אחרי יום עבודה ארוך, גרייס הגיעה לדלת דירתה. עוד קצת והיא תוכל להיום עם ביל אחרי יום מייגע במשרד. אוי... היא לא הבינה כמה היא הייתה צריכה את ביל בחייה. לפני היא הייתה נכנסת הביתה, אוכלת עשר דקות ואז עובדת עד שלא היו בה כוחות. אבל עכשיו היא מקדישה יותר זמן לאכול ודואגת לאכול יותר בשר כך שלביל יהיו שאריות. אחרי זה היא עובדת על המותג שלה עד שלביל נמאס ובסופו של דבר הם מתכרבלים יחד במיטה או בספה מול הטלוויזיה. המחשבה על החתול שלה גרמה לליבה לפרפר מאושר. ואמא שלה אמורה להגיע כדי לחגוג את יום ההולדת שלה, אז היא תוכל להכיר לה אותו. שני דברים שהיא אוהבת בעולם חוץ מכסף יחד בחדר אחד. היא הוציאה את מפתח הדירה מתיק הצד השחור שלה והכניסה אותו למנעול. איך שפתחה את הדלת, היא שמעה רעשי פיצוץ שדמו ליריות, שדה ראייתה הוסתר על ידי ערימות קונפטי באוויר.

"יום הולדת שמח, גרייס!" שלל קולות קראו בשמחה. כשהקונפטי צנח לרצפה, עיניה יכלו לראות בבירור את הדמויות מהן הקול נשמע. אמא שלה, טוביאס, טומוקו, ג'ק, שמנה ג'ינג'ת, בחורה גותית ירוקת שיער שהחזיקה את ביל בידיה, ואסיאתי כהה עור שנראה כמו עכבר ליד השולחן בפינת האוכל שהכיל חטיפים, שתייה ועוגת שורט-קייק. ליבה הלם בחוזקה מהתרגשות. היא לא חולמת, נכון? רגליה התקדמו בהיסוס לכיוון האנשים שהקיפו את שולחן האוכל וחסמו את הכניסה לדירה. ביל התנתק מהזרה הגותית שלבשה רק שחור ורץ אליה, מתחכך ברגלה הרזה כמקל. לא נראה שזה היה חלום... היא יכלה להרגיש את הדמעות רוצות לצאת מעיניה העייפות.

"תודה רבה! אני לא..." היא קראה בהתלהבות אך עצרה את עצמה מלהמשיך את דבריה. החיוך הרחב שהיה על פניה העגולות ירד לכדי חיוך רשמי הרבה יותר. "כלומר... תודה, זה נחמד אבל לא הייתם חייבים. זה בזבוז כסף והזמן שלכם שהוא כסף." היא הרימה את ביל והתקדמה עוד יותר לשולחן האוכל. היו לה מלא שאלות שהתרוצצו בראשה, היא לא הצליחה לעכל את הסביבה בה היא נמצאת, את האנשים המוכרים והלא מוכרים שהיו בדירה שלה, את השולחן המלא במאכלים שהם בזבוז כסף והקונפטי. כל הסיטואציה נראתה כמו מתיחה אחת גדולה מאשר חגיגת יום הולדת. אמא שלה ניגשה אליה.

"למה שלא ארצה לחגוג את יום ההולדת של הבת שלי?" היא אמרה לפני שחיבקה אותה.

"נכון! אויש גרייס, אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו חייבים אלא כי אנחנו רוצים. למה שלא נרצה לחגוג את יום ההולדת של חברה שלנו?" טומוקו נאנחה, חיוך קל נפרש על שפתיה לפני שבאה לחבק אותה.

"גרייס, מתי תפסיקי לדחוף אנשים מחייך? את חשובה לנו." הוא השפיל קצת את עיניו, חיוך קליל עלה על שפתיו. "תראי... אמא שלך וטומוקו רצו לחגוג את יום ההולדת שלך. אני וג'ק שאת יודעת טוב מאוד מה אנחנו חושבים עלייך רצינו לחגוג לך את היום הזה."

"אני באתי-" ג'ק התחיל לומר אבל טוביאס נתן לו מכה עם המרפק ליד שלו. ג'ק התבונן בטוביאס שהיה נמוך ממנו בעשרים סנטימטרים בסלידה.

"סתום, ג'ק." הוא ירה, אז חזר להסתכל על השחורה הצעירה שוב. "אפילו לוסי, ג'וזפין וסונאן הגיעו והם בכלל לא מכירים אותך אבל הם רצו להכיר. זה כמה את חשובה לנו." השמנה הג'ינג'ית,  והאסייאתי כהה העור הנהנו בחיוב. 

"אל תדאגי, את עדיין זרה בשבילי." לוסי ציינה כאילו נזכרה במשהו. עיניה הירוקות של השמנה מיד נעצו בה מבט מאיים. גרייס מיד השפילה את ראשה במקומה, ליבה החסיר פעימה מהצביטה שהרגיש. הם באמת... היא באמת חשובה להם. היא מיד התפרצה בבכי, זועקת בקולי קולות בחדר כמו ילדה קטנה. היא הורידה את המשקפיים ומחתה את הדמעות עם שרוולי המעיל הבז' שלה שהגיע עד חצי ירכיה. אסור לה לבכות, אסור שייראו אותה ככה. אבל הדמעות המשיכו לזלוג יחד עם צלילי התייפחות. טוביאס והזרה הג'ינג'ית הצטרפו גם הם לחיבוק המנחם, נותנים לה לשחרר את כל הבדידות שהייתה בליבה בשבוע האחרון ואת העומס שנשאה על כתפיה במשך הרבה זמן. תוך כדי הם ניחמו אותה כל אחד בדרכו שלו. ג'ק, האסיאתי כהה העור והגותית הסתכלו עליהם מהצד. 

אחרי דקות אחדות גרייס נרגעה והודתה לכולם. כולם התחילו לאכול ולשתות, הזדמנות שנתנה לה לנשום לשנייה ולעכל יותר את המצב. ולאכול כי היא אכלה רק בשתיים עשרה בצהריים והשעה עכשיו שבע בערב. היא התלבטה מה לאכול כי כל החטיפים היו חטיפים שהיא אהבה אבל לא הסכימה לקנות כי זה בזבוז כסף ולא בריא ואין לה כסף בשביל טיפול רפואי. היא רצתה מהגומי בטעם אבטיח, אבל הצ'יפס קרץ לה. והצ'יז-איטים... וואו, הצ'יז-איטים... היא רק הניחה את ביל על הרצפה ופתאום השמנה הג'ינג'ית החזיקה את ידיה של גרייס.

 "היי, אני ג'וזפין, חברה של טוביאס ללימודים. וואו, אני ממש שמחה שיצא לי לפגוש אותך! טוביאס מדבר עלייך המון, כאילו ממש המון ואמרתי לעצמי וואו אני חייבת לפגוש אותה, היא נשמעת חמודה ממש. גם טומוקו מציינת אותך לפעמים אז זה עוד יותר גורם לי לרצות להכיר אותך." תוך כדי שדיברה מהר, ג'וזפין ניערה את הידיים הרזות שלה בהתלהבות, חיוך ענק היה על פניה. גרייס לא יכלה לא להיות מבולבלת נוכח האישה שזהרה מולה מרוב אושר. פשוט הכל בה היה... שמח מדי. העיניים הירוקות שלה שהזכירו לה כסף נצצו כמו אבני חן חייכו לצד חיוך רחב על פניה העגולות המנומשות. הלבוש שלה בגווני ורוד ולבן עם נגיעות של פפיונים, תחרות וסרטי תחרה שיקף במדויק את שמחת החיים שלה. באלוהים, זה נראה כאילו היא השמש. היא לא ידעה למה להגיב קודם: לשמחת החיים של ג'וזפין, לריח החזק של כסף שנטף ממנה, לעובדה שרצתה להכיר אותה, לעובדה שטוביאס מדבר עליה הרבה או לבית שלה כי היא ליד דלת הכניסה בערך חמש דקות?

"כ-כן... נעים להכיר..." המילים בקעו משפתיה של גרייס במבוכה. ג'וזפין עזבה את הידיים של שתיהן והצביעה על הבחור כהה העור בעל עיניים קטנות מלוכסנות מאחורי מסגרת משקפיים עגולה שהתעסק בלאכול מהצ'יפס שהיה על השולחן. הוא דמה לעכבר, והשיער שלו בתספורת בוב עם פוני קצר והבגדים בגווני אפור, כחול כהה ושחור רק הוסיפו לתדמית הזאת. 

"הו, זה סונאן. הוא גם לומד איתי ועם טוביאס עיצוב אופנה." היא המשיכה בחינניות. סונאן הסתכל עליהן עם מבט מבוהל בעיניים, הלחיים שלו היו נפוחות מהאוכל שהיה בתוך הפה שלו. הוא נופף להן בשלום באיטיות עם יד שהייתה מלאה בצ'יפס אותו תכנן לאכול עם חיוך על פניו הנפוחות. 

"היי..." הוא בירך בפה מלא ואז המשיך לאכול באלגנטיות כאילו לא זלל עכשיו את הצ'יפס כאילו זה האוכל היחידי שלו לשבוע. לא פלא, לעומת ג'וזפין, מסונאן לא היה ריח של כסף כלל. היא קיוותה שהוא לא יסיים את הלימודים עם חוב שמן בדיוק כמוה. ג'וזפין הצביעה על חברתה הגותית שהספיקה לשבת על הספה האפורה בסלון עם ביל על רגליה. שיערה הירוק עם השורשים החומים כיסה את עיניה, שפתיה הצבועות בשחור היו הדבר היחידי ששידר הבעה על פניה המרובעות, וגם זה בקושי. היא לבשה ברדס שכיסה את פלג גופה העליון וכיסה את צווארה כמו צווארון צב. רגליה עטו מכנס גינס שחור עם שרשראות כסף רבות תלויות על החגורה שלו ומגפיים שחורות גדולות. ידיה שליטפו את ביל כוסו בכפפות שחורות עם פתחים לאצבעות. 

 "והגותית שיושבת על הספה היא לוסי. היא אמנם נראית מאיימת וכל זה אבל האמת שהיא ממש חמודה ורוצה להכיר אותך גם." 

"אני ממש לא חמודה!" לוסי השיבה בעצבנות. 

"היא סתם נבוכה. היא לא אוהבת שאומרים שהיא חמודה." ג'וזפין לחשה בחיוך, ידה הייתה ליד שפתיה. 

"אני שומעת אותך ואני לא נבוכה!" לוסי ציינה, עדיין עצבנית. השמנה ישר הלכה במהירות לסלון וחיבקה את חברתה. היה אפשר לשמוע את הסבל של לוסי מרחוק. גרייס לא יכלה לא לגחך מבלבול מכל הסיטואציה הזאת. וואו... זה הרבה בשביל ערב אחד. אוקיי... אז היא קיבלה תשובות למה כולם פה, מי הם האנשים הלא מוכרים, אבל...

"איך דיברתם עם אמא שלי על ההפתעה הזאת? אתם לא יודעים מה המספר שלה." היא שאלה את שאר האנשים שהיו ליד השולחן. אמא של גרייס פערה את עיניה העייפות ומלאות קטמי זקנה ועומס בסקרנות, נראה שגם היא רצתה לדעת למרות שהיא ידעה מה התשובה. ג'ק, טומוקו וסונאן הסתכלו על טוביאס במבטים מלאי ציפייה. טומוקו לגמה מהשתייה שלה כיודעת סוד. שפתיו של טוביאס נמתחו לכדי קו נבוך חושף שיניים, הוא לא הסתכל עליה. נראה שחשב איך לענות על השאלה. 

"אז ביום שני בזמן שישנת, נכנסתי לחדר שלך ולקחתי את המספר של אמא שלך..." הוא ענה במבוכה כאילו עשה משהו רע, לחייו האדימו מהבושה. פתאום פניו הסתובבו אליה והוא נראה כועס. "וואי, החתול הארור שלך שונא אותי! כל פעם שרציתי להניח את היד שלי על הטלפון שלך, הוא התחיל לשרוט לי את היד. טוב שהוא לא הרג אותי וזהו!" הוא התעצבן, הדיבור שלו התלווה עם תנועות ידיים גדולות שהזיזו את הכוס החצי מלאה. ביל ישר החזיר ברעשים תוקפניים במיוחד והמשיך בשלו. טומוקו, ג'ק, ג'וזפין ואמא של גרייס חייכו בהתגרות.

"זה למה ביל התחיל ליילל באותו לילה... ואתה עוד ניסית לרמות אותי שהוא סתם חתול מפגר ושאני צריכה להחזיר אותו לרחוב כי הוא רק ינצל את הכסף בשבילו אנחנו עובדים. כל הכבוד, טוביאס, כל הכבוד." גרייס השיבה במחיאות כפיים יבשות, הגבות שלה התכווצו זו לזו בעצבנות המשולבת באדישות האופיינית שלה, הקמט שנוצר בגבות שלה הודגש. 

"אני שמחה שיצא לי לפגוש את טוביאס לשם שינוי! הוא בחור ממש נחמד. באמת חבל שלא הכרת לי אותו קודם או להביא אותו הביתה למרות שדיברת עליו כל כך הרבה... מתי אתם מתחתנים? את זקנה בת עשרים ושבע, גרייס, אין לך עוד הרבה זמן למצוא חתן ולהביא ילדים." אמא של גרייס הטיפה בבוטות. טוביאס וגרייס ישר הזדקפו במקומם עם פנים אומות לגמרי. ג'ק נאנח מיד.

"אמא, התבגרתי בשנה אחת, אחת. זה לא כאילו אני אמות מחר. יש לי עוד זמן עד שאני אתחתן וזה גם ככה לא בתכנון שלי בכלל." גרייס אמרה בעצבנות, מדגישה חלק מהמילים במשפט. "אני יותר דואגת לך, לאית'ן ות'יאו, אתם בעדיפות שלי כרגע." קולה התרכך מעט. 

"אוי... אני אמות זקנה בלי נכדים מהילדים שלי... רודריק בכלא, סטייסי ברחה מהבית בגיל שבע עשרה, את לא מתכננת להתחתן..." אמא של גרייס אמרה בעצב. "אני מקווה שאית'ן ות'יאו יביאו לי נכדים." ליבה של גרייס נצבט. 

"אין צורך ללחוץ על גרייס, יש לה המון על הראש. היא תתחתן מתי שיגיע הזמן

"אם זה מדאיג אותך, תדעי שגם ההורים שלי לא יקבלו ממני נכדים." ג'ק אמר, סוג של מנסה לנחם את המבוגרת. היא ישר הניחה את ידה הרזה על כתפו השרירי, עיניה החומות הגדולות כמו של ביתה התבוננו בעיניו הכחולות כמי הים. 

"אוי... אני מצטערת לשמוע. אולי תתחתן עם הבת שלי? היא בטוח תשמח להתחתן עם בחור נאה כמוך." היה אפשר לשמוע את הרחמים בכל מילה. פניו המרובעות של הבלונדיני הגבוה התעוותו בגועל, כך גם פניה של גרייס. שניהם ישר מחאו נגד הרעיון. 

"ג'ק, במקרה שלך  אני בטוח שיש לך מלא נכדים, אתה פשוט לא מודע לקיומם." טוביאס עקץ את ג'ק ואז לגם מהקולה שלו עם מבט מחכה לרכילות עסיסית במיוחד. או מכות. זה בטח מכות. ג'ק מיד נעץ בו מבט, טומוקו התרחקה בצעד גדול במיוחד אחורה עם גועל על פניה, גרייס לא נראתה מופתעת כי הוא שוכב עם בנות במקום לעשות משהו מועיל עם עצמו, וסונאן היה מופתע ממה שקרה בינתיים. המבוגרת בעלת תספורת אפרו קטנה עם שיערות לבנות בחלקים משיערה נראתה עצבנית, מאוד עצבנית. משם התפתחה מריבה רצינית על חתונה, לידות בטעות וגידול ילד לא מתוכנן במצב כלכלי חרא. גרייס אכלה את הפופקורן שהיה שם יחד עם סונאן וטוביאס, לקחה שתייה וניצלה את הזמן הזה כדי להיעלם כי היא לא רוצה לשמוע כמה הלידה שלה היא טעות, לפחות לא ביום ההולדת שלה. 

היא הסתובבה בסלון העמוס בבלונים בשלל צבעי הקשת על שנתלו על התקרה בסרטים ועל הקירות. מעל הדלת לחדר שלה היה שלט יום הולדת שמח והודבקו כמה בלונים על הדלת. חיוך עלה על פניה שוב ועם זאת כאב לה על בזבוז הכסף לבלונים. היא חייבת להודות להם על ההשקעה. היא הסתובבה לעבר לוסי וג'וזפין שישבו על הספה האפורה בסלון. על רגליה של לוסי שכב ביל, מגרגר משמחה. גרייס נעמדה מאחורי הבנות וליטפה גם היא את החתול שלה.

"נראה שביל אוהב אותך." השחורה הרזה אמרה. ביל לא בדרך כלל אחד שאוהב אנשים. מצד שני הוא הכיר רק אותה ואת טוביאס ואת טוביאס הוא שונא. גם את ג'וזפין האמת הוא לא ממש אהב...

"כן, חתולים אוהבים אותי ואני אוהבת אותם." לוסי אמרה ביובש תוך כדי שליטפה את ביל. גרייס הנהנה בחיוב והמשיכה ללטף את החתול. 

"תודה לכן שבחרתן להגיע למרות שאנחנו לא מכירות. ועל ההשקעה שלכן." היא הודתה להן בהיסוס, נבוכה לעשות זאת. ג'וזפין מיד חייכה את החיוך הזוהר שלה. 

"רצינו להכיר אותך, אמרתי לך את זה! למה שלא ארצה להכיר את חברה של חברים שלי ולעזור גם לה?" ג'וזפין התחילה. המילים האלה שימחו את גרייס. 

"דברי בשם עצמך. אני לא רציתי להגיע." לוסי ציינה ביובש, עדיין מלטפת את ביל. 

"אוי לוסי, את לא מוכנה להודות בזה, אבל גם את רצית להכיר את גרייס, לא? ג'וזפין חשפה את לוסי. שפתיה הצבועות בשחור נמתחו לכדי קו רחב. מיד השמנה מחצה אותה בחיבוק שגרם לה להוציא צלילי גסיסה במקום ולביל להתעצבן עליה. "את כזאת מתוקה, לוסי. את לא צריכה להסתיר את הרגשות שלך." פתאום היא הרפתה מהגותית ירוקת השיער, דבר שגרם לה לצנוח על הספה. "גרייס, איך הכרת את טוביאס?" השמנה הג'ינג'ית שאלה מיד, העיניים שלה הראו שהיא מחכה לשמוע סיפור רומנטי בין דפוק אובססיבי לחזיות וענייה שסוחטת אנשים בשביל להצליח לעבור את החודש. 

"הכרתי אותו בתיכון. עשינו עבודות קבוצתיות יחד ומשם התחברנו. אבל הקשר התנתק עד שלפני כמעט שנתיים חזרתי לדבר עם טוביאס שוב." גרייס ענתה ביובש אבל לחייה נצבעו בגוון ורדרד, בוגדות בה. 

"הוווו איך זה קרה? מה גרם לכם לחזור לדבר? נזכרת בימים היפים שלכם יחד ורצית שהימים האלה יהיו שוב? הלב שלך נזכר בהתאהבות שלך אליו ורצית להיות איתו כי התחרטת שלא יצאת איתו לפני? משהו אחר?" ג'וזפין פלטה במהירות, נרגשת עוד יותר. נכון שאלה לא הסיבות שהיא החליטה לדבר עם טוביאס שוב, היא חשה... מותקפת. כאילו חץ פגע לה בלב. משום מה זה הרגיש... מדויק.

"גרייס, את לא חייבת לענות על השאלות שלה. היא יכולה להיות מציקה לפעמים וחטטנית." לוסי אמרה. 

"כ-כן..." השחורה הרזה הנהנה בחיוב. "פגשתי אותו במסעדה בזמן שעבדתי שם. הוא אכל עם החבר הכי טוב שלו, הבחור הבלונדיני שרב עם אמא שלי עכשיו על לידות בטעות." היא הצביעה על ג'ק. פניה העגולות של ג'וזפין החמיצו מגועל. נראה שהיא לא אהבה אותו במיוחד... אי אפשר להאשים אותה, ג'ק באמת אדם נוראי. "מאז ומתמיד רציתי להקים עסק, ואך ראיתי שאותו, מיד ידעתי..." פתאום עיניה הממוסגרות  של גרייס מעבר למסגרת המשקפיים נפגשו עם אלה של טומוקו שהצטרפה לסלון יחד עם סונאן.

'אל תחשפי שום דבר על המותג שלנו או על האהבה שלי ושל טוביאס להלבשה תחתונה.' טומוקו התחננה במבט פשוט. 

"ומיד ידעת שאת רוצה להקים איתו עסק כי הוא אהבת חייך?" ג'וזפין השלימה את המשפט מיד בהתרגשות ואז צרחה ברחבי הסלון כמו מעריצה משוגעת. "איזה סיפור אהבה מדהים! שני נערים בתיכון התאהבו זה בזו אבל דרכיהם נפרדו בעקבות תאונה קשה. אחרי שנים רבות הם נפגשו שוב והחליטו שהם רוצים להקים מותג הלבשה שיסמל את האהבה שלהם." היא ישר פלטה את סיפור האהבה של טוביאס וגרייס מקמצוץ מידע שהיא קיבלה. גרייס הביטה בה, פניה אדומות לגמרי. איך... היא חשה מותקפת מההשערות של השמנה הג'ינג'ית שזרחה כמו השמש. טומוקו התבוננה בג'וזפין מבועתת. נשימותיה של האסיאתית שחורת השיער נעשו עמוקות יותר ניסיון להירגע. מזל בשבילה שג'וזפין חיה בתוך האשליות של עצמה, אחרת היא הייתה מבינה מהר מאוד שחברים שלה אוהבים הלבשה תחתונה. 

"ואיך טומוקו קשורה לכל העסק ה...'רומנטי' הזה?" לוסי שאלה מיד, מעוותת את המילה רומנטי במשפט. אין מזל לטומוקו כי עם כמה שלג'וזפין אין תאי מוח, יש את לוסי שתגבה אותה. סונאן הסתכל על טומוקו שנראתה מבוהלת יותר מתמיד, רועדת במקומה. 

"אני? א-אני לא קשורה לזה..." היא ענתה בהיסוס. 

"אז למה את וטוביאס נפגשים הרבה אם לא לעזור למותג הלבשה רומנטי?" לוסי שאלה, קולה נשמע מתגרה יותר. "אנחנו לא מכירות הרבה זמן, רק חודשיים בודדים, אבל מהרגע שטוביאס מצא את המחברת שלך, נהייתם... קרובים יותר. יש בניכם כימיה מוזרה כזאת כאילו אתם מסתירים משהו." היא המשיכה את דבריה, מושכת כל מילה בהתגרות. סונאן מיד לחץ את ידה של טומוקו בכעס. עיניו המלוכסנות הביטו בעיניה בדאגה. ליבה של טומוקו מיד החסיר פעימה. 

"הוא מטריד אותך? להרביץ לו? להגיש עליו תלונה? תגידי לי ואני אעשה את זה." הוא נשמע תקיף. ליבה של טומוקו פעם מהר יותר, נשימותיה נעשו קצרות יותר. 

"הוא לא מטריד אותי, אל תדאג." היא ענתה, מנסה להרגיע אותו.

"אין לך מה לדאוג, אני בשטח כמעט כל פעם שהם נפגשים. הוא לא מטריד אותה או מתייחס אליה רע." גרייס הרגיעה את סונאן ביובש, מגנה על הסוד של שני המעצבים העתידיים שלה, בייחוד על טוביאס. היא ניתקה את המגע שלה מהספה. "שנתחתוך את העוגה?" היא ניסתה לשנות את נושא השיחה, לא בא לה שיום ההולדת שלה ייהרס לחלוטין בגלל ריבים של אנשים ממעגלים שונים בחייה. 

היא לקחה סכין מהמגירה במטבח וקיבצה את כולם ליד השולחן בפינת האוכל, מביטה בעוגה עם מבט רשע בעיניים.

"חכי, צריך לשים נרות." אמא של גרייס אמרה לפני שהניחה חמישה נרות על העוגה והדליקה את הנרות. "ואל תחזיקי את הסכין ככה. את עלולה להרוג מישהו בטעות." היא הורידה את ידה של גרייס לשולחן בעדינות.  גרייס הסתכלה על הנרות שהקרינו אור חמים. לרגע אחד יום ההולדת שלה לא נראה כזה נוראי. היא הרגישה כמו ילדה קטנה פתאום, ילדה שעדיין לא היו לה מחויבויות על הראש, ילדה שאבא שלה עוד היה בחיים ואחים שלה לא ניסו לגנוב ממנה כסף. עיניה הגדולות נצצו כמו ששום אור לא יכל להאיר עליהן. היא הרגישה כאילו היא חזרה לילדות אל יום ההולדת השביעי שלה, כל המשפחה סביבה, אל הרגע בו היא הייתה צריכה לכבות את נרות יום ההולדת. היא הרגישה את ליבה נצבט, הדמעות רצו לצאת שוב. לא, היא לא יכולה לבכות שוב. היא בכתה מספיק בשביל יום אחד. חיוך מלא געגוע עלה על שפתיה, עיניה העייפות נעצמו כדי לחשוב על משאלה. דקה דומייה שנמשכה כמו נצח שררה בחדר, נותנת לגרייס את הזמן שהיא צריכה לעטוף את עצמה בפנטזיה שהכל טוב לפני שהכל יחזור לקדמותו. כשהייתה מוכנה, עיניה נפקחו שוב, ריאותיה הכניסו כמה אוויר שיכלו לפני שהוציאו אותו על כיבוי האורות. כולם מחאו כפיים בהתרגשות ואיחלו לה מזל טוב. היא נתנה לעצמה עוד כמה שניות להתבונן בנרות הכבויים בדיוק כמו החלומות שלה לפני שחתכה את העוגה.

"מה ביקשת?" ג'וזפין שאלה בהתרגשות. 

"אסור לגלות, אחרת המשאלה לא תתגשם." לוסי אמר. 

"לא משנה מה גרייס ביקשה, המשאלה שלה תגרום לי לסבול." ג'ק ניפץ את האווירה. טומוקו וטוביאס נעצו בו מבטים כועסים. לעומתם גרייס לא נראתה עצבנית, החיתוך של העוגה נעשה אלים יותר כמו חיתוך של גופה אחרי המוות. עיניה התבוננו בג'ק עם מלא רשע. ג'ק הזדקף מיד במקומו.

"הו ג'ק, אני לא צריכה משאלת נר יום הולדת בשביל לגרום לך לסבול." מילותיה המלטפות איימו על ג'ק. אז ידה לחצה את הסכין נגד השולחן כאשר סיימה לחתוך את העוגה. אחרי שסיימה עם פעולת החיתוך המפחידה להפליא, היא הגישה את החתיכות לאורחים עם חיוך לבבי כאילו לא קרה דבר. הבלונדיני הגבוה נראה מפוחד יותר מאי פעם. גרייס לא יכלה לא להשתעשע מהמחזה הזה שהדוגמן שחקן פורנו לשעבר מפוחד. היא הסתכלה על כל האנשים בחדר אוכלים להם בהנאה ומדברים כאילו לא רבו לפני. חיוך עלה על שפתיה. 

הלוואי והרגע הזה יישאר כפי שהוא. 

--------------------

כל האורחים הלכו, טוביאס וגרייס היחידים שנשארו בדירה המלוכלכת שלהם מרוב חגיגות. גרייס ישבה על הספה האפורה כשביל בידיה. וואו, זה הייתה... חגיגה. היא שמחה שהריבים נרגעו אחרי חלוקת העוגה ואנשים נרגעו, אבל זה עדיין היה נוראי שכולם רבים בגללה.  ועכשיו היא וטוביאס צריכים לנקות את כל הבלגן הזה שזה בזבוז זמן מוחלט, שזה אומר שיש לה פחות זמן לעבוד על הקבצים של המותג שלהם. טוביאס ישב לידה, דבר שגרם לביל ליילל בכעס, אבל נראה שהברונטי בחר להתעלם ממנו כאשר הושיט לה את השקית בצבע פוקסיה.

"הנה מתנת יום הולדת ממני ומטומוקו." הוא אמר בחיוך. גרייס לקחה את השקית באדישות, היא כבר ידעה מה יש שם. לא שהיא ציפתה למשהו, כן? טוביאס לא מקורי כשזה נוגע למתנות. היא הוציאה את הקופסה שהייתה בתוך השקית ומצאה חזייה שחורה ותחתון כחול.

"נו, את אוהבת את מה שהבאנו לך?" הוא שאל כמו ילד קטן, עיניו נצצו.

"כן... מאוד..." היא ענתה ביובש, מנסה להראות מאושרת אפילו מעט מהמתנה שהמעצבים שלה קנו לה. "לפחות בחרתם את זה יחד." היא ניחמה את עצמה והסתובבה לטוביאס שישב לידה. "רואה? אתם כן יכולים לשתף פעולה."

"את לא אוהבת את המתנה... נכון? בדיוק כמו שלא אהבת את החגיגה הזאת." טוביאס שאל בהיסוס, עיניו נפגשו עם אלו שלה. היה ניתן לראות את העצב בעיניים שלו. הגבות העבות שלו התעקלו בעצב, שפתיו נתמחו מעט לקו לא בטוח. ליבה של גרייס החסיר פעימה. אז עיניו הושפלו, ידו הימנית גירדה את שיערו. "אז טומוקו ולוסי צדקו... זה באמת היה רעיון גרוע." אנחה בקעה משפתיו שמוסגרו בזקן." אני אתקשר לטומוקו כדי שתוכל לומר לי אמרתי לך." הוא הוציא את הטלפון מהכיס, לחץ על איש הקשר שלה בטלפון והתקשר. גרייס מיד חטפה את הטלפון מידו וניתקה את השיחה, גורמת לביל ללכת בכעס למקום נוח אחר שיחמם אותו. השניים היו צמודים זה לזו בספה הדו מושבית, עיניהם נפגשו שוב. היא יכלה לשמוע כל נשימה שלו שבקעה משפתיו. 

"טוביאס... מה אני בשבילך?" היא שאלה, ליבה התחיל לפעום מהר יותר. עיניו של טוביאס הביטו בה, משדרות את הבלבול שחש. 

"מה את... בשבילי? מה הכוונה?" הוא שאל בחזרה בהיסוס. הטלפון צלצל, אך הם התעלמו ממנו. 

"כן טוביאס, מה אני בשבילך? מההתחלה לא הייתי יותר מחזייה בשבילך, אז אתה אומר שאכפת לך ממני, שאתה רוצה שאני אבחין בדאגה שלך כלפיי... אבל אחרי אתה קורא לי פאקינג גברת חזיות וולמרט כי אני לא מוכנה לעשות משהו שהוא בזבוז כסף. פתאום אתה בסדר איתי ומארגן לי מסיבת יום הולדת. ועכשיו אתה רומז לי שאני לא יותר מחזייה בשבילך? לעזאזל טוביאס, נמאס לי!" היא הסבירה את עצמה בעצבנות, היא יכלה להרגיש את הלב שלה מתפוצץ בבית החזה שלה מכאב. מיד היא קמה מהספה. "אני הולכת לעבוד, אל תפריע לי." היא עמדה להתרחק מהאזור, אבל הרגישה שמשהו מונע ממנה להמשיך להתקדם. 

"תעזוב אותי, אתה מפריע לי." גרייס מחאה, אבל אז היא הרגישה איך הברונטי השמן מושך אותה אליו. השניים עמדו בסלון המלוכלך מכוסות וצלחות קרמיקה כשהוא מחבק אותה מאחור, היא יכלה להריח את הבושם שלו שהריח יקר עבורה. ליבה שגם ככה היה על סף התקף לב פעם מהר יותר, פרפרים התחילו לרקוד בבטן שלה. רגליה הרגישו כפסלי אבן, מותירות אותה במקום. 

"גרייס, אני מצטער... אני כל כך מצטער..." הוא התנצל בפניה בקול מתחנן, ראשו נח על כתפה. "לא התכוונתי להחפיץ אותך, באמת... זה נכון שאני מיד שופט אנשים על פי החזיות שלהם, אבל אני מבין שזה לא בסדר לעשות את זה כי את ועוד נשים סובלות מזה. טומוקו עזרה לי להבין את זה. אני לומד לאט לאט ואני מגלה דברים חדשים. פשוט רציתי לתת לך את המתנה הכי טובה שיש, מתנה שתראה מה את בשבילי ובשביל טומוקו במובן הכי לא מחפיץ שיש." קולו של טוביאס נשבר, האחיזה שלו על גרייס התהדקה. היא יכלה להרגיש איך ליבה יוצא ממקומו, את הפרפרים רוקדים בבטנה. היא לא חולמת, נכון? היא הסתובבה אליו, עיניהם נפגשו שוב הערב. מה שהוא אמר אמיתי, נכון? היא סרקה את פניו האדומות. טוביאס היה יפה בעיניה, אבל היא לא חשבה שהוא עד כדי כך יפה. עיניו החומות עם השקים תחתיהן נצצו מרוב אור, הגבות העבות שלו נראו חמודות בעיניה. הזקן החום שלו דמה למסגרת נאה לשפתיו המושכות. היא לא ידעה למה, אבל היה לה דחף לנשק אותן. גופה התקרב אליו, ידיה נכרכו סביב צווארו. שפתיה התקרבו לעבר שלו עד שהן עצרו במרחק של כמה סנטימטרים. לא... זה לא בסדר. הוא לא מרגיש אותו הדבר. זה לא יהיה בהסכמה. ידיה התנתקו מצווארו, אחת מהן החזיקה את הסווצ'רט שלו. מבטה הושפל כלפיי נעליו, היא יכלה להרגיש כמה חמות לחייה. 

"טוביאס... מה אני בשבילך?"