איימי הסיטה את מבטה אל עבר מכריה והסתכלה על המחזה המוזר.

איב וכריס הולכים לכיוון אחד, בעוד רפאל, נואר ואנג'י הולכים לכיוון הנגדי. מה הם מתכננים? היא תהתה, הם חייבים לתכנן משהו כדי שדבר כזה יקרה.

"מה קורה פה?" היא שיתפה את מחשבותיה עם אלן, והיא נדה בראשה והרימה כתפיים כלא יודעת בעצמה. איימי התקדמה למקום בו עמדו חמשתם קודם לכן, ושמה לב לדבר מה שנח על הקרקע החומה-ירוקה הטבעית. זה היה דף נייר מקופל. ברור לגמרי שלא היה קשור לסביבה.

איימי העבירה מבטים חטופים לצדדים והתכופפה לקחת את הדף. היא יישרה אותו וקראה את הכיתוב הידני בקפידה. עיניה נפערו בתדהמה, והיא בעצמה לא הצליחה לדעת אם זה קשור לתוכן המכתב או למי שכתבה אותו.

"זה- אה!" היא רטנה בכעס והטיחה את הנייר על הקרקע ללא הצלחה, כאשר הוא המשיך לנוע לצדדים באלגנטיות ובעדינות באוויר עד שנחת על הרצפה לאחר מספר שניות. היא רטנה שוב בעצבנות ודרכה על המכתב במטרה להרוס אותו לגמרי, אך הוא רק התקמט והתלכלך מסוליית נעלה.

היא הרימה את ידה והעלתה בה כדור להבות סגול שכוון לשרוף אותו כליל, אך דבריה של אלן שהתקדמה אליה עצרו אותה מלהמשיך בהתקף הזעם שלה.

"מה הדף הזה עשה לך?" היא שאלה אותה, ואיימי נאנחה.

"זה לא הדף." היא הורידה את ידה למטה וכיבתה את הלהבות. "זה מה שכתוב בו." היא התעצבנה כאשר נזכרה בזה שוב.

"מה כתוב שם?" אלן שאלה.

"זה לא מה כתוב." היא תיקנה אותה בייאוש. "זה- מי שכתבה אותו."

"או-קיי, מי כתבה אותו?" אלן תיקנה את שאלתה.

"בל, אמא של אנג'י." היא השיבה.

"רגע, היא בסדר?" אלן התפלאה. "היא כתבה איפה היא? אולי ההורים שלנו שם."

"היא לא כתבה שום דבר מזה." ענתה לה בקשיחות. "אבל, אה, אני פשוט לא מצליחה להבין!" היא חזרה להתעצבן. "למה אמא שלי לא יכלה לתקשר איתי?" היא הסתירה את פניה עם ידיה בייאוש.

"הייתי אומרת שהיא פועלת לפי החוקים של התוכנית של הפיות, מה שלא תהיה, אבל-"

"אמא שלי הייתה כותבת לי ממזמן אם בל יכולה." איימי המשיכה את כוונתה.

"היי, גם אבא שלי לא ממש חשב על זה." היא ניסתה לעודד אותה. "ואמא שלך גם יודעת לכשף, אבא שלי די חסר תועלת בלי החליל שלו."

איימי הרימה את ראשה וגילתה את פניה כשרעיון חדש עלה בראשה.

"מה?" אלן שמה לב לכך.

"לכשף." היא חזרה על מילה יחידה מדבריה. "אני יכולה לעשות כישוף."

"כבר ניסית את זה ולא מצאת שום דבר." אלן נאלצה לומר לה.

"ניסיתי כישופי איתור, אבל הפיות בוודאי חסמו את האפשרות כדי שנמצא אותם." איימי חשבה בקול, מסבירה לה מה כוונתה. "אני חושבת, אם לפיות הייתה תוכנית שכללה שכל ההורים שלנו יעלמו, הם בוודאי נמצאים באותו מקום."

"או-קיי." אלן עדיין לא הבינה על מה איימי חשבה.

"המחסום בטח נמצא באותו מקום." היא המשיכה.

"או-קיי." אלן החליטה לזרום עם ההסברים שלה למרות שעדיין לא הצליחה להבין לאן היא מכוונת.

"אבל המכתב הצליח להגיע לאנג'י מהמקום הזה, זאת אומרת, שאיכשהו המחסום לא פועל על המקום עצמו אלא רק על האזור החיצוני."

"את אומרת- מה את אומרת?" אלן נכנעה.

"שאיכשהו בל הצליחה לדעת איפה אנג'י ולשלוח לה את המכתב." איימי התכופפה אל המכתב המקומט וניסתה להחזיר אותו למצבו הקודם עד כמה שהצליחה. היא העבירה את ידה על גבי המכתב והם זהרו בהתאם. איימי יצרה בבואה באוויר וצפתה בחיזיון של ציפור קטנה וכחולה מחזיקה במכתב המקופל כשהיא עפה בשמיים.

"הנה!" היא אמרה.

"הציפור?" אלן שאלה בפקפוק.

"הציפור יודעת איפה הם." איימי הסבירה.

"את מצפה ללכת בעקבות ציפור כדי למצוא את ההורים שלנו?" אלן הייתה ספקנית.

"לא, אני לא צריכה. אם בל בסדר, אז גם אמא שלי בסדר, והיא לא תרצה שאני אבוא ואטריח אותה ככה. היא יודעת על התוכנית אז היא בטח גם יודעת על הנבואה, היא מצפה ממני לקחת את מקומה." איימי הסבירה בגאווה. "אני רק," היא הסתכלה על המכתב שבידה. "רק רוצה לנסות לדבר איתה."

מסיבה לא ברורה, אדוארד מצא את עצמו ישן באחד האוהלים שבמחנה של "האנשים העליזים", וחולם על כלום. כנראה היה עייף מכל הזמן הזה בו התעסק בתוכנית של הפיה הסנדקית במרתף שבקמלוט, עד ששכח עד כמה הוא באמת רוצה לישון. יותר מכך, הוא כבר כמעט הספיק לשכוח איך זה לישון. בשבילו זה היה כמו לעצור את הזמן ולפתע לקפוץ לעתיד. זה תמיד היה מהיר כל כך, והוא תמיד תהה מה חשים אנשים אחרים בזמן השינה. כפי שנזכר קודם, הוא לא חולם, אף פעם. כנראה זו אחת מתופעות הלוואי של קוסמים נביאים כמוהו, שהתת-מודע שלו שמור אך ורק לקבלת נבואות, ולא יותר.

רגע לפני שהתעורר, הוא דווקא הצליח לחלום על משהו.

כמובן, זה לא היה חלום, זה היה מסר, סוג של נבואה. האוהל היה שחור לגמרי. מבלי ששם לב כבר הגיעה שעת הערב, וכל מה שהוא עשה היה לישון. מיותר בהחלט, הוא חשב, הוא היה יכול לנצל את הזמן הזה לדברים טובים יותר.

הוא התרומם ובא לצאת מהאוהל. הוא נזכר בחלום שחלם, ונזכר לאן הוא היה צריך ללכת. בחלום הוא ראה את עצמו ביער הזה, הולך בדרך בה הוא מתחיל ללכת עכשיו, ופוגש באדם גבוה וגדול לבוש ברדס שחור שמסתיר אותו בחשיכה.

הוא נעצר במקומו וגילה ששוב החלום שלו היה נאמן לו.

הוא עמד מול אותו אדם שראה בחלומו הקצר, והוא היה נראה אותו הדבר בדיוק. אדוארד לא התקדם יותר, ולא אמר דבר. הוא חיכה שהאדם שמולו יתחיל.

"אדוארד." האיש אמר את שמו בקול מוכר וגרם לאדוארד לפעור עיניים ולהעלות חיוך קטן על שפתיו. הוא פנה אליו בהליכה מהירה וחיבק אותו בעוצמה. בקרבה הזאת הוא נזכר עד כמה היה נמוך ביחס אליו, ועד כמה הוא עדיין מחכה לרגע שיצליח להסתכל לו בעיניים מבלי להתאמץ.

הוא התרחק ממנו לאחר שהבין שאולי הגזים בתגובה שלו. "מה אתה עושה כאן, אבא?" הוא שאל. "אתה לא אמור להיות כאן."

"באתי לדבר איתך פנים מול פנים. זה חשוב." מרלין אמר לו.

"חשבתי שאנחנו חייבים ללכת לפי התוכנית." אדוארד התבלבל מעט.

"וכמו שאני רואה, אתה עומד במשימה." מרלין הזכיר לו שהוא בעצמו די הפר את התוכנית.

"מודה." אדוארד השיב. "אבל מה אתה עושה כאן?"

"באתי להזהיר אותך מהפיות." הוא אמר.

"ה-פיות?" אדוארד התבלבל. "להזהיר בקשר למה?"

"התוכנית החדשה שלהן, היא עלולה להיות מסוכנת." הסביר.

"איזו תוכנית חדשה?" אדוארד שאל בהפתעה.

"התוכנית של הפיה הכחולה, זו הפיה הסנדקית שמה במקום השני." הוא הסביר. "התוכנית לתת לנבואה להתגשם- ולעבור אותה עד כמה שניתן."

"זה בטוח, אבל מסוכן." אדוארד הבין. "התוכנית הקודמת הייתה מפוקפקת, אבל היא לא סיכנה אף אחד."

"בגלל זה אני רוצה שבתור הבן שלי, תעזור להם לעבור את זמן הנבואה בשלום." מרלין ביקש ממנו. "לי אסור להתערב, אבל אתה חלק מהנבואה הזאת. אתה תוכל לעשות את זה."

"זו- בקשה גדולה מאוד." אדוארד היסס.

"אני יודע שאתה מסוגל." מרלין אמר. "זו הסיבה שאני מבקש את זה ממך."

"אני מבין. אל תדאג, אבא, אני אעשה ככל שביכולתי כדי להציל את כולם." אדוארד הבטיח. "אני לא אאכזב אותך." הוא הוסיף בחיוך מלא ביטחון.