הם המשיכו ללכת בדרכם לקמלוט. יומיים הליכה נשארו להם.

באנג'י עברה תחושת הקלה ששלושת הלילות הקריטיים בחודש עברו, ומעכשיו היא תוכל להסתדר בשקט, עד לפעם הבאה. הוקל לה עוד יותר כי כריס גילה על הסוד שלה ולא שינה את דעתו לגביה, ואפילו יותר מזה.

הם התנשקו.

בכל פעם שנזכרה בזה הסמיקה וחיוך שטותי עלה על פניה, והיא רצתה להתקרב אליו ולחבק אותו חזק, אבל זה לא היה הולם באותו זמן, ולכן הייתה חייבת להתאפק, ולהסתפק בזה שהיא יודעת שהרגשות שלהם הדדיים.

"היי." איב הופיע לצדו של כריס לפתע והפתיעה את שניהם. את אנג'י היא מעט הרגיזה בנוכחותה, מה שבדרך כלל לא קורה לה עם אנשים אחרים. היא לא דאגה מזה, כי ידעה שיש לה סיבה טובה להרגיש ככה.

"אה, היי?" כריס השיב, מנסה להיות מנומס עד כמה שיכל.

"היי." היא אמרה שוב בחיוך מוזר ומפתיע. "איך אתם?" גם השאלה שהפנתה אליהם הייתה מפתיעה, ומנומסת להפליא.

"ב-סדר." כריס כיווץ את עיניו בבלבול. "מה את מנסה לעשות?"

"אני? אני מנסה להיות נחמדה." היא אמרה. "אני מצליחה?"

"קצת." אנג'י הייתה חייבת לומר לה את האמת.

"ולמה את פתאום נחמדה?" כריס היה חייב לשאול.

"אל תראו אותי ככה, אני לא מגעילה בדרך כלל." היא הסבירה. "ככה אני מתנהגת עם אנשים חדשים שאני לא מכירה. אחרי שאני מכירה קצת, אני מצליחה לדעת אם מגיע להם לקבל ממני יחס טוב."

"וואו, תודה." כריס השיב בטון ציני.

"אתה לא מאמין, אבל זה נכון." איב הרימה את ידיה מעט כאילו מודה באשמה. "ואני חושבת ששניכם מאוד ראויים ליחס טוב. מאוד... נסיכותיים."

"ואיך נדע שאת לא משחקת איתנו כמו החברה הזאת שלך, אלן?" אנג'י שאלה בחשד שכלל לא היה אופייני לה. היא שמה לב שכריס הבחין בכך והוא השליך עליה מבט תוהה ומופתע, שמאוד הזכיר את התחושה שהרגישה בתוכה באותו רגע.

"אלן מניפולטיבית. אני לא." איב השיבה, לא נעלבת. "אם הייתי מתכננת לכם משהו, הייתי אומרת לכם את זה ישר בפנים וצופה בכם מייסרים את עצמכם כשאתם מחכים למכה."

"טוב. מעודד מאוד." כריס שוב היה ציני.

"בכל מקרה, נדבר אחר כך." היא החלה להתרחק מהם כשהיא מנופפת עם ידה בחיוך של חיבה. "אני חשה שלרפאל משעמם, ואסור שדבר כזה יקרה."

היא השאירה אותם לבד שוב, ואז כריס מיהר לפנות אל אנג'י.

"מה הייתה השאלה הזאת?" הוא שאל בבלבול. "ממתי נהיית כזאת חשדנית?"

"א-אני לא יודעת." היא הודתה במבט מושפל מעט. "אני מניחה שאולי... אולי זה בגלל שראיתי איך איימי תקפה את נואר ככה. מעולם לא ראיתי אותו מפוחדת כל כך, וזה- זה גרם לי להתעצבן קצת."

"זה מובן." הוא אמר. "החברה הכי טובה שלך נפגעה, הדבר הראשון שתרגישי יהיה הרצון להגן עליה."

"תודה." היא אמרה לו בחיוך עדין.

"על מה?" שאל.

"על שאתה כל כך מבין." היא חיבקה את זרועו בכוח וגרמה לו להסמיק מבלי להתכוון. הוא חייך אליה ושם את ידו על ידה.

מרחוק יצא לרפאל לשים לב אליהם, והוא חייך את החיוך הממזרי שלו. "לא האהובה שלך, הא." הוא גלגל את עיניו והתגאה שצדק. "אבל אתה מסתיר משהו אחר." הוא החל לדבר לעצמו. "ואני אגלה מה זה. דבר לא יכול לחמוק מעוץ לי גוץ לי."

"אמרת משהו?" איב פנתה אליו.

"לא." הוא השיב אליה בחיוך ומיד השעין את זרועו על כתפיה. "עכשיו, איך מתקדמת התוכנית?"

רובין כיוון את החץ בקשתו לפולש שהגיע למחנה.

הוא היה לבוש בצורה מוזרה בעיניו. בגדיו היו שחורים ונפולים, עשויים בד דק ונושם. גופו התכסה בגלימה שחורה-כחולה כהה, ורצועה של תיק עור חום בצבצה על כתפו מתחתיה.

שיערו היה שחור וקצר, ועורו שחום וכהה מאוד. עיניו הכהות הביטו בו במבט חסר פחד.

"אתה יכול להירגע." הפולש פנה אליו.

"מי אתה?" רובין שאל בעיניים מכווצות ועוינות.

"קוראים לי אדוארד. אני הבן של מרלין, בטח שמעת עליו." הסביר.

"המכשף? יצא לי לשמוע פעם או פעמיים." הוא הוריד מעט את קשתו כדי לבחון האם פניו דוברות אמת.

"כן." השיב. "ואני יודע מי אתה, רובין."

"איך אתה יודע איך קוראים לי?" הוא העלה שוב את קשתו לכיוון פניו של אדוארד.

"צפיתי בך כמה זמן, אני מודה." השיב וראה את העוינות המתחדשת בפנים של רובין. "וזה בגלל שאני באתי לעזור לך."

"אני מודה לך על הרצון, אבל אני לא יכול לסמוך על מי שהרגע פגשתי כדי שיעזור לי מסיבה מסוימת, אפילו אם הוא הבן של מרלין." רובין אמר לו.

"רוזלין כאן?" הוא הפתיע אותו בשאלתו.

"אתה מכיר את רוזלין?" רובין החזיר לו בשאלה.

"כמו שאני מכיר אותך." אדוארד הסביר. "תוכל להוריד את הנשק שלך ולתת לי לדבר עם שניכם? בבקשה?"

רובין עשה כבקשתו והניח את הנשק. את החץ החזיר לאשפת החצים שעל גבו ואת הקשת השאיר בידיו. "רוזלין!" הוא קרא אליה, והיא יצאה לאחר רגעים אחדים מאחד האוהלים כשמבט ישנוני על פניה.

"מה? מי זה?" היא שאלה כאשר ראתה את אדוארד. "היי." היא נופפה אליו בחיוך עדין והוא החזיר לה באותה צורה.

"קוראים לו אדוארד." רובין הסביר לה.

"אני הבן של מרלין." הוא הוסיף.

"הו, וואו." רוזלין התרשמה. "מה אתה עושה כאן?"

"אתם תוכלו לתת לי רגע מזמנכם כדי לספר לכם משהו חשוב?" הוא שאל.

"משהו חשוב זה משהו חשוב." רוזלין אמרה. "כמובן."

"אז לוו אותי לחדר האירוח שלכם." אדוארד ביקש מהם.

"לאוהל, אתה מתכוון?" רובין שאל.

"כן." הוא ענה לו בהסכמה.

"בטח. בוא." רוזלין הסתובבה והובילה את אדוארד אל אחד האוהלים ברצון. רובין צפה בה כשהיא מלווה אותו ועדיין טיפה חשש מהביקור המפתיע של המכשף הזה. עם זאת, הוא כבר הספיק ללמוד לסמוך על רוזלין, ולכן אם היא סמכה עליו, הוא לא מצא סיבה שלא לעשות זאת בעצמו.