תודה על 600+ צפיות למעשה בחזייה ועל הדירוגים בתחרות העשור (יש חפירה שלמה על זה). חשבתי שהפרק הזה מוכן ואז קראתי את ההערות שקיבלתי בתחרות... הייתי צריכה לשנות כמה דברים. אבל זה יצא טוב סוף. הפרק קצת כבד, אבל מקווה שתאהבו אותו!

קריאה נעימה

-----------------

גרייס וטוביאס הגיעו לבית של ההורים שלו. זה היה מבנה לבן עם חלק בז' שנראה כמו כמה תיבות גדולות וקטנות אשר חוברו יחד לכדי משהו אחד שנקרא בית. כל "תיבה" התעטרה בגג אפור משלה למעט "תיבה" בצבע ב'ז, הכניסה לבית. החלונות היו גדולים מאוד חוץ מאלה של הקומה השלישית וחלון אחד בקומה השנייה שהיו קטנים. טוביאס לחץ על הכפתורים באינטרקום של השער המתכתי הגדול לפני שפתח את הדלת. למבנה המפואר היה שביל ישר לדלת שחצה את חלקת הדשא לשניים, בדיוק כמו לארמון בסרטים. למראה המלכותי הזה נוספו שיחים ועצים שהעניקו שלווה למקום. עיניה של גרייס נפערו לרווחה מהפאר הזה, החמדנות נראתה בפניה לצד הפליאה. הבית הזה היה גדול, גדול מדי אפילו. זה דמה יותר לארמון כמו בסרטים מאשר לבית שחיים בו. בית שאנשים רגילים חיים בו.

"אני לא מאמינה שיש אנשים שחיים בבתים כאלה..." היא מלמלה לעצמה, עיניה נדדו אחרי דבריה לדמותו השמנמנה של טוביאס שהלכה לכיוון דלת הכניסה. "קשה להאמין שסוטה מזוהם כמוך בא מבית כזה."

"זה למה לא שופטים אדם לפי המראה שלו." הוא ציין ביובש.

"מי שמדבר! הכרחת אותי לשנות את הלבוש שלי, המשקפים שלי, להתאפר ולהאריך את השיער שלי ועוד אתה מעז לומר לי לא לשפוט אדם לא לפי המראה שלו?! ושלא נתחיל לדבר על זה שאתה שופט נשים לפי החזיות שלהן!" היא הטיפה בקול. הוא עצר במקומו והסתובב אליה, הילה הייתה סביב ראשו העידה שהיה על מצב הטפת חזיות.

"אבל כולם יודעים שחזיות הן מקור מהימן בשביל לדעת על אישיות של אדם." טוביאס טען בתמימות של ילד, המבט בעיניו החומות עם השקים תחתיהן היה תמים להפליא. כל חזייה היא אישיות בפניי עצמה וזה עצוב ביותר שאנשים סתומים מדי מכדי להבין את זה. אוי אמריקה, ברגע שהוא יקים את מותג החזיות שלו, הוא ידאג לחינוך של הבורים האלה. גרייס הסיטה את ראשה וניערה את רקותיה.

"אוי טוביאס, כבר מלשמוע את הטמטום שיוצא מהפה שלך מתו לי כמה תאי מוח... למה כל פעם שאני איתך אני מרגישה מטומטמת יותר? עוד יהיה לי סרטן מוחי בגללך."

"זאת לא אשמתי, את פשוט מטומטמת מדי מכדי להפנים את תורת החזיות." הוא עקץ אותה. עכשיו היא הייתה ממש עצבנית, כמה קללות הסתננו משפתיה הבשרניות. אחרי השיחה הזאת השניים המשיכו לצעוד עד שהגיעו השניים למפתן הדלת השחורה. אחרי שדפק על הדלת, השניים חיכו עד שקול נשמע מעבר לדלת נשמע.

"מי זה?" לפי איך שהקול נשמע, הוא היה שייך לאישה בתחילת שנות החמישים שלה. הוא ענה לה, בתגובה היא פתחה את הדלת. ניצבה מולם אישה עם קמטים ליד שפתיה הדקות, ליד עיניה החומות הקטנות ותחתיהן. למזלה, הקמטים פחות בלטו כנראה בגלל השומנים הרבים בפניה. את גופה הרחב כיסתה שמלה פשוטה בצבע כחול, נעלי בית שחורות פרוותיות כיסו את רגליה. שיערה החום כהה מזה של בנה היה קצר.

"טוביאס, נפלא לראות אותך כאן. תיכנס, תרגיש בבית." האישה אמרה בשמחה לפני שהכניסה אותם. נראה שהסלון השתנה מאז הפעם האחרונה שהיה בבית. הטלוויזיה כבר לא הייתה בסלון וחלק הרהיטים שונו: הספות האפורות שונו ללבנות, השולחן העץ שחור הוחלף לאחד בעל רגלי מתכת ומשטח זכוכית, השטיח עכשיו אפור במקום הסגול שהיה. אל הקיר נוספו תמונות של האחיינים שלו. לפחות לא כל הדברים הוחלפו בחדשים. מדף הספרים השחור, המנורה בעלת שמונת האהילים וציור הנוף שאמא שלו אהבה עדיין היו שם..

השניים ישבו על הספה מול החלון הגדול בסלון זה לצד זו. הגבר השמן שישב על הכורסא התואמת בצבע שלה לספה הניח את העיתון על ירכיו כדי לגלות שטוביאס הגיע לבית שלו עם מישהי. קמטים היו מתחת לעיניו הממוסגרות במשקפיים מרובעות כסופות ובמצח, העור בפנים נפל מטה. הדמיון בין אביו לבינו הפחיד את טוביאס.

"מה תרצו לשתות: קפה או תה?" האישה שאלה. גרייס ביקשה קפה בלי סוכר, טוביאס ביקש תה עם כפית סוכר. תוך חמש דקות הקפה והתה היו מוכנים ומזומנים על השולחן. האישה השמנה בת החמישים בערך ישבה על הספה הנוספת שהייתה בסלון. היא שאלה שאלות אגביות כמו שלום, מה נשמע ובמה אתה עובד עכשיו. חובב החזיות קטע את אמו מיד כי הוא לא הגיע הנה בראשון בבוקר בשביל שיחת חולין. ארשת פניה החמימה של אמו השתנתה לאחת קרה יותר, כצפוי.

"הבנת שעתידך הוא לירוש אחת מהחברות שלנו?" היא שאלה בקרירות לפני שלגמה מהתה שלה. טוביאס נראה רציני יותר מתמיד. כמה שהוא שנא את השאלה הזאת, אבל הוא היה חייב להישאר רגוע, אחרת היה הורס את התכנית שלו ושל גרייס.

"לא, אבל כן באתי כדי לבקש שני דברים שקשורים לנושא של עולם העסקים."

"זה הבן שלי." חיוך ממזרי על פניה העגולות של הברונטית המבוגרת. הוא התעצבן, אך לא יכל להכחיש תוצאות החינוך שקיבל בבית. בשבילו, כמו לכל אמריקאי טוב, זמן זה כסף, הוא לעולם לא יבזבז זמן. אבא של טוביאס נשאר שקט. גרייס התכווצה במקומה מהעוינות בחדר, האווירה הייתה מחניקה. "אז מה אתה רוצה?" היא שאלה,  מעד לאחר מכן לגמה מהתה שלה כמו האמהות העשירות בטלנובלות.

"הבחורה שאיתי, גרייס פרקר, ואני הולכים להקים מותג חזיות, ולכן אני צריך שתי טובות מכם." הוא התחיל את דבריו, רצה להקיא את נשמתו כשהציג את גברת חזיות וולמרט בשמה ולא כפי שהיא באמת. הוריו שלא דיבר איתם כבר שבע שנים הקשיבו לו. "ראשית, באתי הנה כדי לבקש כסף ללימודי עיצוב אופנה ולקורס תפירה. הבטחתם שתממנו את הלימודים שלי לא משנה מה אבחר ללמוד. שנית, אני רוצה שאחד מכם ייתן לה לעבוד בחברה שלכם. אני רוצה שהיא תלמד איך דברים מתנהלים בתוך ארגון גדול כדי שתדע איך לנהל בצורה הטובה ביותר את המותג שלנו." טוביאס ביקש, או יותר נכון דרש מהוריו את שני הדברים האלה.

"עוד לא נפטרת מהסטייה הזאת שלך?! כבר דיברנו על זה אחרי המעצר שלך! אולי הצלחנו לשחרר אותך בערבות ולנקות את השמות של כולנו בעיתונות, אך אתה לא יכול להמשיך כך!" אבא שלו צעק עליו, העיתון התקמט בידיו. גרייס לא נראתה מרוצה ממה ששמעה, ממש לא מרוצה. כל פניה החל מגבותיה העבות שהתכווצו, המבט המלא שנאה בעיניה, נחירה שגדלו מעט ומשפתיה שהשתרברבו בחוסר רצון. היא התעסקה בידיה, נראה שעמדה לשבור לעצמה את העצמות מרוב כעס. הבעת פניו של חובב החזיות השתנתה לאחת כועסת: שיניו נחשפו, גבותיו התעקלו ועיניו העייפות הכילו אש עצומה. הם כן הצליחו לשחרר אותו בערבות מהמעצר על האשמות הכזב נגדו, אבל הם לא הצליחו לנקות את השם שלו. השמות היחידים שנוקו בכל הסיפור הזה אלה הדמות של שניהם.

------------------------------

טוביאס הוציא ספרים מהלוקר שלו. זה נראה שלא הקשיב, הוא יכל לשמוע כל מילה שאמרו עליו מאחורי הגב.

"אני לא מאמינה שאנס כמוהו השתחרר מהכלא. זה למה אף בת לא יכולה להסתובב חופשי ברחוב." קול כועס של אחת התלמידות נשמע.

"בטח להורים שלו יש קשרים במשטרה. לא פלא ששום דבר במדינה הזאת לא טוב." עוד קול נשי נשמע. לאחר מכן עוד קולות נשיים נשמעו. טוביאס שנא אותן, את כולן. הוא לא חיבב נשים גם ככה, הוא תמיד חשב שהן מעצבנות, צבועות ופמינציות, אבל זה באמת היה גבול חדש. הוא סגר את דלת הלוקר הכחולה והמשיך בדרכו לכיתה.

"אם אני למשל הייתי מטריד מישהי או מישהי הייתה משקרת למשטרה שהטרדתי אותה, הייתי נכנס לכלא לאיזה חמישים שנה. רק בגלל שהוא לבן הוא לא נכנס." עוד קול נשמע, זה היה שייך לאיזה תלמיד שחור. ידיו של טוביאס כווצו לאגרופים, הוא צקצק מכעס, דמעות נקוו בעיניו. למה אף אחד לא מאמין לו שהוא לא הניח יד על חברה שלו בצורה כזאת? למה אף אחד לא יכול להאמין לו שהוא חף מפשע? מה הוא עשה רע שמגיע לו יחס כזה?

-------------------------------

"זאת לא סטייה!" טוביאס הניח בעצבנות את ידיו על השולחן, טיפות תה מהספל שלו נשפכו על הזכוכית. "חזיות הן התקווה שלי בחיים, מה שאני קם בשבילו בבוקר וישן בלילה! הן מה שאני מאמין בו, הן חלק ממני! אתם מעדיפים שהבן שלכם יהיה לא יותר מבובה למען ההצלחה שלכם או בן שיוכל לחשוב לשם שינוי למען עצמו?! כי זה הדבר היחיד שאתם רוצים ממני ומוונסה!" הוא עוד יוכיח להם, הוא עוד יוכיח לכולם שגם גברים יכולים לאהוב חזיות, שזאת לא סתם סטייה, שהוא לא חריג. הוא עוד יוכיח לכולם!

"אני לא מוכן שהילד שלי יעסוק בכל דבר שקשור לסטייה הזאת! טוביאס, אתה לא יודע מה ההשלכות של המסלול שאתה בוחר בו!" אבא שלו צעק עליו שוב. טוביאס קם במקומו בעצבנות. לא יודע מה ההשלכות? הוא יודע היטב מה ההשלכות, מה יגידו עליו ברחוב. אבל זה לא משנה, זה מה שהוא בחר.

"אתה בכלל יודע איך זה מרגיש שכולם שונאים אותך רק בגלל משהו שאתה אוהב?! אתה יודע מה אני באמת מרגיש?! לא, אז אתה לא יכול לומר לי מה לעשות ומה לא!" טוביאס שאג בחזרה. האב קם מהכורסא, תוך שניות סטירה מצלצלת נחתה על לחיו הימנית של בנו. הוא החזיק את מקום המכה בכאב, עיניו העייפות רשפו בכעס בעודן מביטות בדמותו הרחבה של אביו.

"איני מרשה לך וזה סופי." המבט של מר פוקס היה נוקב, הנחית את המילה האחרונה. נשימותיו של הברונטי הצעיר נעשו כבדות יותר ופחות נשלטות, גופו רעד בעצבים. הוא לא היה צריך להתחנן בפניי שני האנשים האלה בשביל קצת כסף. מה הוא חשב לעצמו באותו רגע, לעזאזל? זמנו סתם התבזבז על השניים האלה. הוא משך את גרייס מהספה בכח.

"גברת חזיות וולמרט, זה היה רעיון גרוע לבוא לפה." הוא ציין בפניה בעודו גורר אותה לכיוון הדלת. הוריו לא נראו שמחים מכך אך לא היה לו אכפת מכך. הבחורה השחורה שחררה את האחיזה הכואבת של היד השעירה של טוביאס. הוא הביט בדמותה הצנומה שלא הייתה נמוכה ממנו בהרבה בהלם.

"אנחנו לא בורחים עכשיו, טוביאס פוקס. אתה נשאר פה עד שמקבלים תשובה חיובית ולא אכפת לי מה אתה רוצה או לא רוצה." היא הכריזה. "לא הגעתי לפה כדי לברוח עם הזנב בין הרגליים רק בגלל שאתה שאבא שלך אמר שחזיות זה זבל. אני אלחם על שלי עד שאזכה. אם אין לך משהו יותר טוב לעשות חוץ מלנבוח על ההורים שלך, אז תשב בשקט ותסתום!" טוביאס המום שהיא יכולה לדרוש ממנו משהו. טוב, היא כן יכולה לעשות משהו כזה, והאמת שגם עשתה. איך הוא מצא את עצמו פה אם לא היא? אבל זה עדיין היה כל כך לא שגרתי... היא חזיית וולמרט, פאקינג חזיית וולמרט מסריחה. אבל היא צדקה, אסור להם לסגת עכשיו. זה היה רעיון שלו, לכן עליו להגשים אותו. השניחם חזרו למקומותיהם על הספה.

"מר פוקס, אם אתה רוצה להאשים מישהו בזה שטוביאס בחר להקים מותג חזיות, אז תאשים אותי. אני האחת שהכניסה אותו לכל העניין הזה." היא הסבירה, ניחן כעס בקולה. "לא צריך לעשות דרמה מגבר שרוצה להקים מותג חזיות. תראו את ויקטוריה סיקרט. זה מונופול על שאר מותגי ההלבשה התחתונה, אייקון של חזיות ותחתונים. אתם יודעים מי ייסד את המונופול הזה? גבר. לא רק זה, יש מלא מעצבי חזיות שהם גברים ואף אחד מהם לא נמצא בכלא או יצא ממנו. אז מי אמר שטוביאס לא יכול להיות גם מעצב חזיות או להקים מותג חזיות? אתם? החברה הדפוקה שלנו? נורמות מגדריות? אף אחד. ותאמינו לי שלבן שלכם יש פוטנציאל להתעלות על כולם בתחום ההלבשה התחתונה." היא נאמה, משם המשיכה לתוכניות הביצועיות יותר של המותג שלהם. ההורים של טוביאס התווכחו איתה, אבל כל פעם מחדד השתיקה אותם.

מי היה מאמין שהיא תשתמש בחלקים מתורת החזיות בשביל לשכנע לקבל קצת כסף ממר וגברת פוקס? טוביאס שהיה האדם האחרון שהאמין לזה רצה לבכות מאושר כששמע אותה. במשך שנים נלחם לבד על העקרונות שלו. אבל עכשיו נראה שהוא לא לבד, יש לו את גברת חזיות וולמרט שתומכת בו כמו שאף חזייה לא תמכה.

"את מוצאת חן בעיניי." אמא של טוביאס ציינה, חיוך משועשע על שפתיה. "אני מאשרת את הבקשות שלכם." גברת פוקס אמרה.

"טוביאס, אני לא מקבל את הרעיון שאתה עוסק בחזיות, אבל אני שמח שלפחות אתה בוחר לממש את הפוטנציאל שלך יחד עם גרייס. אני מאשר את הבקשות שלכם תמורת כמה תנאים." מר פוקס אמר, ידו המאוגרפת הראתה רק אצבע אחת שסימלה את התנאי הראשון.

"אחת: טוביאס חייב לשמור איתנו על קשר. לא הגיוני שניתן כסף לחלום שלכם ותברחו לנו. שתיים: גרייס, בנוסף לכך שאת תעבדי באחד העסקים שלנו, טוביאס גם יהיה חייב לעבוד באחת החברות של ההורים שלו כדי לעבוד בשביל הכסף שהוא ביקש ממנו. שלוש: אם טוביאס מסתבך בשערוריה אחת ולא משנה מה היא, כל העסקה הזאת מבוטלת מיד." גרייס נראתה מבוהלת מהתנאים, טוביאס התעצבן קצת. למה כל התנאים עסקו בו? אבל הוא לא רצה להתווכח יותר מדי. אם זה מה שצריך בשביל להתקרב לחזיות שלו, אז הוא יעשה את זה. הוא באמת לא האמין שהוא מגשים את החלום שלו דרך השנאה שלו לעולם העסקים. עוד פחות: הוא לא האמין שהוא מדבר עם ההורים שלו כדי להגשים את החלום שלו. אחרי השערויריה שהייתה בתיכון סביב תלונת שווא שהופנתה נגדו, נוצרו בינו ובין הוריו ויכולים עמוקים. עם סיום התיכון הוא ניתק איתם קשר בכלל. הארבעה דיברו על עניין הכספים עד שהגיעו להסכמה.

אחרי השיחה על ענייני הכספים, הוריו של טוביאס, רוברט וסמנת'ה, הציגו את עצמם כראוי. הארבעה דיברו על החיים: עבודה, פוליטיקה, על הקשר האבוד במשך שבע שנים. לאורך כל השיחה רוברט וסמנת'ה העריפו האהבה על גרייס בזמן שמטוביאס כמעט התעלמו. אחרי שעתיים שדיברו ככה, גרייס וטוביאס הלכו.

"זה היה מפגש נוראי..." טוביאס, נאנח לעצמו, מקווה שיחזור להורים שלו רק בעוד חודש לפחות.

"זה לא היה נוראי, זה אתה שפשוט דפוק מדי." גרייס התנגדה.

"בטח, ההורים שלי מתו עלייך. אם הם היו יכולים, הם היו מחתנים אותנו במקום והופכים אותך לבת החוקית שלהם."

לחייה העגולות של גרייס האדימו מדבריו של הבחור השמנמן.

"נו באמת, הם אוהבים אותך מאוד והם יעשו. אתה פשוט לא שם לב לזה."

"חה, הצחקת אותי."

"הם הסכימו לך להקים מותג חזיות למרות הפחד שלהם שתחזור לכלא והפעם לא יהיה אפשר לטפל בזה. הם דואגים שכל העולם יתקיף אותך, זה למה הם לא הסכימו בהתחלה." היא הסבירה לו. נראה שזה לא שכנע אותו יותר מדי. אחרי השיחה נותרה דממה, רק הצעדים דלהם שהתקדמו לתחנת האוטובוס נשמעו. השניים הגיעו לתחנה וחיכו לאוטובוס שיגיע.

"תודה שהיית שם לצידי." טוביאס אמר, ניפץ את השתיקה שהייתה בניהם. ראשו היה מושפל כלפיי מטה, נבוך מדי. אולי אלה מילים פשוטות, אבל היה לו קשה לומר אותן. גרייס הביטה בו בפליאה, לא מאמינה למה ששמעה. ידה נחה על כתפו, מעירה אותו מהבועה שלו. מבטו של טוביאס נדד מנעליו לעיניה הנוצצות. על פניה העגולות נפרש חיוך רחב, החיוך הכי רחב שלה שיצא לו לראות עד כה.

"אתה לא לבד, אני פה לצידך, טוביאס."