נואר התקרבה במהירות אל אנג'י, שישבה מתחת לאחד העצים, במקום מסתור שרבים היו מפספסים במבט ראשון. היא ישבה כשהיא מחבקת את רגליה, וראשה טחוב בניהן.

"אנג'י," נואר התקרבה אליה בדאגה. "את בסדר?"

אנג'י נדה בראשה לשלילה.

"את לא צריכה לפחד." היא אמרה לה.

"כולם כמעט גילו את הסוד שלי." קולה היה חלש וצרוד מעט, והיא ניסתה להשתעל כדי להעביר את היובש שבגרונה. היא הרימה את ראשה והסתכלה על השמיים הבהירים והאפלוליים. "כריס כמעט גילה את הסוד שלי."

"אבל כריס לא גילה את הסוד שלך." היא הרגיעה אותה בחיוך ושמה את ידה על כתפה.

"הוא עלול היה." אמרה אנג'י ושבה לטחוב את ראשה.

נואר תפסה בידה בכוח. "בואי." היא ביקשה ממנה.

"לאן?" שאלה.

"בחזרה לארמון הכתר." נואר השיבה. "השארנו את כריס עם ארבעה ילדים של הנבלים הכי גרועים בעולם. הוא עוד עלול לעשות שטויות אם לא נחזור לשם מהר." היא חייכה אליה בניסיון לעודד אותה. אנג'י חייכה חזרה בקלות כדי לשכנע אותה שזה עבד, אף על פי שהחשש והבהלה שלה עדיין לא נטשו את רוחה.

כריס בהה בדלת הספרייה הפתוחה, ואף על פי שנואר יצאה לחפש את אנג'י לפני פחות מדקה, הוא ציפה לראות את שתיהן חוזרות מהיכן שלא נפגשו ולסייע לו בסיטואציה הנוכחית, בה נשאר לבדו יחד עם בני הנבלים האלו.

"היא האהובה שלך?" רפאל שאל אותו בחיוך מסתקרן ומשועשע שעזר לכריס לחזק את המחשבה שלו שלא ליצור איתם יותר מדי קשר.

"לא עניינך." כריס השיב לו בטון רוגז, משתדל שלא להסתכל עליו. ההשתדלות לא הייתה מספקת, כי בין רגע, כשנייה אחרי שענה לו וקיווה שבכך תסתיים השיחה, הוא פגש אותו פנים מול פנים.

"זה מה שכל אחד יגיד בקשר לאהובה שלו." רפאל גיחך ונחנק על ידי אחיזת ידו של כריס הזועם.

"היא לא האהובה שלי, אבל תהיה בטוח שאם תתכנן משהו, גוץ לי, אני אהיה שם כדי לגרום לך להתחרט."

"בסדר, בסדר," רפאל השיב בקול חנוק. "אתה די קשוח, לכלוכית."

כריס הרפה את אחיזתו מגרונו של רפאל והפיל אותו על הקרקע. הוא נשם נשימות עמוקות וניסה להירגע. לפעמים הכעס שלו הצליח להשתלט עליו, והוא שנא את זה. זה היה הדבר היחיד שלא ירש מההורים שלו ששנא, ולפעמים, לא היה יכול לעצור בעדו, ולפעמים, פחד שהכעס שלו יתפרץ על האדם שלא נכון.

"תסלחו לי" הנערה שחורת השיער והבגדים הרימה את ידה, מבקשת תשומת לב לשאלה שברשותה. "אבל למה הם כאן?" לפי תיאוריה של איב, כריס הבין שזו איימי, הנערה עליה דיברה, ושלפי הבנתו, הייתה ביתה של המלכה הרעה.

"הם באו להיות הגיבורים." איב השיבה בקול מזלזל ומתרשם כאילו. "הם באו להחזיר את ההורים שלנו."

"הם יודעים איך?" איימי הסתקרנה מאוד.

"עדיין לא." כריס השיב לה בעצמו. "אבל אנחנו יודעים מה גרם לזה, ואנחנו מחפשים."

"ומה גרם לזה?" היא שאלה.

"אה, כישוף." כריס השיב, מעט מהסס האם לשתף אותה.

"איזה סוג של כישוף?" המשיכה לשאול.

"אנחנו - לא יודעים." ענה, והיא נאנחה וגלגלה עיניים מיד, דבר שהרגיז אותו מאוד.

"אז אין לכם כלום." היא אמרה לבסוף.

"יש להם יותר ממה שאת גילית בכל הזמן הזה." איב מלמלה.

"אם אין לך משהו טוב להגיד, איב, אל תגידי." איימי הפצירה בה בכעס.

"אבל, אחות," היא הרימה את כתפיה. "זה כל מה שיש לי." היא חייכה.

"אני לא אחות שלך." איימי מלמלה בעצבנות. "ואני לא חברה שלך, שאת יכולה לדבר אליה ככה."

"למה, מה תעשי לי?" איב שאלה. "תתני לי לאכול תפוח מורעל?"

"זה רק קצה הקרחון בשביל מה שאני מתכננת לך." איימי אמרה בשקט. היא סובבה את ראשה לכיוון הדלת, משם חזרו נואר ואנג'י. אנג'י נראתה לחוצה ונואר החזיקה את ידה. המראה הזה גרם לאיימי, איב, רפאל ואלן לחטוף חלחלה.

"אנג'י!" כריס פנה אליה בחיוך וחיבק אותה מהר. "את בסדר." אמר בהקלה.

"כן." היא הרחיקה אותו בעדינות.

"לא האהובה שלך." רפאל אמר בשקט כשקם על רגליו, מנסה להוכיח לכריס שמה שאמר היה טעות. כריס מצדו רק התעצבן בשקט, וניסה לשמור על איפוק. זה היה די קשה בהתחשב בעובדה שרק להסתכל על השדון הזה גרם לו לסלידה.

"איך אתם מתכוונים להציל את ההורים שלנו?" איימי שוב שברה את השתיקה המרגיזה.

"אנחנו צריכים למצוא שיקוף ל-כישוף שגרם לזה." נואר הסבירה לה, מנסה לשקול מילים, שלא תעשה טעות ותסגיר את עצמה בפניה.

"אבל אנחנו לא יודעים איזה כישוף זה." אנג'י המשיכה באנחה.

"אני אגלה." איימי אמרה בביטחון. "אני היחידה שיכולה לעשות את זה."

"כן, ברור." איב גלגלה עיניים בבוז.

"לא ראיתי אותך עוזרת יותר." השיבה לה איימי. "הדבר הכי טוב שהצלחת לעשות היה להרדים את כולנו למשך שבועיים."

"אני? זו הייתה הילדה הזאת." היא הצביעה על אנג'י, שהשפילה מבט.

"למען האמת, זה הייתי אני." רפאל הרים את ידו בהודאה. "אופסי דופסי." הוא לא היה נראה עצבני מדי כמו האחרים, ונראה היה שגם לא ממש אכפת לו שזה מה שקרה.

"אידיוט." איב אמרה לו. "מי יודע מה קרה בזמן הזה שבו ישנו?"

"אבל זה כל הכיף, לא?" הוא חייך בסקרנות ערמומית, והפחיד מעט את אנג'י. כאשר יצאה לא הספיקה לבחון את הסביבה, האם השתנתה. בכלל, היא הרגישה וחשבה שהם ישנו רק כמה שעות, לא יותר. סוף השיחה בניהם העניק לה הרגשה שונה ומדאיגה, מה אם באמת קרה משהו נורא?