תאליה ידעה שמה שעבר במוחה היה לא בסדר, אבל היא לא יכלה להתעלם מכך.

שוב ושוב אותן מחשבות עברו בראשה, אותן מחשבות זדוניות שמטרתן הייתה נכונה. היא לא הצליחה להתעלם מהן. הן לא הרפו, וכאשר מחשבות לא מרפות ממך, אתה חייב ללכת לפיהן.

"מה- את עושה?" היא שמעה את קולו של בריאן מאחוריה, כאשר היא עמדה הרחק ממנו ומאנה בזמן שהתארגנה ליציאה שלה.

"לא כלום." היא אמרה בזמן שהמשיכה להתעסק בשריונה החדש ולבחון אותו בקפידה.

"אני בטוח שלא כלום." הוא התקרב ובחן את תוספות הלבוש החדשות שהכינה לעצמה. מגנים, על ידיה, על רגליה, על החזה שלה, ואפילו אחד על ראשה. "את הולכת להילחם עם הענק בראש גבעול האפונים?" הוא לא היה יכול שלא לגחך מהאמירה שלו.

"לא." היא השיבה ברצינות תמימה. "אני הולכת לעשות צדק, ולגרום לנבואה הזאת להיגמר מיד."

"אה, או-קיי," נראה היה שהוא עדיין לא ממש מקבל את הרצינות שלה. "איך בדיוק?"

"ראשית, אני הולכת לנקום את המוות של אמא שלי." היא השיבה, והחיוך על פניו של בריאן נמוג.

"את- את מה?" הוא שאל והיא התרוממה למעלה כשכנפיה התחילו לנוע באוויר.

"הולכת לנקום." היא חזרה על דבריה.

"ברוצח?" הוא שאל בבהלה, מנסה להוריד אותה חזרה לקרקע. "את- את אפילו יודעת מי או מה זה?"

"בוודאי, אני לא טיפשה." היא השיבה. "אני יודעת בדיוק מי הוא, והוא לא יצליח לעמוד בפני פיה."

"אבל זה שגוי!" בריאן התעקש. "את פיה, את לא אמורה לעשות דברים כאלה!"

"בטח שאני יכולה." תאליה הייתה משוכנעת בתוכניתה. "הרבה פיות הלכו נגד הזרם, אז אני אהיה עוד אחת מהן."

"תאליה!" בריאן ניסה לתפוס בה חזק עד כמה שהיה יכול כדי שלא תעזוב, אך ללא הצלחה. היא כבר החלה לעלות ולהתעופף באוויר במהירות, ולהיעלם בשמיים, בין העננים.

בריאן צפה בה עוזבת ולא חיכה לראות אותה נעלמת מעיניו. הוא רץ במהירות אל אנה, בתקווה ששניהם יצליחו לעצור אותה בעצמם.

הנה, עוד אחת. עוד נבואה אחת נוספת הופיעה לפתע בראשו של אדוארד.

זה סימן למשהו, זה סימן שהנבואה מתחילה להתממש ושהתפקיד שלו רק הולך וגדל. הפעם, הוא צפה בחיזיון של אביו של כריס, המלך ארתור, השליט הקודם של קמלוט.

היה מסר בפיו, מסר שלא היה יכול לומר לבנו, אבל היה יכול לומר לאדוארד. הוא הופיע בפניו וסיפר לו על מעשיה של הפיה הכחולה, על התוכנית הנוראה שלה שבוודאי תגבה קורבנות. הוא חזר והדגיש שהיא לא הנבל של הסיפור, ושעליה לא צריך להתמקד. הוא חזר והדגיש שהוא יודע מה כריס צריך לעשות כדי להגשים את גורלו, ולהפר את הנבואה לפני שיהיה מאוחר מדי.

כן, להפר את הנבואה.

זה אפשרי, ואף אחד לא ידע את זה.

אבל עכשיו, ארתור יודע. הוא מצליח לראות דברים שלא הצליח לשים לב אליהם קודם, כשהוא מושפע על ידי כישוף השינה האפל של הפיה הרעה. חוויה חוץ-גופית, יכול להיות שככה קוראים לזה? זה מה שעוזר לו להגיע לתודעתו של אדוארד, ולהביא לו את המסר הזה.

המסר הזה- הוא יכול להציל את כולם.

עכשיו רק צריך לוודא שאדוארד יעשה את המוטל עליו, ושזה לא יהיה מאוחר מדי.

אדוארד נאחז בעץ הקרוב אליו כי החיזיון טשטש אותו לחלוטין והוא כמעט נפל כאשר איבד את אחיזתו ברגליו. כאשר ראייתו חזרה אליו בבירור הוא שם לב לזוג הנערים שעמדו מעליו. אחד מהם ניסה לעזור לו, זה היה רובין, והשנייה, היא רק הסתכלה בסקרנות, זו הייתה הבת של הפיה הרעה.

"אתה בסדר?" רובין שאל אותו כאשר עזר לו להתרומם מחדש.

"אה- כ-כן. אני בסדר." הוא השיב. "זה רגיל אצלי."

"כמעט להתעלף?" הפיה הרעה שאלה אותו.

"בערך." הוא ניסה להתעלם מהטון המרגיז שלה. "היה לי חיזיון." השיב.

"חיזיון? של מה?" רובין שאל אותו.

"של פתרון." רק אז הוא הבין לגמרי את פשר המראה שהוצג לפניו, ומיהר לעבור אותם ולפנות אל כריס בריצה.

כאשר כריס שם לב אליו רץ לעברו הוא קם והתרומם מיד, וכשראה את ההבעה על פניו, הבין שהגיע תורו לדבר.

"מה קרה?" הוא שאל בדאגה.

"יש לי מסר בשבילך." אדוארד השיב לו.

"מסר? איזה מסר?" כריס הסתקרן.

"מאבא שלך, שיכול לעזור לכולנו." הוא השיב, וצפה בפניו של כריס מתעוותות בבלבול.

"אבא שלי? מה כבר יש לו לומר שיכול לעזור לנו?" הוא היה ספקן.

"הוא אמר לי לומר לך למצוא את אקסקליבר, ושהיא המפתח לשבירת הנבואה." אדוארד הסביר לו.

"רגע, שבירת הנבואה?" כריס עדיין מצא את עצמו מבולבל ולא מאמין למשמע אוזניו. "רגע, אקסקסליבר? החרב שבאבן?"

"כן, זאת." אדוארד הנהן. "היא חזרה לתוך האבן, והנבואה השתבשה."

"רגע, מה?" כריס ביקש ממנו הסבר מפורט יותר.

"זהו זה!" אדוארד סוף כל סוף הבין את ההיגיון שמאחורי הנבואה, וכל הסובבים אותו חיכו שיסביר.

"מה? מה זהו זה?" הפיה הרעה ביקשה גם היא הסבר, רק בצורה פחות אוהדת.

"אקסקליבר, החרב שבאבן, היא בעצמה הייתה חלק מנבואה שאמרה שרק מי שזכאי לה יצליח להוציא אותה ולהפוך למלך של קמלוט. אבא שלי בעצמו הודיע על הנבואה הזאת, והנבואה הזאת הייתה קשורה בגורל של ארתור להיות מלך בעצמו. ברגע שהיא חזרה לתוך האבן הנבואה השתבשה, היא לא הייתה אמורה לחזור לתוך האבן, ולכן היא השפיעה על כולנו."

"אבל- קמלוט... אני זוכרת את הסיפור הזה, זה קרה לפני שנרדמתי." רוזלין אמרה לפתע, ועיניה ופיה נפערו בתדהמה. "אני- אני לא ישנתי במשך מאה שנים. אני ישנתי במשך..." היא ספרה עם אצבעותיה. "שלושים."

"אבל הנבואה לא התחילה לפני שלושים שנה." כריס המשיך להיות מבולבל, וכך גם כל השאר.

"אני מניח שהיא החלה ברגע שהתעוררת." אדוארד הסביר. "ושקללת השינה שלך בכלל לא קשורה אליה. כמו הקללה של החיה וכמו הקללה של כחול הזקן, היא נישאת לדורות הבאים, אם לא מטילים שיקוף מיוחד אחרי שהיא מוסרת."

"וואו. מסובך." הפיה הרעה הודתה.

"אמרת כחול הזקן?" כריס הוסיף.

"כן." אדוארד השיב.

"הקללה של כחול הזקן?" הוא שאל.

"להיות מפלצתי עד שימצא אהבת אמת." אדוארד הסביר. "למה?"

"אנג'י הלכה לטירה שלו!" כריס מיהר לפנות לדרך ממנה הגיעו, ולהמשיך משם לטירתו של כחול הזקן, אבל קריאתו של אדוארד עצרה אותו.

"אתה חייב להוציא את אקסקליבר!" דבריו גרמו לו להפסיק לנוע ולהסתובב אליו במבט שהיה מבולבל עוד יותר מלפני כן.

"מה? על מה אתה מדבר?" כריס לא הבין. "רק המלך ארתור יכול להוציא אותה מהאבן."

"הוא, והבן שלו." אדוארד הסביר לו מרחוק. "זו הנבואה, כמו הקללה."

"אבל אני לא הבן של המלך ארתור." כריס השיב.

"אתה כן." אדוארד המשיך לומר לו. "אתה לא ידעת שאביך שלט בקמלוט לפני שנהרסה?"

כריס קפא במקומו ועיניו נפערו בתדהמה. הוא מעולם לא חשב על כך, אבל עכשיו, זה באמת היה נשמע לו הגיוני. השם של אבא שלו היה ארתור, הוא מעולם לא סיפר לו מה קרה לממלכה הקודמת עליה שלט או מעין השיג את החרב המיוחדת שתמיד הייתה נמצאת בתוך ארון זכוכית מוגן בנשקיה העתיקה שבארמון, ורובין בעצמו אמר שקמלוט נהרסה לפני תשע-עשרה שנה, שנה אחת לפני שנולד.

ליבו של כריס ניתר במהירות בחזהו עד שהרגיש כאילו הוא עומד לצאת ממקומו. אולי בגלל הידיעה החדשה בקשר לאביו או אולי בגלל הידיעה על כך שהוא מסוגל לשבור את הנבואה ולהציל את כולם, להציל את אנג'י. "אני מניח שעכשיו אני יודע." הוא השיב לשאלתו של אדוארד. "ועכשיו אני גם יודע שאני חייב לעקוב אחרי הגורל של אבא שלי, הגורל שלי."