כריסטופר, או כריס, כפי שהוא מעדיף שיקראו לו, היה במעבי היער מסביב לממלכה ומסביב לארמון המלוכה של הוריו, בפעם ה- טוב, האמת היא שגם הוא לא בדיוק זכר. בהתחלה, כאשר ברח בפעמים הראשונות, הוא באמת צמצם כמה שיותר את ההיעלמויות שלו, לא רצה שידעו מה הוא עושה, לא רצה שידעו לאן הוא הולך, ובוודאי שלא ימנעו ממנו להמשיך לעשות את זה כשיגלו.

הוריו כנראה לא היו שמים לב בכל מקרה. הם תמיד היו עסוקים בתפקידם המלכותי מאשר בלהתייחס למה שהוא רוצה, ומה שהוא רוצה, היה בדיוק ההיפך ממה שהם רוצים.

כל עניין המלוכה הזה, נסיכים ונסיכות, מלכים ומלכות, משרתים, חיילים... כל זה לא בשבילו. הוא שנא את זה, אם לומר בעדינות, והוא שנא שהוריו מכריחים אותו לעבוד את כל שיעורי הנימוסים הנסיכיים שלהם.

אמא שלו לא הייתה צריכה לעבור אותם, ותראו כמה מעריצים אותה. אמה שלו, שמה היה אלה- סינדרלה, ואביו- מקסים. תראו כמה שם יכול להטעות, מקסים היה התואר האחרון שהיה נותן לאבא שלו. הוא היה קשוח, הוא היה נוקשה, הוא העדיף את הדרכים הישנות- מה שנכון לממלכה זה מה שתעשה, ואת זה כריס גם שנא.

הוא כבר בן שמונה-עשרה, זאת אומרת שהתחילו ניסיונות השידוכים שלו לנסיכות אחרות. גופו הצטמרר בכל פעם שנזכר בדבר הזה. להתחתן? בשידוך? מה קרה לנשף ולנעל הזכוכית, הא? למה לא להזמין את כולן לנשף ובריקוד של חצות לדעת מי תהיה אשתו לעתיד? נו, באמת, כל זה היה שטויות.

אם הוא אמור להתחתן בקרוב, הוא יעשה את זה אך ורק מתוך אהבה. בזה הוא היה בטוח.

ולמען האמת, דווקא הייתה מישהי. גופו התחמם במתח בכל פעם שנזכר בה. הוא בוודאי גם הסמיק באותו רגע, אבל הוא לא ידע להרגיש ולדעת האם זה נכון, למרות שזה בוודאי היה נכון. אין מישהו שלא מסמיק כאשר הוא חושב על אהבת חייו.

הוא נעצר במחשבה הזאת, וכמו קסם, עיניו נעצרו על הנערה שפסעה ביער על פניו, וחיוך מטופש ומוכר מיהר להימרח לו מלחי אל לחי.

אבל הוא נעלם מיד כאשר נזכר בפרט חשוב קטן- החלק הזה של היער היה רחוק מדי מהבית שלה, וכריס מעולם לא פגש אותה פה.

"אנג'י?" הוא קרא לה. "אנג'י, חכי!" היא נעצרה למשמע קולו מאחוריה, וליבה החל לדפוק בחוזקה, מהלחץ ומהפחד. "מה את עושה כאן?" הוא שאל אותה. "לבושה- בזה?"

היא הסתובבה אליו וניסתה להיראות כמה שיותר רצינית ובטוחה.

"אני- אה-" צורת הדיבור המקוטעת שלה בגדה בה מיד. היא נאנחה בתסכול.

"כן?" הוא חיכה להסבר בחיוך חברותי.

"או-קיי." היא נשמה עמוקות והתכוננה לומר את האמת. "כישוף."

"כישוף?" כריס התבלבל.

"היה כישוף." הסבירה בקצרה.

"זה לא חדש." אמר. "כל יום מוטל כישוף. על אבא שלך הוטל פעם כישוף, על אמא שלי הוטל פעם כישוף."

"לא, לא, כישוף אפל!" היא תיקנה את עצמה.

"אה, כישוף אפל זה משהו אחר." אמר, והתפלא על עצמו שעד עכשיו הפתיל שלו לא נשרף כליל. במקרים אחרים, הוא בוודאי היה מתעצבן על האדם שעמד מולו כי לא דיבר ברור, אבל משום מה, כשאנג'י עשתה את זה, זה לא הציק לו, זה דווקא היה די חמוד.

"כן." היא השיבה בקצרה ומבט מודאג הופץ על פניה.

"איזה מין כישוף אפל?" הוא התחיל לדאוג בגללה.

"ההורים שלי, הם נעלמו." אמרה במבט מושפל ועצוב. "הורד אמר שזה בגלל כישוף."

"הורד?" שאל.

"הורד." היא חזרה על דבריה כדי שיבין.

"איזה ורד?" הוא שינה את השאלה כך שתבין שהוא לא בדיוק יודע על מה דיברה.

"להורים שלי יש ורד." היא הסבירה. "ורד קסום. הוא אמר לי."

"ואת סומכת על ורד?" הוא לא רצה להישמע פקפקן מדי, אבל ככה הוא נשמע. "זה ורד."

"ורד קסום." היא תיקנה אותו. "וכן, הוא מהימן. אפשר לסמוך עליו."

"כישוף אפל, את בטוחה?" הוא עדיין התקשה להאמין לסיפור שלה, כי נשמע מעט מופרך. מצד שני, מה לא נשמע מופרך בעולם שלהם?

"אתה לא סומך עליי?" היא נעלבה מעט.

"לא, לא, אני סומך עלייך!" הוא מיהר לתקן את עצמו. "אני פשוט- לא סומך על הורד."

"אני סומכת עליו, זה אומר שכשאתה סומך עליי, אתה סומך עליו, מה שאומר שאפשר לסמוך עליו, מה שאומר-"

"הבנתי. הבנתי. מה שאמר היה נכון." כריס קטע אותה לפני שיתחיל לאבד את הריכוז בדבריה.

"כתב." אנג'י תיקנה אותו, והוא התבלבל. "הורד כתב, לא אמר." הוא הבין.

"או-קיי." הוא חייך אליה, והיא חייכה אליו בחזרה. היא הסתובבה והמשיכה ללכת בדרך שלה.

"רגע, אנג'י!" הוא עקף אותה ועצר אותה פעם נוספת. "לאן את הולכת?"

"לנואר." השיבה והמשיכה ללכת. כריס שוב פנה לעצור אותה.

"בשביל מה?" שאל.

"כדי שתעזור לי." השיבה, והמשיכה, ושוב, כריס עצר אותה.

"במה?" שאל. "והפעם תני לי להבין מה את רוצה לעשות עד הסוף לפני שתמשיכי ללכת." הוא חייך ברכות.

"בסדר." הסכימה. "אני רוצה שנואר תלווה אותי לקצה החוט הראשון שלי."

"קצה חוט ראשון?" כריס תהה במעט דאגה.

"כן." השיבה. "בכל הספרים שקראתי למדתי שלכל פתרון תעלומה צריך קצה חוט, אני מצאתי את שלי."

"אבל כאן זה לא ספרים, אנג'י, זה הדבר האמיתי." הוא אמר בדאגה.

"אני יודעת." אמרה. אבל תאמין לי כריסטופר כשאני אומרת שאני יכולה להגן על עצמי. "אני יודעת מה אני עושה." הוסיפה.

"אז תני לי ללוות אותך." הוא הציע. "אם יש שיעור אחד שדווקא כן אהבתי זה היה סייף." הוא טפח על החרב שנחה בנדן חגורתו החומה. "אני גם רוצה לעזור." אמר בחיוך.

אנג'י חייכה אחריו והנהנה בהסכמה. היא שוב התחילה ללכת והפעם כריס הלך יחד איתה, ולא עצר אותה. במהרה הם גם הגיעו לארמון הלבן, הארמון בו גרה נואר, הארמון של אמה, שלגיה.