חודש גאווה שמח לכולם! זה מרגיש קצת באיחור לומר את זה כי אנחנו מתקרבים לסוף החודש, אבל אנחנו עדיין בחודש יוני, לא? תתגאו במי שאתם לא משנה מי אתם, מה אתם, אם אתם יותר אוהבי חזיות, תחתונים, שניהם, מה שבניהם או אף אחד מהם. תכננתי לצייר ציור של מעשה בחזייה לחודש הגאווה, אבל אין לי זמן ואני חושבת שאתם רוצים יותר את פרקים מאשר ציור מסכן. אני כל כך מצטערת שהפרק באיחור של חודש. עצוב לי כל הזמן לאחר את הפרסום של הפרקים. אל תדאגו, חודש הבא אנסה לפרסם את הפרק בזמן ולהגביר את קצב הכתיבה שלי!

עד אז, קריאה מהנה!

------------------------------

ג'ק פקח את עיניו לחצי לנוכח אור השמש שנכנס מהחלון. הוא ניסה להבין איפה נמצא ושל מי הידיים הרחבות שנכרכו סביבו. מי זאת? הוא לא זכר שהוא הביא מישהי הביתה אתמול אחרי האחת שטובי העליב... הוא ניסה להיזכר מה קרה אתמול, אך ראשו כאב מדי מכדי לנסות לעשות זאת. עיניו הכחולות כים נפתחו עוד קצת, מנסות לקלוט את הסביבה עוד יותר. הוא מצא את עצמו שוכב על הרצפה בסלון שלו, בקבוקי בירה זרוקים לכל עבר וריח חזק של קיא בשטח. הוא לא ראה את הדמות מאחוריו, אבל היא הייתה כבדה. לשמנה הזאת לעומת שאר השמנות איתן שכב לא היה חזה ענק לפי מה שהרגיש בעזרת הגב העירום שלו. אם כבר שמנה, אז שיהיה לה חזה ענק או תחת. היא הריחה כמו הבירה האהובה עליו וקיא בדיוק כמו כל החדר הזה, אך היה גם ריח... גברי. פתאום עיניו ירדו למטה לידיים של הדמות, הן היו ידיים שזופות מעט עם שפע שיער חום. אוי לא... אוי לא... ההבנה חלחלה לראשו.

"איכס!" הוא ניתק את הדמות השמנה ממנו בזעזוע וקם במקומו לישיבה מבוהלת עד שגבו נדחק בספה הצהובה, מיד הרגיש בכאב ראש פתאומי של ההאנגאובר. ידיו עיסו את רקותיו כדי להרגיע את הכאב הבלתי נסבל. הוא חייב כדור ודחוף... הדמות הגברית שישנה לידו קמה לישיבה וסובבה את ראשה לכיוון של ג'ק.
"מה אלה כל הצעקות על הבוקר...?" טובי שאל, קולו היה מנומנם. עיניו החומות עם השקים תחתיהן נפתחו לחצי. פניו המפוסלות של ג'ק לבשו הבעה מזועזעת. אוי... זה פשוט נורא... הוא לא האמין שטובי חיבק אותו, ולא סתם חיבק אותו אלא היה הכפית הגדולה בין שניהם.

"דוחה אחד, חיבקת אותי כאילו אני גרייס או משהו!" ג'ק צעק, ידו השרירית הצביעה עליו כאשם.
"מה הבעיה בדיוק?" הברונטי שאל בשיא התמימות, עדיין נשמע מנומנם. ג'ק עיסה את רקותיו עוד יותר, אנחה עצבנית בקעה משפתיו. נכון... טובי בתול מדי מכדי להבין...

"אתה הבעיה, טובי... במקום לחבק בחורה שווה על הבוקר אחרי שזיינתי אותה כל הלילה, אני מוצא את עצמי מחובק בין ידיך כמו איזה מתרומם." הוא הסביר את עצמו. "מילא אם אתה נמשך לגברים, בסדר, זה תענוג בשבילך. אבל אני סטרייט ממוצע! אתה יודע איזה משפיל זה בשביל גבר סטרייט להתחבק עם גבר בכפיות בייחוד כשהוא הכפית הקטנה?"

"אבל זה בסדר בשביל חברים להתחבק, לא?" האחר שאל, עדיין מנומנם. פתאום עיניו נפערו לרווחה, מעירות את עצמו. "הו, אפשר לישון פה עד שהעניינים ביני ובין גרייס יירגעו?" הוא הוסיף עם חיוך רחב על פניו שקיבלו צורה מרובעת יותר מעגולה, החיוך הזה שתמיד הרס לו דברים. ג'ק נאנח מכעס, הוא הרגיש את פניו מתחממות מעצבים.

"עוף לי מהדירה!" הוא קם ממקומו לכיוון הדלת, פותח אותה כהצהרה ברורה לפולש השמן לעוף מהדירה שלו. "הנה, אתה מוזמן לעוף לי מהחיים! אני לא רוצה לראות אותך או את גרייס לפחות איזה נצח!"

"ג'ק... אני יודע שאתה אוהב אותי." טובי נשמע כמו בחורה בדרמות לבחור שהיא מאוהבת בו, החיוך הרחב עדיין היה על פניו.

"אני לא. עכשיו עוף לי מהעיניים." ג'ק גרר את השמן בכוח עד מחוץ לדלת. אחר כך זרק את כל המעיל והטלפון שלו וסגר את הדלת מאחוריו. טובי דפק על הדלת בחוזקה, מנסה להיכנס למרות הכל.

"אבל אתה זה שרצה להיות חבר שלי!" הוא צעק מעבר לדלת בדרמטיות.

"ואני מתחרט על כל רגע." ג'ק ענה בטון הכי מיואש שלו.

"אפשר לפחות כדור לכאב ראש?" טובי ביקש כמו ילד קטן שמנסה לפצות על מה שעשה.

"לא." ג'ק חרץ, לאחר מכן התרחק מהדלת לכיוון המטבח. הוא היה צריך כדור לראש והוא לא ידע איזה: נגד כאבים או אחד כזה שיגאל אותו מייסוריו.

-----------

טוביאס הסתכל על הדלת עוד כמה שניות לפני שלקח את הטלפון הסדוק שלו מהרצפה. הוא נכנס לאנשי הקשר שלו, מחפש אצל מי לישון במשך סוף השבוע. אולי סונאן יסכים? הוא התפלל לכך בעומק ליבו לחזייה שבשמיים. הוא הצמיד את המכשיר לאוזנו, מקשיב לצפצוף בציפייה לתשובה חיובית. במקום זה, הוא הגיע לתא הקולי של סונאן. הוא התקשר שוב ופעם נוספת לא נשמע מענה. אחרי כמה שניות צליל התראה על הודעה נשמע.

סונאן: אני באמצע שיעור, תתקשר אחר כך.

נכון... יש לימודים היום... הוא שכח מזה לגמרי. טוב, נראה שהוא יבריז היום, לא היה לו כוח ללמוד במילא. גברת חזיות וולמרט תהרוג אותו על זה, אבל לא היה לו אכפת מהדעה שלה בשלב הזה של חייו. הוא קם מהרצפה של המסדרון והלך לכיוון הבית שלו. גברת חזיות וולמרט אמורה להיות בעבודה עכשיו, אז יש לו כמה שעות טובות להיות בבית עד שתחזור. עד אז הוא יוכל לנקות את עצמו מהריח, לארגן תיק אם הוא יישן אצל סונאן היום, לצפות בטלוויזיה ולאכול משהו.

אחרי כשעה וחצי טוביאס חזר לדירה שלו. על השולחן בפינת האוכל עדיין היו את כל הדברים מאתמול בערב. אה... לא היה לו כוח לנקות את זה... גברת חזיות וולמרט לא יכלה לנקות לפחות? ברור שלא, היא רגילה לחיות בזבל, זבל הזכיר לה את הבית. טוב... נראה שהוא צריך לעשות את זה כי היא לא תנקה את זה בזמן הקרוב. הוא הלך למטבח שלהם ולקח כדור נגד כאב ראש מאחת המגירות. אולי קפה לא יזיק לפני שיתחיל, הרי ג'ק העיר אותו בדרך כואבת במיוחד ואז זרק אותו מהבית שלו תרתי משמע. הוא הרתיח מים, הלך להדליק לעצמו מים חמים למקלחת וחזר להכין לעצמו את כוס הקפה שלו. אחרי שהמים בקומקום סיימו לרתוח, הוא הכין את הקפה המיוחל שלו וישב על הרצפה. הוא שתה את תוכן הספל, מתענג על כל טיפה בניסיון לאגור כוחות מחודשים.

רק אחרי שסיים לשתות וישב עשר דקות נוספות על הרצפה ריק ממחשבות, הוא הרים את עצמו מהרצפה לעבר המשימה שלו: לנקות את השולחן. הוא לקח ברישול את בקבוק היין בידו האחת ובידו השנייה כיסא וכך הלך בצעדים כבדים למטבח. הוא עלה על הכיסא ומיקם את בקבוק היין מעל הארון. בסיום הפעולה, הוא לקח איתו גם את הפח עם עייפות רבה והלך שוב לפינת האוכל. הכיסא הוחזר למקומו בשולחן החום והפח מוקם לידו. האריזות של המנות שלהם, עלי כותרת רקובים ופרחים מעט נבולים מצאו את עצמם בפח יחד עם הכישלון של אותו ערב. כוסות היין והארגטל פונו לכיור ונשטפו על ידו. ידיו יכלו להרגיש את המים החמים. נראה שהוא כבר יכול להתקלח. אחרי שסיים, הוא ניגב את ידיו על הבגדים המסריחים שלו ועשה את דרכו למקלחת.

פתאום צלצול הטלפון שלו נשמע מכיס מכנסיו. זה במקרה סונאן? הוא הוציא את הטלפון מהכיס והסתכל על מסך הטלפון, "חסר אישיות- לימודים" היה רשום בגדול. האגודל שלו החליקה כדי לענות ואז המכשיר הוצמד לאוזנו.

"היי טוביאס, אני מצטער שלא עניתי לך מקודם, היינו בשיעור. מה רצית?" סונאן שאל, קולו נשמע חיובי כמו תמיד.

"אפשר לישון אצלך סוף השבוע הזה? רבתי עם השותפה שלי אתמול ואני לא רוצה לראות אותה בזמן הקרוב." טוביאס ביקש בעייפות כשגופו דרוך, מתפלל בכל ליבו לחזייה שבשמיים לתשובה חיובית.

"כן, אתה יכול." סונאן הסכים מיד. כל גופו הדרוך של טוביאס צנח בהקלה עם התשובה הזאת. תודה לך, החזייה שבשמיים.

"טוביאס, למה לא הגעת ללימודים היום? זה קשור לריב עם השותפה שלך?" ג'וזפין שאלה מעבר לקו. הברונטי עמד המום ליד הדלת של המקלחת, נמתח קו ישר חושף שיניים של לחץ מהצורך להסביר את כל הריב שלו עם גברת חזיות וולמרט וההשתכרות אצל ג'ק לחזייה חונקת כמו ג'וזפין.

"אני על רמקול?" הוא שאל מיד, ליבו קיווה לתשובה שלילית. אם כן, הוא לא יתקלח בזמן הקרוב והוא מת למקלחת טובה, הוא לא יכל לסבול את הריח שלו יותר ובאמת שלא היה לו כוח לדבר עם אנשים, בייחוד עם החזייה החונקת.

"כן, הבנות ביקשו. הן נורא דואגות." אנחת ייאוש עמוקה בקעה מפיו איך ששמע את התשובה הזאת.
"אני לא יכול כרגע לדבר, אני רוצה להתקלח פשוט." הוא אמר, מנסה להתחמק מחפירה עתידית.

"לא, אני רוצה לדעת מה קרה." ג'וזפין חרצה בחדות. אנחה נוספת בקעה משפתיו של טוביאס. כמה לא היה לו כוח לחזייה המחניקה הזאת...

"נדבר אחר כך כמה שאת רוצה, בסדר? אני מסריח מהאנגאובר ומת מעייפות." הוא הסביר את עצמו עם כמה שיותר רכות, אך ניתן לשמוע שהסבלנות שלו התקצרה. ג'וזפין היא חזייה לוחצת במיוחד שמקרינה את הלחץ הזה כלפיי הסביבה, אבל היא הייתה בעלת צבעים עדינים ורכה מאוד, היא בטוח תבין אם ידברו אליה בנחמדות. אחרי שתיקה של כמה שניות, נשמעה התשובה שלה.

"בסדר, נדבר אחר כך. יש לנו שיעור בקרוב, אז לא יהיה הרבה זמן לדבר. רוצה-" איך שהיא ענתה, הוא ניתק את השיחה מהר, חושש שהיא תחליט לחפור למרות הכל. לפעמים צריך להתנתק מחזייה לוחצת כמוה, זה יכול להיות רע אם לא משחררים טיפה כדי לנשום אוויר. הטלפון הונח על השולחן החום בפינת האוכל לפני שנכנס למקלחת.

הוא נתן לזרם המים החמים לשטוף אותו מכל הרוע והריח הרע שאפפו אותו. הריח המשולב של הקיא והבירה ניתק את החיבוק החם לאט לאט בגלל הסבון שנמרח על גופו העירום. שרידי ההאנגאובר דעכו עד שנעלמו כלא היו. אחרי שסיבן את גופו, הוא עמד תחת זרם המים החמים. הטיפות החמות טפחו על גופו הרחב, מספקות לו אנרגיה אותה התקשה להשיג מהקפה והכדור. אה... זה הרגיש טוב... הדאגות שהיו לו מהעולם החיצון נשטפו יחד עם ההאנגאובר. אין לימודים, אין עבודה, אין גברת חזיות וולמרט, אין צורך להמשיך עם המותג של הלבשה תחתונה... פשוט... שקט.

"אם אני נחשבת לרקובה בגלל שלבשתי חזיות וולמרט, אז אתה חסר אישיות! אני כן יודעת מה לעשות עם עצמי, לי כן יש רגשות, לעומתך. בזמן שאתה היית כל כך עסוק בלבכות על חתיכות בד שמכסות את החזה אני התחלתי לעבוד על החלום שלי. אתה יודע מה זה לעבוד בשביל משהו שאתה אוהב?" המילים של גברת חזיות וולמרט הדהדו בראשו לפתע. עיניו הושפלו לאזור החזה השעיר שלו בזמן שידיו נצמדו לשדיו, מחפשות יחד אחר החסר במגע קל. נחירת צחוק בקעה ממנו. נכון... הוא באמת חסר אישיות. הוא לא יותר מגוש בשר מהלך על שתיים. הוא לא באמת יכל להטיף לחזייה אם אין לו אפילו אחת שתגדיר אותו. אפילו שהיא חזייה נחותה במעמדה, אם לא היא, הוא היה עדיין ממשיך לחלום על היום בו יוכל להתאחד עם חזיות. היא החזייה שהרימה אותו מהשפל בו נמצא, האחת שתמכה בו לאורך כל הדרך בלי לשפוט אותו. איך הוא בכלל יכל להעליב אותה? בטח החזייה שבשמיים מתביישת בו.

הוא סגר את הברז, ניגב את המים מגופו העירום ועטף את עצמו במגבת כך שתכסה את האזור מהחזה עד חצי הירך. הוא לא יכול לשבת בחיבוק ידיים ולקוות שיום אחד יתקרב לחזייה. הוא צריך לעבוד קשה בשביל שהחזיות יקבלו אותו כמו שקיבלו אותו אז כשלבש חזייה לראשונה. הוא לא יכל לחכות שגברת חזיות וולמרט, לא... גרייס, תעשה את כל העבודה. הוא חייב לעשות את זה בעצמו. כן, הוא יוכיח שגם גברים יכולים ללבוש חזייה.

כשהגיע לחדרו, הוא לבש חולצת טריקו פשוטה, מכנס טרנינג כחול כהה וסווצ'רט בורדו. הוא התמלא בנחישות להתנצל בפניה, אבל אז נזכר בסטירה מאתמול. הלחי שלו פתאום הרגישה את הכאב שוב למרות שלא היה שם יותר. היא בטח לא רוצה לראות אותו יותר... אולי עדיף אם היא לא תראה אותו או תשמע ממנו לפחות במשך הימים הקרובים. הלוואי והוא היה יודע איך להתנצל בפניה...

הוא ניגש לטלפון בפינת האוכל כדי לבדוק כמה התראות כבר קיבל. באופן מפתיע הוא לא קיבל יותר מדי התראות. רק כמה הודעות בקבוצה של חבריו ללימודים. הוא קרא את ההודעות ואז נתקל ברצף ההודעות האלו:

חזייה חונקת: אנחנו באים אלייך אחרי הלימודים.

גברת תחתונים: הבית שלו רחוק מדי, זה שעה נסיעה עכשיו. בואו ניפגש באיזה בית קפה במקום.

חזיית האופל: אין לי כח... תיפגשו בלעדיי.

חזיית בז' פשוטה: אבל צריך להסביר את החומר לטוביאס!

חסר אישיות- לימודים: אפשר לעשות את זה בבית שלי. גם ככה טוביאס יבוא לבית שלי שזה מנש דקה מפה. זה הרבה יותר עדיף. גם למי יש כוח לשעה נסיעה?

חזיית בז' פשוטה: בסדר. טוביאס, תפגוש אותנו בבית של סונאן אחרי הלימודים.

טוביאס ארגן לעצמו תיק עם בגדים לסוף השבוע, מפתחות, מטען לטלפון הגוסס שלו, כסף וחומרי לימוד ליום שני. אחרי זה יצא מהדירה שלו לכיוון הבניין בו סונאן גר. זה היה אחד מאותם הרגעים בהם הצטער שהרכב לא אצלו הפעם. לא היה לו כוח לשעה נסיעה... לפני שהלך למטרו, הוא חיפש משהו לאכול בדרך. הוא לקח כמה מאפים מהסופר הקרוב, קולה וצ'יפס ויצא לדרך. אחרי שעה וחצי הוא הגיע ליעד שלו, בניין "דווייט".

הבניין בן שתיים עשרה הקומות נראה כמו התחלה של משחק טטריס בו לבנה בצורת L הפוכה עוטפת חתיכה מרובעת. זה נראה בניין חדש, הוא בהחלט היה בנוי בסגנון בנייה מודרני שדגל בחלונות גדולים, אבל הקובייה החומה נתנה למבנה גוון קצת יותר עתיק. הבניין הזה בהחלט התאים לאווירה של הקולג' בו למד: צבעונית עשירה בסגנונות מורכבים. בכניסה למבנה עליו נכתב השם של הקמפוס היו כמה ספות ישיבה צבעוניות, עיצוב הפנים בהחלט היה אמנות מודרנית, מבולגן אך מסודר. הוא ישב על אחת הספות וחיכה לחבורה שלו. אחרי כעשרים וחמש דקות הם הגיעו לבניין.

"טוביאס, איך אתה? אתה מרגיש יותר טוב?" ג'וזפין ישר שאלה אותו, מתקדמת אל דמותו הרחבה שבדיוק קמה מהספה. הוא נאנח לפני שהעניק לה תשובה חיובית. חיוך ישר עלה על פניה העגולות.

"זה לא כאילו הוא מת עכשיו, את יודעת." חזיית האופל לוסי ציינה ביובש.

"שנעלה אליי?" סונאן שאל. כולם עקבו אחריו למעלית ומשם הגיעו לקומה החמישית. משם התקדמו לדלת הכניסה של דירת השותפים שלו. הדירה הייתה עשירה בצבע. פוסטרים של להקות רוק, גיבורים ממארוול וDC, משחקי מחשב ואנימה נתלו על הקירות ברחבי הדירה. במרכז הסלון עמדה ספה לשלושה וטלוויזיה, ובאחת הפינות עמדה בובה עליה נח בגד לא גמור. כולם נדהמו מהדירה.

"איזו דירה מהממת!" ג'וזפין קראה, חיוך על פניה כרגיל.

"מסכימה, זאת דירה יפה." לוסי החמיאה, אז הסתכלה על טומוקו שפניה האדימו. נראה שהיא גמגמה את מילותיה ובסוף לא הצליחה לומר דבר. היא סטרה ללחייה בשתי ידיה על מנת להירגע.

"רוצים משהו לשתות?" סונאן שאל. הבנות רצו תה בזמן שטוביאס הסתפק במים. הוא הכין לכולם תה לפי הדרישות שלהם. כשהביא לטומוקו את הספל שלה, ידיהן נגעו מיד. המגע הקל הזה גרם לנערה הנמוכה להידרך במקומה, לחייה האדימו עוד יותר. היא השפילה את ראשה והודתה לו, נשמעת נבוכה.

ג'וזפין, טומוקו וטוביאס ישבו על הספה, סונאן ולוסי ישבו לידם על כיסאות שלקחו מהמטבח. החזייה החונקת הוציאה את הקלסר הורוד שלה עליו נרשם בכתב יפה השם שלה בזהב ואז פתחה את הקלסר איפה שהסיכומים מהשיעורים של היום. טוביאס הוציא את המחברת שלו שלעומת הקלסר של חברתו ללימודים, לא הייתה יפה או מושקעת. לא שזה שינה לו כל כך. כל עוד הסיכומים שלו כתובים איפהשהו, זה מצוין. כל השאר זה בונוס. החזייה החונקת התחילה להסביר את החומר, הוא הצליח להבין את רוב ההסברים שלה. היא באמת חזייה תומכת. את החלקים שהתקשה להבין, האחרים הסבירו לו. לפעמים הם הוסיפו למידע שג'וזפין נתנה. ככל שהזמן עבר, הוא התקשה להתרכז. ידו התעצלה לכתוב את הסיכומים שנתנה ואת ההסברים שלה. גופו הרחב נמרח יותר ויותר על הספה. הוא הרגיש איך המוח שלו נשרף. סונאן הסתכל בטלפון שלו על השעה. 

"נראה שעברו ארבעים דקות. שניקח הפסקה?" הוא התמתח בעמידה. 

"כן, זה יהיה נחמד." ג'וזפין התמתחה גם. טומוקו נמרחה במקום שלה כאות הסכמה. לוסי הנהנה בחיוב. טוביאס היחיד שהמשיך ללמוד. זה לא היה אופייני לו, הוא בדרך כלל היה הראשון ששמח מהפסקה. 

"טוביאס, הכל בסדר? אתה לא רוצה לנוח קצת?" גברת תחתונים שאלה, הבעתה נראתה מודאגת. 

"לא... זה בסדר. אני חייב להמשיך ללמוד..." כל מילה נמרחה בזמן שטוביאס דיבר. הוא היה עייף ורצה לנוח, אבל הוא לא יכל לפרוש. גרייס עובדת קשה עכשיו, וכך גם הוא צריך לעשות. 

"אתה יודע שצריך גם הפסקה לפעמים, נכון? איך תוכל ללמוד משהו אם אתה לא נותן לעצמך לנוח?" ג'וזפין הציעה.

"אני צריך להמשיך ללמוד." הוא הזדקף במקומו. "טומוקו, מה הכוונה בהסבר הזה?" הוא שאל, מצביע על הסבר כלשהו.

"טוביאס, אתה מוטרד מדי מכדי להתרכז בחומר." חזיית האופל לקחה ממנו את המחברת האדומה שלו. בפעולה פשוטה לעין כולם היו מופתעים. איך חזייה כמוה יכולה להביע דאגה כלפיי אנשים? טוב... היא השתמשה בכח, כצפוי ממנה, אבל למטרות שהן לא השתלטות על העולם או פגיעה באנשים. זה היה לו מוזר... הוא עוד יחקור את התעלומה הזאת. טוביאס ניסה לקחת ממנה את המחברת, אך האחיזה שלה התנגדה לניסיונות שלו.

"למה כל כך... אכפת... לך?" הוא ניסה לשאול באלגנטיות, אבל לשבור את האחיזה שלה היה נוראי.

"למה שלא... אדאג לאנשים... הקרובים... לי?" היא אמרה, לחייה האדימו מיד. היא השפילה את ראשה במבוכה, ידיה כיסו את פניה. השמן הברונטי לא ציפה לזה, כך שהכח שהפעיל פעל נגדו ודחף אותו לספה. ג'וזפין ישר קמה ממקומה כדי לחבק אותה, מעודדת את המבוכה שלה יותר. 

"לוסי צודקת. אתה לא יכול ללמוד ככה." ג'וזפין אמרה. "ספר לנו מה קרה בינך ובין השותפה שלך." עיניה הירוקות של הג'ינג'ית השמנה נצצו מהרצון לקצת מידע עסיסי. טוביאס הסיט את מבט כלפיי מטה, לחייו האדימו, ליבו הלם מהר יותר. לקחו לו כמה שניות עד שסיפר את הסיפור המלא על מה שקרה.

"אני כועס עליה שמרוב זה שהיא דואגת להגשים את החלום שלה, היא שוכחת לבלות ו...שיש אנשים נוספים בחייה ש... דואגים לה. אבל היא חשובה לי, הלוואי והיא הייתה מבינה כמה... אני לא יודע איך לומר שאני מצטער כי היא ממש נפגעה ממני אתמול." היה בלבול בקולו. אז הרים את ראשו. היה אפשר לראות בבירור את הסומק על לחייו, את המבט הכאוב בעיניו החומות עם השקים תחתיהן. "איך כדאי לי לומר שאני מצטער?" כולם התבוננו בו בהלם. גברת תחתונים הייתה הראשונה למחוק את ההפתעה מפניה לכדי חיוך מתגרה.

"מישהו כאן מאוהב." חיוך זדוני הוסתר חלקית מאחורי כף ידה. טוביאס הזדקף במקומו, לחייו נצבעו באדום עז יותר.

"איכס, למה שאתאהב בחז-" הוא מחא ואז קלט שהוא הולך לומר את המילה חזייה, אז הוא קטע את עצמו. "אישה כושלת, מכוערת ומוזנחת מהקמצנות של עצמה?" טוביאס אמר חרישית. טומוקו חייכה עוד יותר.

"אוי טוביאס, אתה סתם מגזים." ג'וזפין אמרה עם חיוך על פניה העגולות המנומשות. "אתה בעצמך אמרת שהיא חשובה לך מאוד. אני בטוחה שאתה אוהב אותה מאוד אבל פשוט פגוע מזה שהיא לא רואה את האהבה שלך כלפיה. אני בטוחה שעם עוד קצת מאמץ והיא תבין את הרגשות שלך כלפיה." פניה של חזיית בז' פשוטה הוארו. נראה שהיא חיכתה לרכילות עסיסית. איך חזייה כמוה יכולה לאהוב רכילות? כל פניו של טוביאס היו אדומות.

"א-אני לא מאוהב בה!" הוא ענה מיד, ליבו החסיר פעימה. אמנם התשובה שלו הייתה שלילית, אך לחייו הסגירו את תחושותיו בקרב חבריו. הוא לא הבין למה אנשים אומרים לו שיש לו רגשות רומנטיים כלפיי חזייה כמוה. איך אפשר להתאהב בחזיית וולמרט? "אני פשוט מעריך אותה כאדם כי היא עשתה הרבה בשבילי בשנתיים שאנחנו גרים יחד." ג'וזפין וטומוקו צווחו את נשמותיהן, הוא לא חשב שחזיות, כלומר נשים, יכולות להוציא צליל כזה.

"אולי פשוט תתנצל בפניה? אני בטוח שהיא תבין. תקשורת ישירה היא הדבר הכי טוב שיש." סונאן הציע עם חיוך על פניו.

"פשוט לומר שאני מצטער? אני לא בטוח שהיא תקבל את זה..." טוביאס אמר.

"אז אולי תתנצל בפניה ביום ההולדת שלה?" טומוקו הציעה. "אם היא תראה כמה אתה משקיע בחגיגת יום ההולדת שלה ודואג לה, היא בטוח תסלח לך." היה משהו בדבריה של טומוקו. הוא בהחלט אהב את הרעיון הזה.

"זה רעיון נפלא, אבל אם יום ההולדת שלה עוד כמה חודשים?" ג'וזפין שאלה.

"יום ההולדת שלה עוד שבוע." טוביאס ענה. ג'וזפין וסונאן הביטו בה בשוק, אבל פניו של סונאן הראו קצת חוסר נוחות לצד התדהמה שלו. לא נראה שלוסי הופתעה כל כך לעומת השניים האחרים.

"זה נפלא! מוקדם אבל נפלא!" ג'וזפין ציינה. "אתה תקנה לה מתנה יפה שתראה כמה אתה אוהב אותה, תיקח אותה למסעדה מפוארת ותתן לה חוויה שהיא לא תשכח!" היא ישר התחילה לומר את הפנטזיות שלה.

"אה... זה לא מה שעצבן את השותפה של טוביאס בוולנטיין?" לוסי שאלה, שוברת את הדממה שלה. ארבע הדמויות הסתובבו לכיוונה. גופה הזדקף במקומו מההלם, אז היא התכווצה במקומה. "אני פשוט חושבת שעדיף אולי משהו קטן ליום ההולדת שלה ופשוט להתנצל."

מצמוץ

מצמוץ

"הרעיון שלי יותר טוב." ג'וזפין חרצה, לוסי נאנחה בייאוש. "מה אתה מתכנן לקנות לה? אולי סביב זה נארגן משהו בשבילה?" ג'וזפין שאלה בהתלהבות. לפני שטוביאס ענה, טומוקו התפרצה.

"לא טוביאס. אני יודעת על מה אתה חושב אבל לא, זה רעיון מטומטם." טוביאס התעצבן מהמשפט הזה. 

"הו באמת, גברת... טומוקו? הרעיון שלי נפלא ואת יודעת את זה." הוא התגרה בה. היא שללה את הרעיון שלו. האווירה בניהם הייתה מפחידה.

"טומוקו, אל תשללי את הרעיון שלו. הוא מכיר אותה יותר טוב ויודע מה היא אוהבת." ג'וזפין הגנה עליו. "מה אתה מתכנן לקנות לה?"

"אבל זה רעיון מטומטם!" טומוקו מחאה.

"יש לי תחושה שזה רעיון רע..." לוסי צידדה את האסייאתית הנמוכה.

"אוף, גם אני רוצה להצטרף לטלפתיה הקבוצתית." סונאן מחא כמו ילד קטן, ידיו התכווצו לאגרופים.

"עדיף לך לא לדעת מה עובר בראש של האידיוט הזה." היא הסבירה לו, אבל לא נראה שזה עזר במיוחד. נראה שסונאן רצה לדעת מה טוביאס יקנה לגרייס שזה בחיים לא יקרה.

"אז מה את מציעה, גברת... טומוקו?" טוביאס שאל בעצבנות כמו ילד קטן, הפנים שלו שידרו את תחושותיו.

"כל דבר שהוא לא מה שעובר לך במוח." גברת תחתונים השיבה.

"מספיק." ג'וזפין קראה בעצבנות, אחרי זה חייכה לרווחה. "תקנה לה את מה שאתה חושב שנכון לקנות לה, אל תחשוב על טומוקו ולוסי." טוביאס חייך חיוך מנצח לגברת תחתונים שנראתה רותחת במקומה. אנחה בקעה משפתיה הבשרניות הצבועות בשחור של לוסי, סונאן חייך בנבוכות. "עכשיו צריך לחגוג על החגיגה עצמה. מה אתה רוצה? שזה יהיה משהו סוער או שקט יותר? שיהיו הרבה אנשים או לא?" היא שאלה בנחישות. 

"זה רק אני, חבר שלי מהתיכון, השותפה שלי וטומוקו." הוא ענה. טומוקו פערה את עיניה לרווחה, מפוחדת ועצבנית בו זמנית. ישר כל הקבוצה הסתכלה על השניים בחשד. לוסי שילבה את ידיה, נראה כאילו עלתה על משהו. עיניה המלוכסנות של גברת תחתונים רצצו בבהלה בין האנשים ואז נפגשו עם אלה של טוביאס, מודאגת מכל ליבה לגביי הסוד שלה. ליבו של טוביאס הלם מהפחד בשביל השותפה שלו לעסק. שיט, הם בטוח יעלו עליהם. 

"איך את קשורה לשותפה שלו בדיוק?" ג'וזפין שאלה בחשד. 

"זוכרות את הפעם ההיא שאיבדתי את המחברת שלי וטוביאס אמר שהוא מצא אותה?" היא שאלה את חברותיה בהיסוס. הן הנהנו בחיוב. ג'וזפין נראתה מסוקרנת בעוד ששפת גופה של לוסי נראתה שיפוטית. סונאן היה באמצע על המדד בין שיפוטיות לסקרנות. טומוקו כחכחה בגרונה והמשיכה. "אז יצא לי להכיר במקרה את השותפה שלו והתחברנו מהר. גם אני וטוביאס למדנו יחד בבית שלו כמה פעמים, אז יצא לי להכיר אותה יותר." היא הסבירה, מבוהלת מהמצב. טוביאס צידד אותה מיד, גופו נראה נוקשה מהרגיל. זה לא בדיוק היה שקר, אבל זאת לא האמת המלאה. 

"אז אפשר להצטרף גם?" ג'וזפין שאלה, אך טוביאס סירב במהירות. 

"אין מצב!" השמן הברונטי ענה מיד. אין מצב שהוא ייתן לשלושת הנוספים בחבורה להכיר את גרייס וג'ק. זה יהיה אסון, הם ייגלו מהר על האהבה שלהם להלבשה תחתונה. אז הוא הבין שהתגובה שלו הייתה קיצונית מדי, אז הוא ניסח את עצמו מחדש. "אני מתכוון, אני חושב שעדיף מעט אנשים וכאלה שהיא קרובה אליהם מאוד."

"זה נכון..." החזייה החונקת אמרה. "תכיר לנו אותה בהזדמנות, בסדר?" היא שאלה. אוי... היא יכולה לא לחנוק אותם במשך שתי שניות ארורות? טוביאס וטומוקו חייכו במבוכה, מהנהנים בהיסוס. משם החבורה המשיכה לתכנן את יום ההולדת של גרייס במקום ללמד את טוביאס את החומר של היום.