עדיין מתוסכלת, איימי ישבה על המיטה בחדרה והביטה מבעד לחלון על הנוף שבעיניה היה מרתק. השמיים האפלוליים ששידרו כהות גם בשעת הבוקר הזאת, שהתקרבה לאחר הצהריים של אותו יום, העורבים שחגו בשמיים מסביב לארמון, העצים הירוקים והשחורים והאופק האגדתי שנראה ממרחק. הכל היה נראה שליו כל כך, למרות תחושת אי- הנעימות שתמיד סבבה את הטירה של הפיה הרעה. לאיימי זה לא היה ממש משונה, היא כבר הייתה רגילה לכך, ובכל זאת, תמיד סקרן אותה לדעת איך נראה עולם בהיר יותר, עולם שנגזל ממנה עוד לפני שנולדה.

ריח מוזר שהרגיש לה מוכר חדר אל תוך חדרה, והיא מיד זיהתה אותו. יחד עם גלי העשן החלש שהגיח לפתע ופנה אליה, היא ידעה במה מדובר. היא מיהרה לתפוס בשרשרת אבן האודם שאימה הכינה לה, והחזיקה אותה חזק. אמא שלה, "המלכה", שרבים מתעקשים להוסיף את תואר "הרעה" לשמה, אמרה לה שהשרשרת לא רק נוצרה בכישוף חזק ואינה מסוגלת להיהרס, היא גם תגן עליה ברגעים בה תזדקק להגנה.

אימה מעולם לא הסבירה לה איך השרשרת תעזור לה, אבל לאיימי זה היה פחות אכפת. היא ידעה שזה לא יהיה מסובך מדי. היא ידעה שאמא שלה תגן עליה בלי לסבך בשבילה את העניינים.

היא הרגישה איך עיניה נעצמות לאט ואיך העייפות גוברת עליה. היא הרגישה חולשה שהתפשטה בגופה, ובתוך פחות מדקה, שכבה על מיטתה והחלה לחלום.

היא לא זכרה על מה חלמה, אבל הצליחה לזכור ולדעת כמה זמן עבר מאז שנרדמה. היה חושך מוחלט עד שחשבה שהתעוורה, אבל לא. זה היה לילה. הירח המלא האיר בחלקו את החדר ונתן לה סיוע קל בהתמצאות בסביבתה. היא התרוממה ושפשפה את עיניה קלות לאחר שינתה העמוקה. היא פתחה את ידה והאירה בהילת אור לבנה את דרכה מחוץ לחדר. היא ירדה בגרם המדרגות אל אולם הכניסה והייתה לה הרגשה בטוחה שמשהו קרה. כאשר בחנה אותו מקרוב לא ראתה שינוי, אבל משהו בה אמר שקרה משהו, והיא הייתה בטוחה שהמשהו הזה קרוב לאיב.

איב, שגדלה איתה יחד בטירה מאז שהיא זוכרת את עצמה, במשך שבע-עשרה שנה, הייתה כמו אחות גדולה ומעצבנת, למרות ששתיהן היו באותו גיל, והתנהגה כאילו היא יודעת הכל, כל הזמן, וזה הרגיז אותה במיוחד. איימי ידעה שהן טובות בדיוק באותה מידה, אולי היא קצת יותר, כי בכל זאת, אמא שלה מכשפה מדופלמת, ואמא של איב, סתם פיה.

מה שקרה בוודאי היה קשור לאלן ורפאל, החברים המופרעים שלה אליהם אף פעם לא התחברה. הם היו... מוזרים. רפאל תמיד התעסק בשטויות ואלן לא התעסקה בכלום, בכלל, עד שלפעמים בכלל לא הרגישו בנוכחות שלה. היא לא הבינה מה איב מוצאת בהם, ברוצים-להיות האלה, נבלים סוג ב', הילדים של המופרעים המפורסמים ביותר... חוץ... מכחול-הזקן, כמובן, שהוא המופרע מבין כולם. יצא לאיימי לחשוב עליו לפעמים, בדרך כלל כאשר עברה על העמוד שלו בספר שלה- "המקרים המפורסמים ביותר", וכל כך שמחה שהוא כבר לא בין החיים.

בין מחשבות למחשבות איימי שמה לב לדלת הספרייה של הפיה הרעה שהייתה פתוחה.

היא אף פעם לא פתוחה. זה רק אישש את מחשבותיה.

היא התקדמה אליה ונבהלה מהגופה בכניסה. נערה בגילה בערך, בעלת שיער שחור, חלק וארוך, על ראשה קשת אדומה, ועל גופה שמלה לבנה. היא התכופפה אליה והסתכלה עליה מקרוב. היא הייתה יפיפייה, והיא הייתה בחיים. ישנה.

היא לא הכירה את הבחורה הזאת, ולפי המראה שלה, היה לה ספק שהיא חברה של איב. היא עברה מעליה, וכמעט מעדה מעוד גופה מנמנמת, הפעם של בחור יפה תואר, באותו גיל, בעל שיער חום, לבוש בחולצה לבנה ופשוטה שעליה מעיל כחול וקצר, בעל מראה איכותי, מכנס חום בהיר ומגפיים מתאימות. על ידו שכבה נערה בגילו. שיערה החום והגולש התפזר על הרצפה, והיא הייתה נראית מוזר.

איימי העירה אותה בעזרת שיקוף השינה שלמדה מספרי הכישוף שלה. ברגע שפקחה את עיניה וראתה אותה, נבהלה. היא קמה על רגליה ולא נתנה לה להסביר את עצמה לפי שברחה.

זה היה מוזר, עוד יותר מהמראה שלה.

איימי המשיכה לסייר ולבדוק עוד קורבנות לכישוף. היא חייכה כאשר ראתה את איב וחבריה ישנים על רצפת החדר, ואפילו גיחכה מעט מהאירוניה המצחיקה. אחרי שבידור הספיק לה היא העירה גם אותם, ואז פנתה לאחור, לבחור והבחורה, והעירה גם אותם.

תוך פחות מדקה כולם התעוררו. שני הנערים אותם לא הכירה הסתכלו עליה בסקרנות ובמעט חשש. היא שנאה שנועצים בה את המבטים האלה, הרגיש לה כאילו היא מעין חיה מסוכנת בכלוב. זה היה די נכון, אבל לא מדויק, כי היא הייתה חופשייה יותר מכל אחד מהם, והיא ידעה בדיוק מה היא רוצה, והיא ידעה איך להשיג את זה.

"איימי." איב פנתה אליה, משתדלת שלא להישמע מופתעת ומבוישת מהסיטואציה.

"שלום." איימי השיבה לה.

"סוף כל סוף החלטת לצאת מהחדר?" היא שאלה בחיוך יהיר.

"בלעדיי הייתם ישנים לנצח, את צריכה להודות לי על זה." אמרה בטון רוטן.

"בסדר, בסדר, תודה." איב אמרה בכדי לצאת כידי חובה, ולא התעניינה בזה באמת.

איימי סובבה את ראשה והסתכלה על הזרים בחדר. "ומי אלה?" היא שאלה את איב.

"הבן של סינדרלה והבת של-"

"היפיפייה הנרדמת!" נואר השלימה אותה בשקר, וגרמה לכולם להביט בה בבלבול.

"כן, כן," איב שיחקה כמוה. "היא הבת של היפיפייה הנרדמת."

"והיא עדיין חיה?" איימי שאלה.

"את מכירה אותי, אני סולחת מהר." איב השיבה.

"כן." איימי לא האמינה לה, אבל גם לא טרחה לחשוב על העניין לעומק, כי לא התעניינה להיכנס לשיחה הארוכה עם איב.

כריס הרגיש שמשהו חסר. הוא ספר את הסובבים אותו הכל היה נראה כמו שצריך, אבל אז שם לב לאיימי, שסרקה אותו ואת נואר בקפידה, והבין בדיוק למה הריקנות מילאה את ליבו.

הוא הסתכל בכל רחבי החדר בעיניים סורקות. "איפה אנג'י?" הוא שאל.

"הבחורה שהייתה כאן קודם?" איימי שאלה. "היא רצה החוצה."

"למה?" הוא שאל. איימי הרימה את כתפיה ללא ידיעה.

נואר הבחינה סוף כל סוף בחושך שהפך לכבד יותר ממקודם. הייתה לה הרגשה שהיא יודעת למה אנג'י ברחה. "כמה זמן ישנו?" היא שאלה.

"שבועיים." איימי השיבה.

"ש-שבועיים?" כריס נדהם בבהלה.

"א-אני אלך לחפש אותה." נואר הסתובבה ופנתה לצאת החוצה. היא יצאה מבעד לדלתות הברזל הגדולות ופנתה לתוך מעבי היער. השמש החלה לעלות והשמיים התבהרו שוב. מרחוק היא שמעה יללות עצובות שעזרו לה למצוא את מטרתה.