"ומה אם אנחנו לא רוצים להחזיר אותם?" רפאל העלה את הרעיון לאוויר.

"מה? למה שלא תרצו?" אנג'י הופתעה מדבריו, ואפילו נעלבה בשם אביו, אותו מעולם לא פגשה. היא לא יכלה לתאר לעצמה אפשרות בה היא בעצמה לא תרצה לראות את ההורים שלה שוב, אז נבהלה כשהקשיבה לו.

"אני לא יודע," הוא שב לשחק את זוג הקוביות הקטנות שברשותו. "אבא שלי הוא לא ה- שדון הכי נחמד בעולם. הוא חוטף תינוקות."

"מצד שני אז איימי תפסיק לבכות." איב העלתה טענה חשובה לא פחות, ורפאל הרים את כתפיו כפחות מתעניין, אך לא שולל את מה שאמרה.

"אבל," אנג'י המשיכה לומר, מנסה לבנות את המשפט בראשה כדי שיצליח לשכנע אותם. "אי אפשר לדעת מה יקרה אם הם ייעלמו לנצח." המחשבה העלתה בה צמרמורת לא נעימה. עדיין לא יצא לה לחשוב שהיא לא תפגוש במשפחה שלה עוד. למען האמת, המוח שלה שלל את האפשרות, עד כדי כך שהוציאה אותה מחוץ לתוכנית שלה, שבהתחלה, נראתה די פשוטה.

"אני יודע שיכול להיות פחות רוע בעולם." רפאל אמר.

"היי, באיזה צד אתה?" איב התעצבנה.

"בצד שאני מעדיף." השיב.

"שזה-?" שאלה שוב בטון נרגז ונעלב.

"אני עדיין בונה את התחושות שלי."

איב נהמה בשקט וכנפיה התחילו לרקוד. זה קורה לה בדרך כלל כאשר הרגשות שלה משתגעים, כמו דפיקות לב חזקות או סומק על הלחיים, אצלה אי אפשר שלא לשים לב.

"אני אעזור לכם." היא קראה בבטיחות, וגרמה לחבריה לפעור פה בהפתעה וסקרנות.

"ב-באמת?" אנג'י שאלה עם חצי חיוך מאושר על פניה, שהדאיג מעט את כריס ונואר.

"כן, באמת." השיבה, ולא היה נראה שצחקה. "אמא שלי גידלה אותי כדי שאהיה כמוה, ואסור לי לאכזב אותה עכשיו. אני אחפש ואמצא אותה, גם אם זה אומר לשתף פעולה- אתכם."

"בחיי, תודה." נואר לחשה בעיניים חצי פקוחות, מנסה שלא להתרגז על טון הדיבור שכבר הספיקה לשנוא.

"אז," אנג'י העזה להתקרב אליהם מספר צעדים, ושחררה את אחיזתה בידו של כריס, אותו עדיין תפסה במשך כל הזמן הזה. "אנחנו צריכים- למצוא איזשהו כישוף?" היא ניסתה להישמע מתמצאת בנושא, אך לא ממש הצליחה. היה אפשר לשים לב כמה טרייה היא במחשבה המתאמצת שלה.

"שיקוף." איב תיקנה אותה.

"הא?" אנג'י התבלבלה.

"בשביל לבטל כישוף צריך להשתמש בכישוף נגדי, מיוחד. כישופי נגד מכונים "שיקופים"." איב הסבירה, ובקולה היה אפשר לשמוע מעט התנשאות ויוהרה.

"בסדר, בסדר, אז תחפשי שיקוף." נואר סימנה לה להתחיל עם ידה, ואיב השתדלה להתעלם. היא הסתובבה שוב, והפעם, לאחר מספר דקות עדיין לא חזרה. אלן ורפאל החליטו ללכת אחריה, ולבדוק מה היא עושה. אנג'י הסתקרנה והלכה אחריהם, ואחריה הצטרפו מיד כריס ונואר.

לפעמים התמימות וטוב הלב של אנג'י גרמו להם להרגיש כאילו היו ההורים שלה בעצמה. ברור, שניהם היו שמחים מאוד שיש להם חברה כל כך טובה ונאמנה כמו אנג'י, אבל לפעמים, היתרונות שלה הפכו לחסרונות, ובמשימה שהחליטה להציב לעצמה, אי אפשר לדעת כמה פעמים זה עוד יקרה, ובגלל זה, נואר החליטה והבטיחה לעצמה בשקט, שעד שימצאו את ההורים שלהם, היא תלמד אותה איך להפוך את התמימות לערמומיות.

אנג'י שמה את ידה על דלת הברזל הגדולה שהובילה למה שהיה נראה כמו ספריה מעוגלת וגבוהה. מדפים על מדפים ניצבו זה על זה בצורה מעגלית חסרת פינות, וסולם ארוך שהגיע עד לתקרה המוארת היה מחובר אליהם ואפשר להגיע לכל ספר וספר בלי בעיה.

איב עמדה על אחד השלבים הנמוכים בסולם והחלה לחפש ספר מסוים. אלן תרה עם עיניה על הספרים בחוסר עניין, כנראה כי הם לא היו חדשים בשבילה. רפאל עמד בצד וזרק ותפס את הקוביות שברשותו, שוב ושוב, פעם אחר פעם, בלי להימאס.

כל מה שאנג'י הצליחה לשים לב אליו היה הספר שנח על מעמד במרכז הספרייה. האור מהתקרה נתן לו זרקור ייחודי שהדגיש אותו וגרם לה לרצות להתקרב אליו יותר. היא שלחה את ידה אל כלוב הזכוכית שאטם אותו אך נעצרה על ידי צעקה.

"אל תגעי בזה!" זו הייתה איב שהסתכלה עליה מלמעלה. "אסור לאף אחד חוץ מאמא שלי לגעת בזה. הכישופים שם חזקים מדי."

"אה- או- או-קיי." אנג'י תפסה בידה וקירבה אותה אליה, משתדלת שלא להתפתות שוב. היא לקחה כמה צעדים אחורנית כדי להבטיח את זה ומצאה את עצמה מתנגשת בגופו של כריס שהתכוון להתקדם קדימה. היא הסתובבה אליו במבט סמוק וגם הוא היה כך. היא מצאה את עצמה עומדת לפניו, פנים מול פנים בדיוק, ובגלל מקרים כמו אלה היא הייתה רוצה להיות נמוכה יותר לפעמים, כדי שלפחות הגובה שלה יצליח להסתיר את הבושה שחוותה באותו רגע.

"אנג'י," הוא אמר והסתכל לתוך עיניה.

"כן." פניה הסמיקו עוד יותר והיא החליטה להתרחק ממנו מעט. היא הרגישה מגע צורם בעקביה והוא גרם לה למעוד אחורנית. כאילו שהרגע לא הביך אותה מספיק, כריס נאלץ לתפוס אותה לפני שנפלה על מעמד הספר ממנו התרחקה במיוחד. בזווית מבטה שמה לב לחצי החיוך הלא ברור שעלה על פניו של רפאל, אך לפני שהספיקה להיות בטוחה במבטו, הוא כבר חזר לשחק בקוביות המשחק שלו.

"א-את בסדר?" כריס חייך אליה, ונראה היה שלא שינתה לו העובדה שהשפילה את עצמה רגע לפני.

"אה- כן- כן." היא הסיטה את מבטיה לצדדים, ושמה לב לדבר מה שזז בקרבם. פיה נפער בבהלה כאשר המעמד בו נתקלה התנדנד ואיים ליפול עליהם. היא רצה ודחפה את כריס יחד איתה, עד שנשמע קול הניפוץ של הזכוכית, ואיתו הגיע מסך עשן לבן שבקושי נראה שהתלווה בתחושת שיכרון מרמה וסחרחורות קלות בשביל כל הנוכחים בחדר.

"לא, מה עשית?!" איב מיהרה לרדת ולנסות לראות האם יש סיכוי להציל את המצב.

"מה... זה?" אנג'י שאלה בעיניים רופפות.

"זה... קללת השינה... של אמא שלי." עיניה של איב נעצמו והיא נפלה על הקרקע. אנג'י לא הצליחה לשמוע את קול החבטה של גופה כי גם היא נרדמה מיד, לצידו של כריס. ידיו של רפאל נשמטו ואחיזתו בקוביות נחלשה, מה שגרם להן להתגלגל על הרצפה, ולהפסיק כאשר כבר תפס תנומה על הרצפה הקרירה. אותו דבר קרה לאלן ונואר. שתיהן, שהיו הכי רחוקות מאזור התאונה, נרדמו אחרונות.

כולם שקעו בשינה עמוקה. אף אחד מהם לא ידע כמה זמן עבר, ברגע שאנג'י פקחה את עיניה למראה הבחורה השחרחורת שעמדה מעליה.