אנה הביטה עליו מלמטה ותוך כדי הרגישה את היובש הלא שעל גופה. היא בחנה אותו מקרוב, והתקשתה להאמין למה שאמר.

"אתה נראה צעיר מדי בשביל להיות עוץ לי גוץ לי." היא הודתה על פי המראה שלו.

"טוב, ליתר דיוק אני הבן של עוץ לי גוץ לי." הוא בא והתיישב על ידה. "אז את צריכה עזרה?"

"לא, אני סתם יושבת כאן ומחכה לנס." היא השיבה בעוקצנות. "נו, אז מה הסגיר אותי?" הוסיפה בעוקצנות נוספת, אך הפעם לא שיקרה

"את ביקשת עזרה." הוא אמר לה.

"לא, אני לא." השיבה.

"טוב, את חשבת על זה." אמר. "בכל מקרה, את צריכה עזרה, או שאני אחזור לענייני?"

אנה נאנחה בתסכול. "כן, אני צריכה." היא הביטה בו. "אתה יכול לעזור לי?"

"בטח." הוא השיב בחיוך. "אבל את יודעת-"

"כן, משהו בתמורה." היא כבר הכירה את הרעיון. "מה אתה רוצה?"

"המ," הוא החל לחשוב בשתיקה ממושכת. אנה המשיכה להסתכל עליו בזמן שבחן את האפשרויות שלרשותו כאשר הוא צופה על הגלים המתנפצים על החוף. זה לקח לו יותר מדי זמן, והיא כבר התחילה לאבד סבלנות.

"נו?" היא שאלה. "אין לי זמן לבזבז."

"בסדר, בסדר," הוא הרגיע אותה באדישות קלה. "אני רוצה-" הוא חזר לחשוב, אך הפעם התשובה הגיעה כמעט מיד. "את הקול שלך."

"ה- קול שלי?" היא תפסה בצווארה כשומרת עליו. "כמו- אמא שלי?" היא הבינה.

"את קולטת מהר." הוא חייך.

"מה יש לך לעשות עם הקול שלי?" היא דרשה לדעת.

"אני אספן." הוא אמר. "אין לי שום דבר לעשות איתו. אני אשמור עליו." מסיבה מסוימת אנה התקשתה להאמין לו. "אמא שלך נתנה את הקול שלה בשביל רגליים-"

"כדי להיפגש עם הנסיך." היא השלימה אותו, למרות שהוא לא התכוון לומר דווקא את זה, והוא כיווץ את עיניו בתהייה.

"כן. את צודקת." הוא אמר, וראה אותה מכסה את פניה בתסכול נוסף.

"למה הקשבתי לך, בריאן?" היא מילמה לעצמה, כלל לא מתייחסת לעובדה שהיא התנתקה משיחתם.

"קול תמורת רגליים." הוא סיכם. "כן או לא?"

אנה הרימה את מבטה ובהתה במי הים החוזרים ושבים לכיוונה והכריחה את עצמה לחשוב ולהגיע לתשובה הטובה ביותר למען מה שבאמת חשוב. מצד אחד נמצא הגורל שלה- שבסופו של דבר, היא עלולה למות בגללו, ומצד שני- יש את בריאן ותאליה, ועולם הולכי הרגליים שכל כך שמחה להיות בו.

נראה שהיא מצאה את הבחירה המועדפת עליה במהירות ובקלות, כי אחרי מחשבות מעמיקות עוד לפני, כבר ידעה מה היה חשוב לה יותר.

"כן." היא אמרה בקול חלש. "כן." הוסיפה בכוח נוסף.

"נהדר." הוא הקיש באצבעותיו והיא הרגישה מגע מחניק מגיע מתוך צווארה, מרגיש כמעין כדור קטן שעצר אותה מלנשום, ועלה למעלה, עד שיצא מפיה, והתגלה ככדור אור בוהק ותכול שריחף באוויר לתוך אחיזת ידו של עוץ לי גוץ לי. "תודה." הוא הכניס את קולה לתוך צנצנת זכוכית שהופיעה לפתע, ונעלמה באותה מהירות.

הוא קם על רגליו והקיש באצבעותיו בשנית, וזנבה נהפך לפתע לאותן זוג רגליים בהן חשקה, ועל גופה הופיעו הבגדים אותם לבשה לפני שנכנסו למים. היא באה להשיב לו 'תודה' אך אף צליל לא יצא ממנה. היא פערה את עיניה בפחד, כי לרגע שכחה על מה וויתרה.

"אל תאמצי את הגרון." הוא המליץ לה כאשר עמד על רגליו, וגיחך כשנעלם שוב.

רפאל חזר ללכת יחד עם אנג'י ונואר, כאשר הן התעסקו בינן לבין עצמן בשיחות נוספות לגבי מה שקרה ולגבי מה שיקרה. רק לאחר כמה שניות, נואר סוף כל סוף שמה לב שהוא חזר לקבוצה.

"לאן נעלמת?" היא שאלה בחשדנות.

"הלכתי לעשות את העבודה שלי." הוא השיב.

"וזה אומר מה, בדיוק?" היא המשיכה לחקור אותו.

"למה זה מעניין אותך?" הוא החזיר לה בשאלה, לא מוכן להגיב.

"אני חושבת שמזכותי לדעת מה שדון כמוך עושה כאשר הוא נעלם ברגע קריטי כל כך." היא הסבירה את עצמה בקפידה. "אז?"

"אז אני עדיין לא מחוייב לענות לך." אמר. "חוץ מזה, הרגע הקריטי נגמר ממזמן. אנג'י עברה את הנבואה, אני ממשיך, רק את נשארת."

דבריו האחרונים גרמו לה להשתתק בקיפאון. היא לגמרי שכחה מהעניין, וזה רק גרם לה לחשוש יותר כאשר הוא בא והתקרב.

"את עומדת להתעלף?" הוא שאל אותה ישירות, והסיט את תשומת ליבה של אנג'י אליהם. "אם היא מתעלפת, תתפסי אותה." הוא פנה אליה.

"מה אני הולכת לעשות?" נואר שאלה בקול חושש וגבוה.

"אולי," רפאל העלה רעיון. "תוודאי שהצייד נמצא בצד שלך."

"הא, הצייד!" היא נזכרה בזכותו.

"איתו, הגורל שלך יהיה בטוח." הוא הוסיף לומר, וגרם לה לחייך מתקווה חדשה.

אלן נאנחה בפעם המי-יודע-כמה, כאשר היא כבר הפסיקה לספור. יחד עם הזמן המייגע בו היא ואיימי שוהות באותו מקום מבלי לעשות דבר.

"אנחנו באמת מתכוונות להישאר כאן? ולחכות?" היא מצאה את עצמה שוכבת ומביטה בשמיים הכחולים בתסכול ושעמום מלא, מחכה שאיימי תתחרט על דעתה ותתחיל בתוכנית שלה כבר.

"אנחנו מחכות למכתב של אמא שלי." איימי פנתה אל אלן מלמעלה, ולבושה החדש היה מוזר. אלן התרוממה והסתכלה עליה בקפידה מבולבלת. בגדיה עדיין היו שחורים ברובם, כפי שהיא בדרך כלל לובשת, אך היא לבשה בגדי מסעות ארוכים, וגם הוסיפה לשים עליה גם ברדס שחור דומה לזה של אלן, רק אלגנטי יותר ומלכותי יותר.

"מה לעזאזל את לובשת?" אלן שאלה אותה, מרימה מעט את ברדסה כדי להסתכל עליה היטב.

"בזמן שחיכיתי, חשבתי." היא הסבירה.

"זה לא מסביר לי למה את לובשת את זה." אלן הוסיפה.

"זה בגלל שלא סיימתי לדבר." איימי המשיכה. "חשבתי, והבנתי שהדבר השגוי שאמא שלי עשתה היה לסמוך על הצייד."

"את הולכת לצוד את שלגייה בעצמך?" אלן שאלה. "זה- דווקא חכם."

"דווקא?" איימי הרימה גבה.

"בסדר, לא דווקא. זה חכם." אלן תיקנה את עצמה באדישות.

"אני יודעת." איימי חייכה בסיפוק, והוסיפה להסתובב ולהביט על השמיים. הציפור הכחולה שנבלעה בין העננים סוף כל סוף חזרה אליה, ומכתב בידה. "היא ענתה!" איימי קראה בחיוך בזמן שלקחה את המכתב ונפרדה מהציפור לשלום.

"מה היא כתבה?" אלן מיהרה לשאול כאשר איימי החלה לקרוא אותו. המבט המאושר על פניה השתנה והפך למבולבל מאוד. "מה היא כתבה?" אלן חזרה על שאלתה.

"משהו מוזר. ומאכזב." איימי נאנחה בתסכול, ולשמחתה של אלן, הפעם לא חוותה התקף זעם נוסף. מבטה הושפל מעט, אבל נראה היה שהיא לא כועסת. "בסדר." היא אמרה. "יש שינוי בתוכנית."