ציפור שיר כחולה התעופפה בשמיים וחיפשה אחר הנמענת למכתב שבו החזיקה.

היא מצאה אותה ודאתה לכיוונה. אנג'י הייתה הנמענת, והיא שמה לב לציפור שהתקרבה אליה ולכן הושיטה לעברה את ידה. הציפור הביאה לה את הפתק ועפה, ואנג'י הסתקרנה מאוד לדעת מה קיבלה.

היא הסתכלה לצדדים ובחנה את הסביבה. כריס עדיין ניסה להרגיע את נואר מהחרדה שתקפה אותה. איימי ואלן דיברו בניהן, וכך גם איב ורפאל. היא פתחה את המכתב וקראה את הכתוב. עיניה נפערו בתדהמה והיא התקשתה לחייך בעקבות תוכן ההודעה עצמה.

זה היה מכתב מאימה. הוקל לה לגלות שהיא בסדר, אבל היא גם מעט חששה. מהכתוב שלפניה היא ידעה מה היא צריכה לעשות עכשיו.

היא קיפלה את המכתב והכניסה אותו לכיסה. היא פנתה אל כריס בהודעה שלה.

"אני צריכה לעשות משהו לפני." היא אמרה לו והוא הסתכל עליה בבלבול.

"על מה את מדברת?" הוא שאל אותה.

"צץ משהו שאני צריכה לעשות קודם." הסבירה. "זה חשוב."

"או-קיי." הוא הבין. "אבל מה את צריכה לעשות?"

"יש לי משהו למצוא ב- בטירה- של כחול הזקן." עיניו של כריס נפערו בתדהמה למשמע השם שיצא מפיה, והכוונה שהגיעה איתו.

"את- את השתגעת?" הוא השתדל שלא להרים את קולו. "לאף אחד אסור להיכנס לשם, ואף אחד לא יכול לצאת."

"אני מודעת לזה." היא השיבה. "אבל- יש לי סיבה טובה מאוד ללכת לשם."

"טוב, אני לא יכול להרשות לך לעשות את זה." הוא הודיע.

"ואתה לא יכול להגיד לי מה לעשות." היא הודיעה לו בחזרה. "אתה לא סומך עליי?"

"זה לא קשור לזה." כריס אמר מיד. "אני לא הייתי נכנס לשם בעצמי. יש שמועות שהרוח שלו עדיין שם."

"טוב, אין דבר כזה רוחות." היא אמרה. "אין שם רוחות." הוסיפה בביטחון.

"לא משנה מה נמצא שם, זה מסוכן." אמר. "את לא יכולה ללכת לשם לבד."

"אתה מתכוון לבוא איתי?" היא שאלה.

"אני חייב." הוא החליט.

"ומה עם מרלין? ועם שאר הילדים?" היא נזכרה בתוכנית שלו.

"זה יכול לחכות."

"לא. זה חשוב." היא התעקשה בכל זאת. "אני מניחה שאולי- נצטרך להתפצל בשביל זה."

"זה נשמע הרבה יותר גרוע." כריס לא אהב את הרעיון.

"אני לא יכולה לוותר על המטרה שלי." היא הזכירה לו. "ועדיף שגם אתה לא."

"אני לא יכול לסמוך על כך שלא יקרה לך שום דבר אם תלכי לבד." הודה. "אני אבוא איתך."

"אתה תלך למרלין." היא התעקשה. "אני- אלך עם נואר."

"אני מצטער, אבל אני לא יכול לסמוך על זה." הוא אמר.

"אתה לא בוטח בי." היא שילבה ידיים בעצבנות.

"זה לא זה." כריס התעקש בדעתו. "לך ולנואר אין את הידע או ההגנה כדי להתמודד עם דברים כאלה. מעולם לא התמודדתן עם דברים כאלה."

"אבל אנחנו יודעים מי כן." אנג'י הפנתה את מבטה אל עבר איב ורפאל. "היא בעצמה אמרה שהיא מוכנה לתת לנו יחס טוב." היא הזכירה לו.

"והיחס הזה כולל עזרה במשהו שהיא לא תרצה לעזור בו?" כריס פקפק באמינות הרעיון.

"אי אפשר לדעת אם לא ננסה." אנג'י החליטה לפנות אל איב לעזרה בכל זאת, וכריס מיהר ללכת אחריה כדי לוודא את התנהלות ההצעה.

רוזלין התקדמה לכיוונו של רובין שהתעסק ובדק את הקשת והחצים שלו. הוא ישב הרחק מהאוהל וסירב לדבר עם בנו של מרלין שוב.

"אתה די מגזים, אתה לא חושב?" היא שאלה והוא הרים את ראשו אליה.

"יכול להיות." הוא הודה. "אבל יש לי סיבה טובה מספיק כדי שזה לא יפריע לי."

היא התיישבה מולו וניסתה לעודד אותו עם החיוך שהעלתה על פניה. "תסתכל על זה כך- יש לך הזדמנות להוכיח שאתה לא כמוהו." רובין הרים אליה את מבטו בסקרנות. "אותי אף נסיך לא הציל. אני התעוררתי לבד. אני רואה בזה סימן לכך שלמרות מילות הנבואה, הגורל לא קבוע מראש. אתה יכול לשנות אותו בדרך שלך."

"את באמת מאמינה בזה?" הוא שאל אותה.

"אני מאמינה בהזדמנות שנייה, לכל אדם ולכל פעולה." השיבה. "אני מאמינה שאנחנו אלה שקובעים את הגורל שלנו, ושהוא ישתנה אם אנחנו נשתנה. אתה מבין? אם נתקן את המעשים שגרמו לכל העוולות הקודמים, העתיד שלנו יהיה טוב יותר."

"זה נשמע תמים למדי." רובין נאלץ לומר לה.

"זה גם יכול להיות אמיתי אם רק נרצה." היא התעקשה להאמין בדרכה. "אתה רוצה?"

"כן, אני רוצה." הוא השיב בביטחון.

"אז זה יהיה אמיתי." היא הניחה את ידה על ידו החמימה וחייכה אליו באמונתה הגדולה. החיוך שלה גרם לו לחייך בעצמו, ולגרום לו לחשוב מחדש על העניין, ולהאמין בלב שלם שהיא צודקת, שאם הוא באמת ירצה ואם הוא באמת יאמין, הוא יוכל להוכיח לכולם, להוכיח לאביו, שאפשר לעשות צדק ולהיות צודק- ביחד.

"אתם רוצים ש-אני- אעזור לכם?" איב התרשמה מההצעה שכריס, אנג'י ונואר הביאו לה. היא הסיטה מבט לכיוונו של רפאל וחייכה בצורה ספק מחשידה ספק מתעניינת.

"את מוכנה?" כריס שאל, מאמין שהרעיון של אנג'י באמת יספק תוצאה חיובית.

"אני מקבלת מזה משהו?" היא שאלה.

"בחייך, זה לא הזמן בשביל לעשות עסקאות!" הוא גער בה, וגרם לה לכווץ את עיניה בעצבנות.

"למען האמת, זה הזמן המושלם." רפאל גיחך מהטיפשות שכריס הפגין בנושא. "ולי יש הצעה בשבילכם." הוא התקרב אליו.

"אני ממש לא מעוניין לשמוע." כריס השיב לו עוד לפני שעצר.

"תן לו." אנג'י ביקשה ממנו, וקיבלה חיוך מודה מרפאל שגרם לה לחייך אליו כאין בעד מה.

"ההצעה שלי היא ש- אני אלך עם אנג'י ונואר לטירה של כחול הזקן ואתה תלך עם איב למרלין." הוא אמר.

"איך ההצעה הזאת טובה?" כריס שאל אותו בפקפוק.

"בגלל ש- אבא שלי כבר היה בטירה שלו. אני יודע איפה זה נמצא ואני יודע מה יש שם." הוא השיב והפתיע אותו. "אני הבחירה המושלמת, אם אתה לא רוצה שמישהו ייפגע."

כריס שתק וחשב. הוא בכלל לא אהב את הרעיון שלו, ובכלל לא אהב שהתערב. יותר מזה, הוא בכלל לא האמין לו. הוא לא האמין שהוא בחירה טובה כצד בעניין והוא לא האמין שהוא באמת רוצה לעזור.

"תבטח בו, אין לו שום סיבה לגרום למישהו למות עכשיו." איב צידדה ברפאל. "טוב, לא סיבה טובה."

"אין לי שום סיבה. נקודה." הוא תיקן אותה. "תסמוך עליי." הוא שם את ידו על כתפו של כריס, וכריס, באיפוק רב, תפס בו והרחיק את ידו ממנו.

"עד כמה שאני לא אוהב את זה." כריס החל לומר. "אין לנו זמן ללכת סחור-סחור בוויכוח הזה. בסדר." הוא הסכים בלית ברירה.

"אתה- לא תתחרט." רפאל הבטיח לו ופנה ללכת כשהוא מזמין את אנג'י ונואר לבוא אחריו. אנג'י נפרדה מכריס עם נשיקה על לחיו, ונופפה אליו לשלום. הוא נופף אליה בחזרה ועוד לפני שהספיק להבין מה קורה, מצא את עצמו נגרר אחרי איב, שתפסה בידו, לכיוון הנגדי.

הוא צפה באנג'י ונואר מתרחקות עם רפאל, וכבר מצא את עצמו מתעצבן מחדש על הבחור הזה. משהו בו אמר לו שלא משנה עד כמה יראה שהוא טוב-לב שרוצה לעזור, לעולם לא תהיה לו סיבה אמיתית להאמין לו. לעולם לא.

אז למה אנג'י מתעקשת להיות עיוורת כל כך?