הפיה הכחולה השאירה את "החבורה" לבדה, בתירוץ שהיא חייבת להמשיך להתכונן לקראת יום הנבואה. כל אחד עסק בשלו, מנסה לחשוב מה יקרה לו אם באמת יעקוב אחרי הגורל שניתן לו.

"את תהיי נהדרת." כריס הבטיח לאנג'י לאחר ששם לב שהיא מודאגת.

"אני אהיה?" היא שאלה. "אבל מה עם החיה?"

"החיה?" הוא תהה.

"מי שאני אמורה לפגוש לפי הנבואה. אתה יודע, כפי מה שקרה לאמא שלי." היא השיבה.

"את תהיי בסדר." כריס השתדל להתמקד בעיקר כדי לא להציג את הדאגה העצבנית שהתלהטה בתוכו באותו רגע. היא תפגוש מישהו אחר, תציל אותו והם יתאהבו? הוא לא יכול להסכים לזה.

"חבר'ה," נואר פנתה אליהם כשהיא מזגזגת במבטיה בינם לבין איימי ואלן, בוחנת האם הן בוחנות אותה בעצמן. "אני לא אוהבת להודות בדברים כאלה, אבל אני מפחדת."

"אין לך סיבה." היה תורה של אנג'י לנסות לעודד את חבריה.

"בטח שיש לי." נואר לא האמינה לה. "איימי הזאת מסתכלת עליי, והיא מחייכת. שמעתי אותה ואת אלן הזאת מדברות על כך שאיימי תשנה את סוף הסיפור כדי שיהיה- צודק." קולה רעד.

"הן סתם מדברות." כריס ניסה להרגיע אותה.

"הן מדברות ברצינות." נואר הסבירה. "אני יודעת לזהות דיבורים כאלה, עם כוונה."

"נואר-" כריס ניסה להשיב לה.

"הן הולכות להרוג אותי!" היא קטעה אותו בחוזקה, ובכך הפנתה את תשומת ליבם של השאר אליה. "מה אני יכולה לעשות?" היא הוסיפה בחולשה וכיסתה את פניה עם ידיה.

"אנחנו נמצאים במיעוט." כריס העלה את העובדה. "אנחנו חייבים למצוא עוד בני גיבורים." אנג'י ונואר הסתכלו עליו בתהייה, אך גם עם כוונה טובה וביטחון מלא ברעיון החדש שלו.

"לדעתך, מרלין יוכל לעזור לנו בזה?" אנג'י העלתה את הרעיון הראשון שלהם מחדש.

"אני חושב שכן." הוא הנהנן להסכמה וחייך אליה.

באותו זמן, הפיה הכחולה כבר הספיקה להגיע אל המגדל הנסתר בו הסתתרו הוריהם.

היא פגשה בראשונה את ארתור, אביו של כריס. הוא הופתע מהופעתה הפתאומית אך לא היה יכול לומר שלא ציפה לכך.

"מה את עושה כאן?" היה אפשר להבחין בחוסר החיבה שלו כלפיה.

"באתי לעזור לכם. למשפחות שלכם." היא הסבירה, מנסה להתעלם מהעוינות שהקרין.

"אני מאמין שעזרת מספיק. אתן הפיות והרעיונות הניסיוניים שלכן, אתן לא מסוגלות להבין מה עובר על האנשים הרגילים." הוא כבר התחיל בהטפות שלו.

"אמר המלך?" היא הזכירה לו שהוא לא מה שנקרא 'איש רגיל'. "ושלא נדבר על כך שאתה צריך להודות לפיה הסנדקית על כך שיש לך משפחה שאתה צריך להגן עליה."

"אני מצליח להודות לה, אבל לא לך." הוא פנה אליה. "לכלוא אותנו במקום הזה ולא לומר לילדים שלנו דבר, איזה רעיון מטומטם! אתם רוצות להגן עלינו עד שהכל יחלוף, אבל ככל שאנחנו נמצאים כאן יותר זמן, ככה אנחנו רוצים להרוג אחד את השני בעצמנו." הוא המשיך לגעור בה. "הייתן צריכות לתת למרלין לטפל בזה."

"יש לי תוכנית, והיא תצליח." היא הסבירה, שוב, מתעלמת מההערות שלו.

"תסלחי לי, כי יש לי ספק."

"אנחנו הרי לא נוכל למנוע את הנבואה כשתגיע." היא הסבירה בוודאות. "הם יצטרכו לעבור אותה."

"כדי שהם יעברו אותה, כל אחד מאיתנו יצטרך למות." הוא הזכיר לה, ומיד הבין על מה היא מדברת. "את לא תהרגי את כולנו. את פיה, זה אסור לכן."

"אתה צודק." היא אמרה. "אבל אני יכולה להרדים אתכם. זה כמו מוות, לפחות בשביל הגורל." היא סובבה את כף ידה וחשפה בקבוקון של אבק פיות שחור.

"זה מה שאני חושב שזה?" בטון הדיבור שלו רמז לה שהוא לא מרוצה מהרעיון.

"אתה לא צריך לדאוג בגלל זה." היא הרגיעה אותו. "אתם לא תרגישו כלום."

"זה רעיון גרוע." הוא הדגיש.

"זה הרעיון הכי טוב שנוכל לחשוב עליו." הסבירה, מתעלמת מהתנגדותו.

"אם לא תניחי את זה, אאלץ להכריח אותך." ארתור הניח את ידו על ניצב חרבו שנשענה בנדן החגורה שלו. הפיה הכחולה לא חששה, מאותה הסיבה שארתור לא היה בטוח בהבטחה בעצמו. כל מילותיו- אמת, זה נכון, אבל אם ינסה, היא תתקוף אותו ראשון, ותנצח.

"לילה טוב." הפיה הכחולה פתחה את פקק השעם של הבקבוקון ונשפה מעליו מעט. אבק הפיות השחור שחה באוויר והגיע אל ארתור במהירות. ברגע שנגע בעור פניו וברגע שנשם אותו בפעם הראשונה, הוא התמוטט על הרצפה, ונרדם.

הפיה הכחולה לא התחרטה על החלטתה. היא פסעה לאחור ויצאה במעוף דרך החלון הפתוח, ועלתה אל ראש המגדל, שהיה חלק מטירה שחורה וגדולה, שניצבה בעמק מרוחק ועזוב, בו אף אחד לא ימצא אותם. היא פתחה בשנית את הבקבוקון, והפעם פיזרה את האבק הנוצץ על גבי הטירה. האבק התפזר מסביבה בקסם מרהיב ואפל, הקסם הישן של הפיה הרעה.

הכישוף הגיע אל כל חלקי הטירה, ובמהרה, כל הגיבורים והנבלים שניצבו בתוכה, נרדמו.

הפיה הכחולה הנהנה לעצמה שעשתה את המעשה הנכון.

ברגע שהם יתעוררו, ימי הנבואה כבר יסתיימו, והם יוכלו לחזור לחייהם הרגילים, עם המשפחה שלהם. אבל השאלה החשובה שתקבע את הגורל האמיתי שלהם הייתה- האם הילדים יצליחו לעמוד בזה?