לאחר מספר לבטים קצרים אנג'י הייתה זו שהובילה את המשלחת הקטנה שלהם לשערי הארמון. שני השומרים הלבנים חסמו להם את הכניסה עם החניתות שלהם. אנג'י לא ידעה מה לעשות עכשיו. היא החטיפה מבטים קצרים בניהם, כאילו מבקשת מהם שיתנו להם להיכנס, מקווה שזה באמת יקרה, למרות הסיכויים הקלושים.

"תסלחו לי," כריס תפס פיקוד כאשר הבין שהיא נמצאת במבוי סתום מבחינתה. "שלום לכם, רבותיי," הוא הצליח להסיט את תשומת ליבם של השומרים. "קוראים לי כריסטופר, ואני הבן של המלך מקסים. זו אנג'י," הוא תפס בה והציג אותה לפניהם. "והיא גם נסיכה, הבת של היפה והחיה." כריס הושיט את כף ידו לפניהם. "הנה הטבעת המלכותית שמוכיחה את זה." אמר.

אחד השומרים ביקש ממנו להתקרב, וכריס עשה כבקשתו. הוא בחן את הטבעת וראה כי הוא דובר אמת.

"תראי להם את הטבעת." כריס לחש אל אנג'י כשחזר לעמוד לידה. היא הנהנה וניגשה לאותו שומר, והראתה לו את הטבעת שעל ידה השמאלית. השומר בחן את הטבעת מקרוב. הוא סימן לשותפו בהנהון ראש, והם העמידו את החניטות שלהם בצורה אנכית על הקרקע, מותירים לשניהם להיכנס.

אנג'י חייכה בהקלה, והיא וכריס נכנסו אל תוך הארמון הלבן.

כריס פנה לאחת המשרתות, וביקש ממנה לקרוא לנואר, הנסיכה, ולומר לה שיש לה אורחים. המשרתת עשתה כבקשתו והותירה להם לשבת על הספה המעוטרת בחדר האורחים המפואר.

אנג'י טפחה על רגליה שרעדו בניסיון להוציא את הלחץ שבתוכה החוצה בצורה כלשהי. כריס שם לב לכך וחייך לעצמו בהנאה.

"אני בטוח שהכל יהיה בסדר." הוא ניסה לעזור לה להירגע.

"אני לא יודעת." אנג'י הייתה פחות בטוחה ממנו. "מה עם קרה להם משהו רציני?"

"אל תחשבי על זה." הוא הניח את ידו על כתפה וחייך אליה. אנג'י הרימה את ראשה אליו ולא חייכה. היא הסמיקה. היא מיהרה להסיט את מבטה ולהסתיר את לחייה האדומות.

בדיוק בזמן לקטוע את הרגע המביך, דלתות חדר האורחים נפתחו. נערה בת גילם עברה מבעדם ונכנסה לחדר. עורה היה בהיר מאוד, ושיערה שחור, צח וחלק. היא לבשה שמלה לבנה פשוטה וקשת אדומה קישטה את שיערה הארוך. את האדמוניות שצבעה את ציפורניה היה אפשר לראות גם מהקצה השני של החדר, וכך גם את המבט המודאג על פניה. שניהם קמו לקראתה.

"הו, אנג'י!" חיוך מאושר עלה על פניה של הנערה כשראתה אותה ורצה לקראתה מיד בכדי לחבק אותה.

"את בסדר, נואר?" אנג'י שאלה אותה בדאגה. היא מעולם לא ראתה אותה כל כך חסרת שמחה.

"אני דואגת." היא השיבה לה כשהתנתקה מהחיבוק החזק שהעניקה לה.

"למה?" שאלה אותה.

"אני לא מוצאת את ההורים שלי בשום מקום." אמרה, וגרמה לשניהם לפעור עיניים בדאגה.

"מה?" היא שאלה. "למה אתם נראים ככה?"

"כי-" אנג'י היססה להשיב. "ההורים שלי- גם- נעלמו."

נואר פערה עיניים כמוהם, והבינה מיד למה עשו את זה קודם. "אבל-" נואר התיישבה על הספה ונאנחה בעצבנות. "איך זה בכלל אפשרי?"

"כישוף." כריס אמר, וגרם לשתיהן להביט בו. "אני מניח שהכישוף לא כלל רק את ההורים שלך."

"ומה עם ההורים שלך?" נואר שאלה אותו, והוא לא ידע איך להשיב.

"אני לא יודע." ענה. "בדרך כלל כשאני יוצא החוצה אני משתדל שלא לפגוש אותם." הוא הסביר. "אתן חושבות שגם הם נעלמו?" הוא שאל.

"היה לך קל מדי לצאת הבוקר?" נואר שאלה אותו.

"עכשיו כשאת אומרת," הוא לא היה צריך להמשיך כדי שיבינו אותו, ונואר לא הייתה צריכה לחכות שיסיים כדי לומר בקול את טענתה.

"אז גם הם נעלמו."

"בסדר, בואו נזוז." אנג'י הציעה.

"נזוז לאן?" נואר שאלה אותה.

"לאנג'י יש קצה חוט ראשון." כריס הסביר במקומה, והיא הנהנה להסכמה.

"איזה מין קצה חוט?" נואר קמה על רגליה ושאלה אותה בסקרנות. כריס והיא הסתכלו הפעם רק על אנג'י, ולמרות שבדרך כלל העניין של המבטים מרתיע אותה, היא הצליחה להבליג.

"חשבתי- אם כישוף העלים אותם, צריך למצוא את מי שהכי מבין בכישופים." היא הסבירה.

"מי הכי מבין בכישופים?" נואר מעט התביישה שלא ידעה את התשובה.

"פיות." כריס ידע.

"נכון." אנג'י אימתה אותו בחיוך. "ואם פיות הכי מבינות בכישופים, מי הכי מבין שכישופים אפלים?"

"פיות אפלות." הפעם אנג'י הצליחה לענות, וחיוך גאה עלה על פניה.

"ומי הפיה האפלה הכי חזקה?" ברגע ששאלה את השאלה הזאת, נואר וכריס השתתקו והחליפו את מבטיהם לחוששים ושוללים. "הפיה הרעה!" אנג'י ענתה לעצמה.

"את לא מצפה שנלך לבקש מהפיה הרעה להחזיר את ההורים שלנו, נכון?" נואר שאלה אותה.

"למה לא?" אנג'י שאלה אותה באותה תמימות שאפיינה אותה.

"המונח "רעה" לא עונה על השאלה שלך?" נואר שאלה שוב.

"טוב, היא עשתה את מה שעשתה רק בגלל שלא הזמינו אותה לנשף לכבוד הולדת הנסיכה." אנג'י הצדיקה אותה.

"לא הזמינו אותה- כי היא רעה!" נואר ניסתה להכניס את הפרט הזה למוחה של אנג'י, אבל אנג'י נשארה בשלה.

"בכל מקרה, זה קצה החוט היחיד שלנו." היא אמרה. "למישהו מכם יש רעיון יותר טוב?"

שררה דממה בשיחה, והיא רק חיזקה את טענתה של אנג'י.

"יופי, אז זה מה שנעשה." היא חייכה, ובלית ברירה, כריס ונואר נאלצו להסכים איתה.

השלושה פנו ללכת בדרך לארמון נוסף- לארמונה של הפיה הרעה. אנג'י לא חששה ממה שיקרה, וחבריה דווקא כן. נואר בעיקר, בגלל שהיא ידעה מה מצפה לה שם, וזו הייתה הפעם מיני יחידות שהיא באמת פחדה, מה שציפה לה שם היה כמו מתנה נוראה, במיוחד בשבילה.