"החבורה", בדרכם לקמלוט, נאלצו לעצור לאחר ההליכה הממושכת שמשכה מהם את כל כוחותיהם. הגיע הזמן לנוח, מה שנשמע מעט מוזר, בהתחשב בעובדה שנחו ברציפות במשך שבועיים, אך כנראה שינה כזאת לא נותנת עוד כוח, אלא רק מעבירה את הזמן.

הם לא היו רק עייפים ומהורהרים, אלא גם רעבים וצמאים. לאף אחד מהם לא יצא לאכול כבר תקופה, ונראה שבגלל כל הדברים שקרו, הם שכחו מזה.

הבטן של אנג'י קרקרה בקול וגרמה לה להסמיק במבוכה. כריס גיחך ממנה, כי התגובה שלה הייתה מתוקה לדעתו.

"את רוצה לעזור לי לחפש אוכל?" הוא שאל אותה.

"מאיפה?" היא שאלה. "אני לא מתכוונת לצוד אף אחד."

"לא, לא, את לא צריכה לצוד." הוא הרגיע אותה. "אני בטוח שיש כאן שיחי פירות או צמחים אחרים שנוכל לאכול." הוא הושיט לה את ידו בחיוך. "כדאי לנו לעשות את זה עכשיו, לפני שיחשיך."

"לפני שיחשיך." זה הזכיר לאנג'י דבר מה. "כן, כדאי לנו." היא תפסה בידו ונעזרה בו כדי לקום.

הם הלכו ביחד וחיפשו מטעמים שיוכלו להשביע את תאבונם, לפחות לעכשיו.

איב ורפאל צפו בהם מרחוק ותצפתו עליהם בקפידה. שניהם חשבו שעד שיגיעו אל מרלין ויבררו מה קרה, אין שום סיבה למה לא ישתעשעו קצת.

"הם לא זוג משמיים?" איב שאלה אותו וצחקה בלגלוג.

"זה מרתק להסתכל עליהם." רפאל השיב לה. "כולם יכולים לראות את המתח בניהם, אפילו הם, ועדיין שום דבר לא קורה עם זה."

"ככה זה הגיבורים הטובים, הם פחדנים כמו שהם אמיצים, ואפילו יותר." איב המשיכה לומר. "יש להם את האומץ להתמודד מול כל סכנה, אבל כשזה מגיע למצבים קלים כל כך, הם מושכים את זה."

רפאל גלגל עיניים ונאנח. "לפעמים זה כל כך קשה להבין אותם."

"אני יודעת." איב הסכימה. "אבל עזוב את זה, זה לא מעניין. מה עם העסקה שרצית שנעשה?"

"איזו עסקה?" אלן שמעה והייתה חייבת להתערב.

"לא משהו שאת צריכה לדעת." איב ניסתה להוריד אותה מהעניין.

"אבל אני רוצה לדעת." אלן אמרה בביטחון. "מה אתם זוממים? אתם תמיד זוממים משהו."

שניהם שתקו.

"אם לא תגידו לי, אני אגיד להם." היא איימה.

"בסדר, בסדר," רפאל נאלץ לוותר. "אנחנו רק תוהים מה הנסיך מסתיר."

"ואתם מתכננים מזימה כדי לגלות מה זה." היא הבינה. "בגלל שהקטע עם מרלין לא נשמע אמין במיוחד." הוסיפה ולא הפתיעה אותם בדרך המחשבה שלה. הם כבר היו רגילים לזה שנראה היה שאלן לא קשורה לדבר, אך יודעת הכל. "איך אתם מתכוונים לעשות את זה?"

"אהה," רפאל היסס להשיב לה על זה.

"מה? שוב זה?" היא התעצבנה.

"זה ממש לא אישי." איב אמרה בחוסר אמינות.

"למען האמת, זה דווקא כן." רפאל תיקן אותה. "את פשוט... לא נבלת."

"אני נבלת בדיוק כמו שניכם!" אלן התקוממה.

"בחייך, אפילו את לא מאמינה לזה." איב אמרה, כאילו מנסה לנחם אותה.

"אני נבלת אפילו גרועה יותר מכם." אמירתה האחרונה גרמה לשניהם לגחך בספק. "אני אראה לכם." הוסיפה בביטחון גדול והרימה מעט את סנטרה להופעה בטוחה עוד יותר.

"אני... שומע עסקה?" רפאל שאל אותה בחיוך מסתקרן.

"כן, כן ועוד איך." אלן השיבה מיד.

"אני אשמח לראות את זה." איב החלה להסתקרן.

"ואת תראי." אלן הבטיחה לה. "תהיי בטוחה בזה."

אדוארד המשיך לחטט בספרים ובחומרים שהצליח להציל מהממלכה לפני שנהרסה. זו הייתה הנבואה האחרונה שלו, האחרונה לפני הנבואה הגורלית שעומדת להגיע. למזלו, ידע מה עומד להגיע ומתי, ולכן הצליח להספיק את כל מה שהיה צריך לעשות.

הוא זכר תמיד את מה שאביו, מרלין, נהג לומר לו: "תציל את עצמך קודם, כדי שתוכל להציל את השאר אחר כך."

הוא לא בדיוק אהב את הגישה הזאת. הוא האמין שצריך להציל את כולם תמיד, קודם ואחר כך, כמה שיותר. לצערו, זה בלתי אפשרי, ולכן תמיד פעל לפי מה שאביו אמר, זה לפחות היה מבטיח.

כדור הבדולח הגבוה החל להתנודד מצד לצד והסיב את תשומת ליבו. הוא מיהר להתרומם ולרוץ אליו, ולתפוס בו לפני שיפול.

תמונות חדשות התגבשו בערפל הצף, ואלה היו תמונות של אנשים שלא הכיר. הם היו שניים- בן ובת. הבן היה בעל שיער בלונדיני ומבט מרותק וסקרן במיוחד על פניו, והבת הייתה בעלת שיער אדמוני וארוך, והיא לא נראתה מרוצה מהמקום בו נמצאה.

לפני הנוף שראה דרך החלון של המבנה בו היו הוא הצליח לדעת שזה מקום גבוה, ליד עמק שהכיר.

"היי," קול הנערה העדין הצליח להפתיע אותו כהוגן ולגרום לו לאבד שליטה. הוא מעד על ערימת הספרים שמאחוריו ומבלי להתכוון השליך את הכדור למעלה. עיניו נפערו בבהלה כשראה אותו צונח ומתקרב אליו יותר ויותר.

ברגע האחרון זוג ידיה של הנערה הצליח להציל אותו מהחבטה שהיה עלול לקבל. היא עפה כדי להצליח לעשות זאת, ומבטיהם הצטלבו, כשהוא שוכב על הרצפה והיא מרחפת מעליו.

"מי- מי את?" הוא שאל.

הנערה הסתדרה מחדש וחזרה לעמוד על הרצפה. את כדור הבדולח היא החזיקה חזק בשתי ידיה כדי לא לסכן אותו פעם נוספת.

"תאליה." השיבה בקול שקט שעדיין הרגיש די מובך ממה שקרה קודם.

"איך נכנסת לכאן?" הוא שאל בעוד הוא מנסה להסתדר ולחזור לעמוד על רגליו.

"אתה בטח מכיר את אמא שלי, 'הפיה הסנדקית'." אמרה תאליה, ונתנה לו להבין לבד. "היא אמרה לי לבוא לכאן."

"למה?" הוא שאל ומיד נעמד על רגליו.

"אני לא בטוחה. היא אמרה לי שבטח תזדקק לעזרה... ואני מניחה שהיא רצתה שאעזור, אחרי מה שעשיתי." היא אמרה בדעת אשמה כבדה.

"מה עשית?" הוא העז לשאול.

"אמרתי להם להגיע לכאן כדי לקבל תשובות." השיבה. "ואני יודעת שאסור היה לי, אבל הייתי חייבת, לא יכולתי לראות את כריס ככה-"

"זה בסדר גמור." אדוארד הרגיע אותה. "הם היו מגיעים לכאן במילא." הוא לא שיקר. לפחות לא ממש. הוא הניח שמישהו מהם היה מגיע אליו לשאול שאלות, רק לא בזמן הקרוב, ועכשיו, הוא יהיה חייב למצוא תשובות. "אני אדוארד, דרך אגב." הוא הושיט לה את ידו בחיוך. "את יכולה לקרוא לי אד."

"או-קיי." תאליה לחצה את ידו בחיוך קל. "נחמד לפגוש אותך, אד."