בזמן הליכתם למאורתו של מרלין, לאיב יצא לבחון את כריס בקפידה עקב השעמום העצבני שתקף אותה יחד עם השקט המדכא שבמשימה החדשה שלהם. היא עברה עליו מראשו ועד רגליו. שיערו החום המסורק בעל המראה הלא כל כך טבעי, עיניו החומות הבהירות שהזכירו בצבען את צבע הדבש, מלבושו המלכותי והכחול ששידר גם צניעות, והמבט הנוקשה הזה על פניו שלמרות הרצון שלו להיראות מאיים היה דווקא חמוד.

"טוב, אני מבינה למה אנג'י מתעניינת בכך." היא אמרה בקול רם, מקווה שזה יצליח לפתוח שיחה מעניינת.

"מ- מה?" פניו האדימו והוא סובב אליו את מבטה, כאילו לא מבין על מה היא מדברת.

"דא." היא גלגלה עיניים וחייכה בקלילות. "אם אתה חושב שזה סוד, שכח מזה."

"את-?" הוא היסס לשאול.

"מדהימה? כמובן." היא הרימה את ראשה בגאווה מכוונת.

"התכוונתי לשאול, האם את היחידה ששמה לב?" הוא שאל אותה מחדש.

"המתים שמים לב." היא גרמה לו להבין. "ורפאל שם לב מהרגע הראשון שראינו אתכם."

"כן, רפאל," הוא גלגל את עיניו בבוז.

"גם הוא לא ממש מחבב אותך." היא ידעה אותו על המצב ההדדי. "הוא אומר שאתה מסתיר משהו."

"באמת?" הוא כיווץ את עיניו בדאגה. "מה כבר יש לי להסתיר?" חיוך מתכחש עלה על פניו.

"אני יודעת." היא הסכימה. "אתה יותר מדי נסיכי בשביל סוד אפל."

"מה את אומרת, שבגלל שאני נסיך אני לא יכול להסתיר משהו?" הוא שאל אותה.

"לא, אני אומרת שבגלל שאתה נסיכי אתה לא יכול להסתיר משהו." היא תיקנה אותו. "לפחות לא בצורה טובה."

"מה זה אומר, 'נסיכי'?" הוא שאל, לא בטוח שהתשובה תמצא חן בעיניו.

"טוב לב, אמיץ, מנהיג מלידה, נודניק." היא השיבה, והוא די צדק כשחשב כך.

"נודניק? למה את מתכוונת בזה?" הוא קיווה שהכוונה של המילה תהיה שונה מבחינתה.

"מעצבן." היא השיבה ושוב לא עלתה על ציפיותיו.

"אני לא נודניק, ואני לא מעצבן." אמר בביטחון.

"בחייך, עצם הקיום שלך מעצבנת."

כריס שלך לכיוונה מבט עצבני שדרש ממנה להפסיק עם פתיחות היתר שלה, והיא קלטה אותו והבינה שאולי היא הולכת רחוק מדי.

"אבל לא- לא מעצבן כמו רפאל, שהוא- הוא יכול להיות ממש מעצבן לפעמים." היא המשיכה, מצליחה בכל זאת לתקן את כוונותיה, וגורמת לכריס לחייך בסיפוק.

"כשאת אומרת לפעמים את מתכוונת לתמיד? כי ככה זה נשמע הרבה יותר הגיוני." כריס שאל אותה, והיא חשבה.

"או-קיי, מודה, הוא מעצבן כמעט תמיד." איב השיבה לבסוף. "אבל הוא הבן של עוץ לי גוץ לי, למה ציפית? הוא עושה דברים רק כי הוא רוצה, ואין שום סיבה אחרת."

"אני הבן של סינדרלה, זה אומר שאני מנקה רצפות כל היום?" הוא שאל אותה.

"אם היא לא הייתה מתחתנת עם אבא שלך, סביר להניח." היא השיבה לו. "אתה מבין מה ההבדל בין שניכם, נכון?"

"חוץ מזה שהוא נבל ואני לא?" כריס שאל.

"שאתה קיבלת את הסוף הטוב שלך, והוא לא." היא האירה אצלו נקודה שכלל לא יצא לו לחשוב עליה, והיא הייתה נכונה ומובנת.

"את- גורמת לי לרצות להיות נחמד אליו?" הוא שאל אותה בחשד.

"היי, אני רק אומרת מה שנכון." איב הרימה ידיים כמיתממת. "אמא שלי, למשל, לא זכתה בסוף טוב, אבל היא רק רצתה נקמה. לעומת זאת, עוץ לי גוץ לי- בת הטוחן הרסה לו את החיים, והוא בסך הכל עמד בתנאים של החוזה. טכנית, הוא לא עשה שום דבר רע."

"אני אבקש ממך לשתוק כרגע כדי לא לשנות את דעתי." הוא מיהר לסתום את אוזניו ולא להקשיב לה עוד, למרות שידע שזה לא ממש יעזור לו.

"איך שתרצה, נסיך." היא הרימה את כתפיה כנכנעת בקלות, ומבלי ששם לב הוסיפה חיוך קטן ולא תמים במיוחד. היא יודעת מה לומר כדי לערער אנשים, ואם היא לא תצליח לגלות מה הוא מסתיר בעצמה, אין סיבה שרפאל לא יצליח.

זה יכול להיות דבר מאוד מלחיץ להודות בו, שכל החושים שלך מחודדים כמו חושי החיות שבטבע, אבל בשביל ג'ולס זה היה סיוע נוסף לשיפור התחביב שלו.

להריח את ריח הדם טוב יותר כשהוא ממלא את הרצפה, לצפות בצעצוע שלך מייבב בייסורים כשהוא בכלל לא שם לב אלייך בתוך החדר החשוך, השמיעה המפותחת שמעצימה את השקט שאחרי... כן, זה נהדר.

עוד יותר נהדר זה... שהוא מצליח להבחין באורחים חדשים עוד לפני שהם מגיעים לסף דלת ביתו. כמו, עכשיו.

החיוך שעל פניו התעקל במהירות כשאפו הבחין בריחות חדשים המתקרבים מתוך היער. הוא ניגש במהירות לדלתות הכניסה והציץ מבעד לחריץ בניהן, ובחן את העומדים מרחוק מול הבית.

שתי בחורות ובחור שדון אחד.

מעניין, מה יש להם לעשות שם.

"אני לא אחד שמהסס מלהשתלב בדברים מעניינים," רפאל החל לומר כאשר הגיעו, במהירות מדאיגה, לטירתו של כחול הזקן. "אבל," הוא גיחך. "זה באמת די מגוחך."

"אני יודעת איך זה נשמע." אנג'י הודתה. "אבל אני לא דואגת."

"את יכולה למות שם." נואר אמרה לה בדאגה.

"אני לא." אנג'י הייתה בטוחה, למרות כל השליליות מצד סובביה. "אני אהיה בסדר. כמו שאמא שלי לא חששה להיכנס לטירה של החיה." היא החלה להתקדם באמונה שלמה לכיוון הטירה, בטוחה מאוד בעצמה, ובדברי הנבואה, שאם גורלה הוא כגורלה של הוריה, היא לא תפסיד- היא תזכה.

רובין מצא את עצמו פעם נוספת מכוון את חיציו אל הפולשים למחנה. מעולם לא היו כל כך הרבה אורחים במקום, ועוד תוך יומיים בלבד. ברוזלין הוא כבר בטח, באדוארד עדיין לא, ועכשיו- שני נוודים עומדים מולו, והם בעלי מראה משונה מאוד.

"אל תירה, אנחנו טובים." הבחור הברונטי אמר לו בקול מבטיח כשהרים את ידיו.

"הא, דבר בשם עצמך." הבחורה שעל ידו גם הרימה את ידיה, אבל נראה שרק כדי להוכיח לו שהיא לא מסוכנת כפי שהיא עלולה להיראות. שיערה היה לבן ולא תאם לגילה, ומאחורי גבה בצבצו זוג כנפיים שחורות וסטנדרטיות.

"מי אתם?" הוא שאל, מתקשה לקבל את העובדה שהמצב כבר מתחיל לחזור על עצמו, והוא- ממנהיג צדקן הופך למנהיג חששן.

"קוראים לי כריס, ואני הבן של סינדרלה." הבחור השיב לו. "שמעת עליה, נכון?"

"במעורפל." רובין הודה. "ואת?"

"אני פיה." היא חייכה, אך רובין התקשה להאמין שכוונתה טובה כשל פיה.

"מה אתם עושים כאן?" הוא שאל, מוריד בשקט את הקשת שלו, אך לא מחזיר אותה למקומה.

"רק עוברים פה." כריס הוריד את ידיו לאט. "אנחנו בדרך לקמלוט, לפגוש את מרלין."

"קמלוט?" רובין גיחך. "לפגוש מרלין?"

"כ-כן." כריס התבלבל מתגובתו של רובין.

"לא שמעתם, הא?" הוא שאל אותו, ושניהם הסתכלו זה על זה במבטים תוהים ומבולבלים, מנסים להבין במה הם טועים.

"כנראה שלא." הפיה אמרה. "רוצה לשתף?"

"קמלוט... נהרסה לפני תשע-עשרה שנה." דבריו של רובין הקפיאו את שניהם בתדהמה, והם לא ידעו איך להגיב. המבט על פניו של כריס הציג את האכזבה והתסכול שהגיעו אליו. "אבל מרלין, טוב, אפשר לומר שהוא כאן." כריס הרים אליו את מבטו בסקרנות.

באותו רגע בדיוק נשמעו צעדים קלים של אדם שחזר אל המחנה. זה היה אדוארד, בנו של מרלין, שבדיוק חזר ממקום לא ידוע. רובין התפלא ומצא לעצמו עוד סיבה למה לא לבטוח בו כל כך, כי בכלל לא שם לב שעזב.

"זה הבן שלו." רובין הפנה אליו את מבטו כמציג אותו לפניהם, והחזיר את נשקו בוויתור כשהבין שגם הפולשים האלה לא מסוכנים.

כריס פנה לגשת אליו במהירות, והפיה נשארה עומדת, ולא נראתה מתעניינת במיוחד מהופעתו של אדוארד, מה שהיה מוזר, לנוכח העובדה שאת אביו הם מחפשים.

"אז, מי אתה?" היא פנתה לשאול את רובין. "גם ההורים שלך הם 'ידועים בציבור'?"

"שמעת על רובין הוד?" הוא שאל במיאוס מאופק להזכיר שוב ושוב את העובדה הזאת.

הפיה הרימה את כתפיה ועיניה יחדיו. "במעורפל." היא השיבה כמוהו, והחליפה איתו חיוך קליל. "אבל יש לי הרגשה שאכיר בקרוב, כי לא נראה לי ש'הידיד' שלי יעזוב בקרוב."