניצוץ הופיע בעיני הטורף הצהובות שלו. הוא לקח צעד נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד.

למרות שגופו כאב כמעט כולו, הוא החל לרוץ, קדימה. יותר ויותר מהר, מרגיש את הרוח פוגעת בפניו וגורמת לו להתכווץ מהקור שעדיין לא הבין שזמנו תם, רץ למצוא את הטרף הראשון שלו.

חוק מס' 1: לעולם לא לרדת מהשביל.

חוק מס' 2: לעולם לא לדבר עם זרים.

חוק מס' 3: להאמין באינטואיציה שלך.

את אלה היא שיננה בעל פה תמיד כשיצאה מביתה אל היער. אימה למדה בדרך האכזרית מה קורה אם מפרים את החוקים האלה, מאז היא זוכרת ומקפידה לשמור עליהם. בדרכה עכשיו, אל השוק, היא לבשה את הכיפה האדומה הישנה שלה, ולקחה את סלסילת הקש הגדולה.

זה היה בוקר מוקדם, מרענן במיוחד. רוח קלילה בקושי הורגשה אך הצליחה לבדר מעט את שיערה החום שהתאסף לצמה ארוכה על גבה.

מבין רחשי העצים היא הצליחה לשמוע גם רשרושי עלים מהשיחים שמאחוריה. היא נעצרה, ואז הסבה את מבטה ובלעה את רוקה בקול. היא הסתכלה ימינה ושמאלה, ולא ראתה אף אחד. היא חזרה להביט אל השביל הריק, קדימה, והמשיכה להתקדם בהליכה שקטה. שוב אותם רעשים נשמעו, ושוב הם גרמו לה להסב מבט. שוב, אף אחד לא היה שם.

זהו, עכשיו תתעלם מכך. היא לא תסתכל שוב לאחור, זה מיותר. אלה בוודאי היו חיות יער קטנות משחקות להן בין העצים ומרעישות ללא דאגה, או ציפורים שליקטו מזון מהרצפה

זה לא היה משהו שעליה לדאוג לגביו.

היא המשיכה בדרכה, והפעם לא עצרה, למרות שהקולות בהם הבחינה רק התגברו יותר ויותר, ונשמע היה שהחלו להתקרב אליה, עוד ועוד. היא הגבירה את הקצב, ובמהרה החלה לרוץ.

הסלסילה שהחזיקה נדפקה ברגליה שוב ושוב והקשתה עליה להמשיך. גלימת הכיפה שלבשה התנגדה לרוח והאטה אותה. ליבה החל לפעול בחוזקה, היא התחילה להזיע מהמאמץ וגופה כמעט רתח.
היא סובבה את ראשה לאחור ונחבטה בגוף הגדול שניצב בדרכה והפיל אותה על הקרקע במכה גדולה.

"את בסדר?" הוא שאל בדאגה והתכופף אליה.
"כן." היא הרימה אליו את מבטה, ונסוגה לאחור מיד. "אתה-?" היא מלמלה בפחד. היא לא ידעה מי היה, ומעולם לא ראתה אותו בעבר, אבל היא ידעה מה היה וידעה שעליה להסתלק מיד.

"מה?" הוא התרומם על רגליו והביט עליה מלמעלה.
היא לרגע קפאה במקומה. "זאב. אתה זאב." היא התעשתה על עצמה ומיהרה להתרומם ולרוץ לכיוון ממנו הגיעה.

"אני לא אפגע בך!" הוא קרא אליה מרחוק. היא התעלמה והמשיכה לרוץ, אך מיד נמשכה לאחור בחניקה ומצאה את עצמה בתוך אחיזתו. "אלא אם כן לא תשתפי פעולה."

"תעזוב אותי!" היא צעקה והטלטלה בין אצבעותיו. הוא משך אותה לאחור ודחף אותה אל השיחים. היא קראה בבהלה וניסתה להתרומם מיד למרות הכאב שהכה אותה. היא לקחה את רגליה ורצה מחדש, בשיא כוחה, אל תוך היער. רק קדימה, רק להתרחק ממנו.

היא לא הבינה מה עשה שם. החומה אמורה להגן עליה, זה בלתי אפשרי שיצא אלא אם כן... משהו קרה? איך זה יכול להיות? הם לא שמעו כלום, הם לא ראו כלום, איך דבר גדול כל כך יכול לקרות מבלי שירגישו?

היא האטה מבריחתה בלית ברירה, כי כבר לא זיהתה את האזור בו הייתה.

היא ירדה מהשביל, איזו טעות.

והשקט, השקט הכמעט מושלם שפתאום זיהתה רק היה מדאיג יותר. היא הרימה את מבטה, הסתכלה הצידה וראתה אותו שם, מחכה לה. הוא נשען על אחד עצי היער בכל הדרו הפראי.

"שלום, ילדה קטנה." הוא פנה אליה בחיוך חושף ניבים.

היא לא השיבה, רק בחנה והסתכלה סביב, מחפשת דרך מילוט כלשהי. אבל הכל נראה היה אותו הדבר, אותם עצים, אותם סלעים, אותה אדמה חומה ומעט בוצית.

היה בלתי אפשרי לה לדעת לאן הייתה אמורה לפנות, אפילו כשהביטה לאחור לא יכלה להיות בטוחה האם לא סטתה לצדדים.

"אין לך סיבה לפחד." הוא ניסה להרגיע אותה. כמובן שזה לא הצליח ורק גרם לה לפקפק בכך יותר.

"אני לא טיפשה." היא אמרה לו. "אני יודעת מי אתה ומה אתה רוצה."

"לא, את לא יודעת כלום." הוא התיישר והפיל את זנבו. "כולכם חושבים שאתם יודעים, אבל זה לא נכון." קולו היה רגוע מאוד. "הייתי אמור למות, אבל... באורח פלא שרדתי, וזה בוודאי היה סימן משמיים. סימן שאמר לי שהגיע הזמן שלי לקבל את מה שמגיע לי, אחרי כל כך הרבה שנים. תביני, אמא שלך הצליחה להרוס לי את החיים, דיאן, אז הגיע הזמן שאהרוס את שלה."

"איך- איך אתה יודע איך קוראים לי?" היא פסעה לאחור ומבטה היה מבועת.

"אני יודע הכל עלייך." הוא התקדם לעברה. "על האחיות שלך, על כיפה אדומה, על הצייד יהי זכרו ברוך. איזה מין נבל אהיה אם לא אדע איך לאמלל את כולכם במדויק, עד שתרצו שאהרוג אתכם בעצמי? העבודה שלי תהיה פשוט מושלמת, ותסמכי עליי שלא ילדה קטנה ולא שבעה גדיים יוכלו לחסל אותי, יקירה. אני לומד מהעבר של ההורים שלי, אני יודע בדיוק מה יכשיל אותי, והפעם זה לא יעבוד."

"למה אתה מספיר לי את כל זה?" היא שאלה בלית ברירה, בידיעה שלא תשמח כלל מהתשובה.

"כי, ילדה קטנה, את לא תוכלי לספר על כך לאף אחד." הוא התנפל עליה, והיא צרחה.

"לכאן!" ראש משלחת משמר המלך קרא כאשר מצא מהיכן הגיעה הצעקה. על האדמה המלוכלכת נמצאה שרויה הנערה הצעירה, בת ארבע-עשרה לכל היותר, מביטה בחלל חסרת רוח חיים. גרונה המשוסף, בגדיה הקרועים, הם היו ספוגים בדם שגם התמוסס על הקרקע מתחתיה והפך לחלק ממנה.

"אלוהים אדירים." טרנסט, בין המובילים, העיר כשבחן את הגופה.

אחד החברים הבוגרים נגע בה. "היא עדיין חמה." הוא אמר.

"אז מי שעשה את זה לא התרחק." רובין הוסיף.

"קדימה, נתפצל ונמצא אותו." ראש המשמר אמר, וכל החיילים התפזרו.

כריס, אנג'י ופייר עמדו מאחוריהם, וכשהלכו, סוף כל סוף יכלו להבין במה מדובר.

"אוי ואבוי." כריס לא היה מסוגל להסתכל.

ידו של פייר תפסה בכתפה של אנג'י בזמן שהתמוטט. "פייר!" היא קראה ורכנה לעברו. "אתה בסדר? תתעורר!" היא נתקפה בהלה, העבירה את ידה על פניו העדינות, והוא פקח את עיניו בבהלה.

"מה קרה?" הוא ניסה להתרומם, אך התקשה. כריס הביט אל הגופה המושחתת מאחוריו והסתיר אותה בגופו מפניו.

"התעלפת." הוא הסביר לו.

"באמת?" פייר שאל בשקט, עדיין מבולבל ומנסה לזכור היכן נמצא.

"אבל אתה בסדר, נכון? שום דבר לא קרה." אנג'י בדקה אותו.

"לא, אני- אני בסדר." הוא השיב והעלה חיוך קטן לכיוונה. היא חייכה אליו חזרה.

"מזה אבא שלי חשש." כריס נאנח בעצבנות. "מישהו עבר את קו החומה והוא לא מרוצה."

"צריך לעשות משהו." אנג'י אמרה.

"אבל מה? ואיך?" פייר שאל אותה. "זה לא התפקיד של משמר המלוכה הזה?"

"כן, אבל- טוב, חלק מזה באשמתנו, ואנחנו חייבים להוכיח לאבא שלי שלא קרתה כאן טעות." כריס הסביר לו. "אנחנו חייבים לעזור בזה."

"אני מסכימה." אנג'י אמרה והסבה את מבטה חזרה אל פייר. "אתה איתנו, נכון?"

הוא זגזג בין מבטיו על שניהם. "כן. ברור."

כריס הנהן והכריז. "צריך לקרוא לשאר."