נואר עדיין חששה מכל מה שעומד לקרות.

היא כלל לא הייתה בטוחה שהרעיון של אנג'י היה נכון. היא שנאה את הרגעים האלה של התמימות שלה, שהיא חושבת שאפשר לשנות את כולם לטובה עם קצת, או בעצם הרבה, הרגשה טובה והתנהגות נאותה.

לא היה לה נעים לחשוב על זה, אבל זה מה שהיא חשבה, והיא לא הצליחה לשנות את זה.

אך מה שהטריד אותה עוד יותר, ושלשמחתה, לרגעים מסוימים גרם לה לשכוח ממה שאיימי לא מתכננת בשבילה, היה הרצון העז שלפתע קפץ עליה ללא הסבר הגיוני להגיע לטירה של כחול הזקן.

רפאל, השדון התככן שהצטרף אליהם מסיבה לא ברורה נוספת, גם הטריד אותה מאוד.

אז נכון, לפעמים הוא היה יכול להקל על העניינים הרציניים שעברו עליהם עם איזו יציאה שאי אפשר היה להתעלם ממנה, אבל הוא עדיין... נבל.

תחושה משונה של קור בלתי מוסבר וצמרמורת איומה חלחלה אל שלושתם וגרמה להם לעצור מלהמשיך ולהתקדם לתוך הטירה.

הם שמעו צעדים מתקרבים אליהם, ומיד הבחינו באדם שהביא אותם.

שיער היה שחור ומסורק, בעל ברק כחול שהיה אפשר לשים לב אליו רק באור העמום. עורו היה חיוור מאוד. עיניו היו כחולות ובהירות מאוד, ומנותקות מכל רגש אמיתי שתמיד היה מופיע בהם. בגדיו נראו כבגדי מלוכה קרועים וישנים, שעם זאת, שידרו ממנו תחושה עילאית ובטוחה, כמו מלך.

חיוך מהיר עלה על פניו כשראה אותם, כמתעניין באורחיו החדשים.

"ברוכים הבאים," הוא אמר להם. "אני," הוא קד קידה נאותה. "ג'ולס גרייר."

נואר נסוגה לאחור ונתקלה ברפאל, שעדיין עמד במקומו, אבל בחן את הבחור הזה, ג'ולס, בקפידה. היא הסיטה את מבטה אליו, וראתה אותו, סוף כל סוף, תוהה בקשר למה שמתרחש. אם לא הייתה יודעת יותר טוב, הייתה חושבת שהוא משחק אותה קשוח למרות שמבפנים הוא מפחד, אבל הוא הבן של עוץ לי גוץ לי, אין לו סיבה לפחד.

"מה מביא אליי כל כך הרבה אורחים?" הוא חייך חיוך לא מזמין.

"אני- אנג'י, אני הבת של 'היפה והחיה'." היה לה לא נעים לומר זאת, אבל אם הייתה אומרת שהיא הבת של 'המלך אדם והמלכה בל', הוא לא היה מבין.

"מעניין." הוא השיב.

"באתי לדבר איתך." היא אמרה מיד, חוששת מכל מילה שהוציאה מפיה, מקווה שלא תעבור את הגבול בצורה כזו או אחרת. זה לא היה היא, לעשות את כל מה שהיא עושה עכשיו, אבל איכשהו, היא מצליחה, וזה רק גרם לה לנסות להמשיך. היא חששה למרות כוחה הפיזי הרב, כי מעולם לא יצא לה להשתנות שלא בליל ירח מלא, והיא לא יודעת אם תוכל להגן על עצמה אם, חס וחלילה, משהו יקרה. זו אחת הסיבות שהסכימה להצעתו של רפאל. הוא שדון, קוסם, והוא יהיה מסוגל לעשות דברים שאף אחד מהם לא מסוגל, כמו, למשל, לחלץ את כולם בשעת צרה בהנפת אצבע, מה שהיא בעצם מקווה שלא יקרה, כי היא תצליח להציל את ג'ולס, היא בטוחה בזה לגמרי.

"אני לא מדבר." החיוך שעל פניו נעלם במפתיע.

"אני בטוחה שתרצה לשמוע את מה שיש לי לומר." היא המשיכה.

"אני לא חושב." הוא התעקש.

"אנג'י, בואי נחזור." נואר ניסתה להניא אותה מהרעיון. "הוא לא רוצה לדבר."

"לא." אנג'י התעקשה.

"רגע. רגע, רגע," ג'ולס השתיק אותם לרגע והתקדם לכיוונם של נואר ורפאל כאשר הוא חולף על פניה של אנג'י. "אתה," הוא הסתכל על רפאל. "אתה הבן של עוץ לי גוץ לי."

"כן, אז?" רפאל השתדל לשמור על רוגע, למרות שאפילו בשבילו, המצב היה קצת מדאיג.

"אז נראה לי שאתחיל איתך." ג'ולס הוציא מכיס מעילו סכין חדה ומשוננת שנראה היה שספגה הרבה, והיא הרתיעה את כל הנוכחים.

"כדאי שתברחו." רפאל קפא במקומו אך עדיין הצליח להציע לאנג'י ונואר את האפשרות ההגיונית. למרות זאת, כל מה שהצליח לעשות היה להביט בלהב שג'ולס החזיק עד שננעץ ונעלם בבטנו במכה חדה שהורגשה רק אחרי שהסכין יצאה מגופו.

נואר יללה בבהלה ולא חשבה על שום דבר מלבד לגשת לדלתות הטירה ולצאת החוצה. הדלתות היו נעולות בחוזקה ולא אפשרו לאף אחד לעזוב. נואר, עד כמה שטלטלה את הדלתות קדימה ואחורה, לא הצליחה לגרום להן להיפתח.

"אף אחד לא עוזב!" ג'ולס הודיע להם בקביעה. "עד שאומר אחרת."

נואר סובבה את ראשה למרות שלא רצתה, וראתה את החיוך המסופק על פניו של ג'ולס, למרות שהחושך הערפילי הקשה מאוד לראות את המאורע מרחוק. היא הודתה שזה הדבר האופטימי היחיד שהיה יכול לקרות במצב הזה, ובכלל, לא האמינה שהיא אומרת את זה, אבל היא התפללה שאיימי לא נמצאת שם עכשיו כדי לעשות לה משהו נורא פחות. היא העדיפה לבלות איתה את כל שארית חייה, ורק לא להישאר במקום הזה עוד שנייה אחרת נוספת.

היא המשיכה לטלטל את הדלתות הנעולות בתקווה שאולי תצליח לשחרר איזו אחיזה והדלת תיפתח בנס. היא הסיטה את מבטה לאחור בשנית וראתה שאנג'י נשארת עומדת במקומה, בזמן שג'ולס התכופף אל רפאל שהתיישב על הרצפה הקרה, ולחש לו דבר מה.

"עוץ לי גוץ לי הרס את החיים של אבא שלי," זה מה שהוא אמר לו. "ועכשיו אני אעשה את אותו הדבר לך."

"כן?" רפאל גיחך בספקנות שעוררה את עצביו של ג'ולס. "שיהיה בהצלחה."

רוזלין התעוררה מהתנומה המרגיעה שלה כאשר שמה לב לבחור הנאה שניגש והתיישב על ידה. היא מיהרה להתרומם ולשפשף את עיניה בכדי להתעורר ולבחון את אותו בחור מקרוב. זה לא היה רובין או אדוארד, עורו היה בהיר מדי בשביל להיות מישהו מהם, וזה היה לפני ששמה לב לבגדים המלכותיים שלו, לג'קט הכחול שלו ולמכנס והמגפיים החומים.

"אני מצטער שאני מפריע לך ככה," הוא מיד התנצל, וזה גרם לה לחייך. לפחות הוא לא אדם חצוף. "אבל שמעתי שאת הבת של 'הפיפייה הנרדמת'. זה נכון?"

"אה, כן." היא השיבה בחיוך נעים, למרות שחשבה שהשאלה שלו הייתה די מוזרה.

"ואת- את כבר קיבלת את הגורל שלך." הוא המשיך בהשערותיו הנכונות.

"כן." היא השיבה. "ישנתי במשך מאה שנה." הסבירה. "ואני עדיין עייפה." היא הוסיפה לגחך, והוא גיחך יחד איתה.

"טוב, רציתי לדבר איתך בקשר לזה, כי- אני עדיין לא קיבלתי את הגורל שלי." הוא אמר.

"הבנתי." רוזלין אמרה. "מה אתה בדיוק רוצה לדעת?"

הבחור היסס לשאול, אך לא מפחד, אלא מחוסר ידיעה. "טוב- איך?" הוא שאל לאחר התמהמהות קלה.

"איך- מה?" רוזלין לא הבינה.

"איך אני בדיוק הולך לעקוב אחרי הגורל של 'סינדרלה'?" הוא כיווץ את עיניו בבלבול. "הגורל של אמא שלי... אין דבר יותר שונה מהחיים שלי."

"אומר לך מה שכבר אמרתי לרובין," היא אמרה. "גורל אפשר לשנות, זה הכל בראש שלך." היא הוסיפה בחיוך.