זה היה יום ראשון של סוף ינואר, גרייס קבעה פגישה של המותג שלהם בבית שלה ושל טוביאס למרות שהייתה כבר אחת החודש. טומוקו הצטרפה למותג וגרייס לא רצתה שהיא תישאר באוויר עד הפגישה באמצע פברואר. טוביאס צפה עוד פעם בתהלוכה של ויקטוריה סיקרט בטלוויזיה תוך כדי ששירבט במחברת שלו דברים, בטח עיצובים למטלות שלו. איזו פעם זאת שהוא צופה בתהלוכה הזאת? גרייס כבר איבדה את הספירה. היא אף פעם לא הבינה איך הוא נהנה מלראות נשים בחזיות ותחתונים. כן, היא ידע שטוביאס אוהב חזיות קצת יותר מדי.

מחוגי השעון הפשוט במטבח הצביעו על השעה שתיים וחצי בצהריים. בול על הדקה נשמעה דפיקה על הדלת. גרייס ניגשה לעבר הדלת והציצה בעינית, דמותה של טומוקו בבגדי חורף בגווני שחור, אפור ולבן נמצאה מאחורי הדלת החומה. נחמד שהפעם זה לא בשביל להתווכח אם היא תצטרף אליהם או לא. גרייס פתחה את הדלת.

"שלום טומוקו," חיוך יבש כיאה לגרייס נפרש על שפתיה הבשרניות. "רוצה משהו לשתות?"

"כן, אשמח לתה עם שתי כפיות סוכר." טומוקו ענתה. היא התקדמה לכיוון הספה האפורה וישבה ליד טוביאס. נראה שכמו הדביל השמנמן טוביאס, גם הנערה הקטנה נמצאה מרותקת לדוגמנויות במסך הטלוויזיה. זה נחמד לדעת שלמרות כל המלחמות הסתומות בניהם על חזיות ותחתונים, יש להם לפחות דבר משותף אחד שהם אוהבים. האפרו-אמריקאית הרתיחה מים, הוציאה שני ספלים והחלה בתהליך הכנת קפה לטוביאס ותה לטומוקו. היא הוציאה את המאפים מהקופסה שלהם לצלחת אחת והביאה את זה לסלון.

"אנשים בורים, באמת. למה הם אף פעם לא משקיעים בעיצוב של התחתונים ובעיצוב של החזיות כן? הם ממש לא יודעים מה הדבר האמיתי בחיים." כל חלק בפניה האליפסיות של טומוקו החמיץ בסלידה.

"חזיות מציגות את האישיות של האדם כראוי, זה למה משקיעים בעיצוב שלהן יותר. תחתונים הם לא יותר מהצגת היצרים הנתעבים של האדם, לעומת חזיות שהן דלתות ללב של האדם, לנשמה שלו." טוביאס השיב עם חיוך ממזרי על פניו. מפה התחילה מלחמת דת נוספת על הלבשה תחתונה. אנחה בקעה משפתיה של גרייס. עד שחשבה שיש משהו שמחבר בין שני הדפוקים האלה... נראה ששום דבר לא יחבר בניהם, גם לא חבל שיקשור את שניהם לאותו טיל שיפוצץ כמה גורדי שחקים באמריקה כדי להילחם בקפיטליזם.

היא הניחה את המאפים על שולחן הקפה החום, לא טורחת להודיע לשניים שהצלחת פה מולם. המים בדיוק סיימו לרתוח, רגליה צעדו לכיוון המטבח. איפה ג'ק כשצריך אותו? אה, נכון, הוא מאחר כהרגלו. כמה נפלא... היא חייבת להתחיל לחנך אותם, אחרת החלום שלה בחיים לא יתגשם.

אחרי ארבעים ושתיים דקות ג'ק הגיע כשהוא לבוש ברישול במעיל בומבר, סקיני שחור, מגפונים שחורים, צעיף וכפפות. אפילו לא מתנצל על האיחור, הוא לקח כיסא מהמטבח לסלון והתיישב מול הטלוויזיה, כל גופו השרירי הגבוה הסתיר את הטלוויזיה.

"היי, למה אתה מסתיר? בדיוק היינו בקטע טוב." השניים שישבו על הספה האפורה מחו.

"ברגע שתפסיקו להתחרמן מהלבשה תחתונה כמו מטומטמים, אני אזוז מהמסך". ג'ק השיב בעוקצנות, חיוך ממזרי היה על פניו המפוסלות המרובעות.

"זה לא משנה כי אני במילא מכבה את הטלוויזיה. אנחנו מתחילים בפגישה." גרייס אמרה בעודה גוררת כיסא מהמטבח. היא הניחה את הכיסא קרוב לבלונדיני הגבוה. טוביאס לקח את השלט מהשולחן, מגן על השלט כמו ילד קטן חסר ישע מפניי גרייס. לא שזה עזר לו או לטומוקו כי האפרו-אמריקאית הרזה לחצה על כפתור הכיבוי שנמצא על הטלוויזיה עצמה. טוביאס וטומוקו צנחו באחת עם איך שהמסך נהיה שחור, אנחה נשמעה משניהם. היא התיישבה על הכיסא, הבעה אטומה על פניה העגולות.

"אז התכנסנו כאן כי הצטרפה אלינו חברת צוות חדשה, טומוקו שיושבת כאן בסלון הזה." גרייס ציינה, ידה הציגה את האסיאתית הקטנה בעלת השיער השחור הארוך שישבה מולה. "טומוקו, ברוכה הבאה למותג שלנו." היא בירכה אותה עם חיוך קל על פניה שנמחק מיד עם סיום המשפט. "כדי שהעבודה על המותג שלנו תהיה יעילה יותר ורווחית יותר, שכל אחד יציג את עצמו בכמה מילים וכמה רעיונות או שאיפות שלו למותג שלנו. אתחיל מעצמי." ידה הבינונית נגעה בחזה של עצמה. "אז אני גרייס פרקר, המנהלת של המותג שלנו. בת עשרים ושש. כרגע אני עובדת בחברה של אבא של טוביאס קבוצת פוקס. אני שואפת שמותג שלנו יספק הלבשה תחתונה איכותית במחיר נוח גם לאנשים ממעמד כלכלי נמוך יותר ממעמד הביניים. אני מתכננת שמותג שלנו יקום אחרי סיום הלימודים של טוביאס וטומוקו בקולומביה קולג' שיקגו. אדון בתכנית שלי אחרי שכולם יסיימו להציג את עצמם." הבעתה של גרייס על פניה העגולות התרככה טיפה. בעיניה הכהות היה ניצוץ, חיוך קל נפרש על פניה. הרגע הזה היה הרגע בו החלום שלה יתחיל להתגשם. טוביאס הזדקף במקומו.

"אז אני טוביאס פוקס, בן עשרים ושבע. חזיות הן האהבה שלי בחיים, הן החיים שלי. אה, חזיות הן בגד שאלוהים הביא לנו כדי להקל על האנושות ולפתח אותה. חזיות הן מסתוריות, אלגנטיות, יפות, מושכות, מציגות את האישיות של הלובש. אומרים שהעיניים הן הדלת לנשמה, אבל הדלת האמיתית לנשמה היא החזייה. למה אתם חושבים שגברים מסת-"

"טוביאס, ביקשתי שתציג את עצמך, לא שתנסה לשטוף את המוח שלנו פעם נוספת עם תורת החזיות שלך." גרייס קטעה אותו, מזהה שהוא נכנס למצב המשיחי שלו. שוב.

"טובי, גברים מסתכלים על ציצים כי הם אוהבים ציצים, לא יותר ולא פחות. זה שאתה בתול מטומטם שמעדיף לדפוק פיסת בגד מאשר אישה אמיתית לא אומר שכל הגברים כאלה." ג'ק עקץ אותו, חיוך ממזרי נפרש על פניו המרובעות הבהירות.

"לא שאלתי מהי דעתך בנושא, פשוט עם נחות חסר אישיות. נראה שהמוח חסר היכולות שלך לא קלט מספיק טוב את תורת החזיות הנעלה. בפועל אתה מרגיש ריקנות שאין לך חזייה, ולכן אתה מדכא אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמך." טוביאס ענה כמו ילד קטן עצבני שעמד להפסיד.

"סליחה?! תחתונים הרבה יותר טובים מחתיכת הבד שאתה קורא לה חזייה!" טומוקו הזדקפה במקומה, הידיים שלה התכוננו לשלוח את עצמן בכל רגע על הברונטי השמן אוהב החזיות.

"שקר-" טוביאס התחיל לדבר, אך גרייס קטעה את המריבה של השלושה.

"שקט. הכינוס הזה לא נועד בשביל להשוות איזה בגד טוב יותר אלא כדי שנכיר זה את זה טוב יותר לפני שנדבר על הדברים החשובים באמת. וגם, המותג שלנו עוסק בהלבשה תחתונה, כלומר חזיות ותחתונים יחד כזוג. טוביאס וטומוקו, במקום לריב, תלמדו לשתף פעולה." היא הטיפה מבלי להניד עפעף, קולה הרך השתנה לאחד עוצמתי ורועם, מציג את כוחה של גרייס. אחרי דבריה, ראשה הוסט לכיוון של השותף שלה לדירה. "טוביאס, יש לך שאיפות כלשהן למותג חוץ מלהפיץ את התורה שלך?"

"כפי שאתם יודעים, אני רוצה שייראו בחזיות משהו לא מיני... שאוכל לדבר על חזיות בחופשיות מבלי שיחשבו שאני איזה סוטה. אני רוצה גם שנשים וגברים ייהנו מחזיות במידה שווה. אם נוכל להראות את זה, אני יותר אשמח." קולו היה עדין ומתחשב, הבעת פניו הייתה טהורה ושפת גופו, בעלת ניצוץ רך בעיניו וחיוך עדין. גופו השמן נח על הכיסא ברפיון, בנינוחות. היה אפשר לראות את ההילה מסביב לראשו כשדיבר, נראה שעמד להיכנס למצב המשיחי שלו שוב.

"טומוקו, תורך עכשיו." גרייס אמרה ביובש כמה שניות אחרי שטוביאס סיים את דבריו. טומוקו כחכחה בגרונה ורק אז התחילה לדבר.

"אז אני טומוקו-הולי אייזווה-ג'ונסון, בת תשע עשרה, חצי יפנית חצי אמריקאית. אני אוהבת אנימה, מנגה, תחתונים, קייפופ, לדעת על תרבויות חדשות אופנה, בייחוד אופנה יפנית שנקראת הראג'וקו, לעצב בגדים ולתפור. בעקבות האהבה שלי לתחתונים ועיצוב אופנה והרצון שלי להילחם בגזענות, אני מעצבת תחתונים במותג הזה. אני שואפת לחבר בין תרבויות, מדינות וגזעים דרך העיצובים שלי, האמונה שלי בתחתונים והשותפות שלי איתכם מאפשרים לי להשיג את המטרה הזאת." היא נאמה. טוביאס צקצק בלשונו עם סיום דבריה ומחא כפיים.

"וואו, וואו, זה נשמע כאילו רצית להיות פה למרות שבפועל רדפתי אחרייך עד שהחלטת להגיע, וזה היה רק בשביל להשיג את המחברת שלך." קולו השתנה מסרקסטי לעצבני, מחיאות הכפיים פסקו.

"טוביאס!" קולה של גרייס גרם לבחור להזדקף במקומו בבהלה.

"מה? את זאת שאמרה לי לרדוף אחריה." הברונטי התלונן.

"ג'ק, תציג את עצמך." גרייס התעלמה מטוביאס לחלוטין, היה ניתן לראות את הייאוש בעיניה. טוביאס התעצבן ברגע, אבל לא נראה שזה גרם לה להניד עפעף לכיוונו. ג'ק הבין שהוא האחרון שנשאר, כתפיו שמטו בחוסר רצון. 

"אני ג'ק הוקר. בן עשרים ושמונה. דוגמן. שחקן פורנו לשעבר. אוהב לדפוק בנות. אוהב נשים ערומות. סובל את טוביאס איכשהו. שואף להתפטר מתעשיית הדוגמנות ולחזור לתעשיית הפורנו." ג'ק הציג את עצמו עם הטון הכי מיואש שיש, והישיבה חסרת החיים שלו על הכיסא רק הנציחה את זה. טומוקו נראתה מוטרדת כשג'ק דיבר.

"אל תחשוב אפילו על לברוח ממני." גרייס ציינה באיום. "תזכור שאם אני נופלת בגללך, החיים שלך יהפכו לסיוט מתמשך." גרייס הביטה בדמותה הקטנה של טומוקו שהתכווצה במקומה.

"טומו-" גרייס התחילה לדבר, אבל היא נקטעה על ידי טוביאס.

"איכשהו? איכשהו?!" טוביאס צעק, העיניים החומות הגדולות שלו כמעט יצאו מחוריהן מרוב שנפערו. "רדפת אחריי במשך איזה חודש-חודש וחצי כדי שאהיה מוכן להסתכל עלייך! גרמת לי להיות מושעה לא הרבה זמן אחרי שהשמועות המזורגגות על האקסית שלי היו בתיכון כי החלטת שאתה רוצה לריב איתי מכות!"

"אז אני קצת מתחרט על זה עכשיו." ג'ק השיב בחיוך הכי מת מבפנים שיכל להוציא מעצמו. טוביאס וג'ק רבו.

"טומוקו, ג'ק לא מטריד כמו שהוא נשמע. כן, הוא עבד בתעשיית הפורנו והוא אוהב סקס, אבל הוא לא יטריד אותך מינית, יפגע בך או יעשה בך כל דבר כזה או אחר." גרייס הרגיעה את טומוקו ואז הסתכלה עליו רב עם טוביאס. "לפחות ממה שאני מכירה אותו אני יודעת שהוא לא כזה." טומוקו התבוננה בג'ק, היא נראתה רגועה יותר. גרייס לבשה הבעה קרה שוב. "טוביאס, ג'ק, תפסיקו לריב מיד." היא אמרה שוב בקול רועם. טוביאס וג'ק שתקו מיד. 

"יופי, עכשיו שהצגנו את עצמנו ואת השאיפות שלנו, בואו נדבר על תכניות ביצועיות יותר." גרייס אמרה את זה בטון הכי מאושר שיכלה להוציא מעצמה. הם היו אנשחם קשים "אני מתכננת שהמותג שלנו יוקם איך שטוביאס וטומוקו מסיימים את הלימודים שלהם. משמע יש לנו ארבע שנים בשביל להכין את עצמנו ואת הקרקע לפני הקמת המותג. המצב שלנו כרגע לא טוב, אבל עם עבודה נכונה אנחנו נצליח. כל אחד ימשיך עם החלק שלו בינתיים בהכנת הקרקע כפי שאמרתי לכל אחד מכם קודם: אני אחראית לחסוך כסף והמנהלת שלכם, ג'ק ימשיך לדגמן בתקווה שלא יעורר עוד מהומות בתקשורת, וטוביאס וטומוקו מעצבים. אם למישהו מכם יש רעיון לתדמית עבור המותג שלנו, שיגיד לנו. יש לנו זמן לחשוב, אבל לא הרבה זמן. וגם... המצב שלנו כקבוצה זוועה. אנחנו לא באמת מכירים אחד את השנייה, ולכן יהיו לנו כל מיני ימי גיבוש יחד למטרה זו. אחרי היכרות טובה נוכל להכין את הקרקע יותר טוב. ימי גיבוש גם יאפשרו לנו לצאת מהשגרה ולמצוא רעיונות לעיצובים, תדמית ושם עבור המותג שלנו. למישהו יש בעיה עם כל מה שאמרתי?"

כולם הנידו את ראשם לשלילה.

"יופי, ככה אני אוהבת אתכם." גרייס ציינה בלבביות שלא התאימה לה.