מצאתי את עצמי משום מה כעבור כמה שעות מתעוררת באוהל והעולם הסתחרר לי ועצמתי עיניים שוב בחוזקה. הרגשתי שאליזבת' וג'ימיי מסתכלים עליי בדאגה ובתהייה. הייתה לי גם מטלית של חולים על המצח וטעם מיץ ענבים היה לי בפה - נקטר. פתחתי עיניים שוב במאמץ ואליזבת'חייכה אליי חיוך מתוח ונתנה לי יד. "יפה שחזרת אלינו, קים. איך את מרגישה?" היא שאלה בזמן שחידשה לי את המים שהיו במטלית ואז החזירה אותה למצח שלי. בינתיים העולם התמקד קצת יותר וגיליתי שאני שוכבת על השק שינה שלי, מכוסה בשמיכת פוך אביבית. "זיפת" מלמלתי בזמן שזזתי קצת מהנקטר ואחרי שבלעתי אותו. "מה קרה?" שאלתי. ג'ימיי התיישב מצידי השני ונראה עצוב. "אני מצטער. אש היא באמת לא בשבילך, כי את בת האדס. אני כזה אידיוט." הוא התחיל לבכות. חייכתי אליו בעידוד ונתתי לו יד. זה היה קצת מביך, בעיקר כי הלב שלי התחיל לדפוק טריליון דפיקות בשנייה והרגשתי שאני בוערת בלחיי, אבל לפחות אליזבת' כיבדה אותנו ויצאה החוצה מהאוהל. "היי, שש.  עשית מה שהיית צריך לעשות. והאמת, בדיוק את מה שרציתי שתעשה. איך ידעת מה לעשות ואת זה?" שאלתי בעדינות וחזרתי לשתות מהנקטר ענבים שלי כשאני מסתכלת עליו בשאלה. ג'ימיי מחה את עיניו ומשך באף. גם הפנים שלו היו אדומות. "הייתה לי תחושה שאש תביס אותה. היא לא בדיוק קיאונה, בכל זאת -" הוא אמר, אבל קטעתי אותו. "רגע. ה ב ס נ ו אותה?" שאלתי בפליאה ובתקווה. "כן" אליזבת'אמרה מפתח האוהל. "האמת שבזכותך" ג'ימיי המשיך אותה והסמיק שוב והסתכל על הגב של אליזבת'. "את התמוטטת ואז אלפי זומבים באו ועזרו לנו כשזימנת אותם." הנהנתי בהתרגשות. עכשיו, כשלא הייתי מיובשת יותר והעולם שוב התמקד לי, התחלתי להיזכר בהכל. 

ג'ימיי זינק לקרב. אליזבת'חיבקה אותי ובכתה באימה שקטה.  הייתה לי הרגשה רעה כל כך לגבי הרגעים הבאים - ידעתי שבקרב של סלמנדרה וג'ימיי לא ייגמר בטוב, בגלל האש והקרח. אז התרכזתי. התרכזתי בהרגשת המוות שהרגשתי בכל מקום ובסדרת הספרים האהובה עליי. "המתים" אמרתי ביוונית עתיקה מתוך טראנס בעוד מוחי קודח, מה שדי לא גרם לי לבטוח באם מה שקורה הוא באמת או בדמיוני בלבד. "קומו ועלו. בואו ועזרו לנו." היה רעש גדול ומחריד, כמו של אלפי מכוניות מתנגשות בתאונת שרשרת מצחיקה ועצובה, ראיתי שלד אחר שלד מתקרבים אלינו, הצבעתי ביד רועדת על הקרב של ג'ימיי והסלמנדרה, קרקרתי "תעזרו לו" ואז התעלפתי. בהווה עכשיו הנהנתי לג'ימיי בשמחה. "אז הצלחתי. ואוו, אני אדירה." צחקתי. ג'ימיי חייך חלושות ונתן לי יד רועדת. "היי" החלטתי להגיד. "אתה לא אשם. יכל להיות גרוע יותר. אני בסדר." אמרתי ברוך. "אני יודע," ג'ימיי גמגם, ואז הוא רכן אליי ו....התנשקנו, יומן. נישקתי מישהו בפעם הראשונה בחיי! זה היה מדהים. ובכלל לא פחדתי. בסוף, כשהפסקנו, ג'ימיי חייך אליי בביישנות. "אני אוהב אותך. את הילדה הכי אמיצה באופן מטופש שפגשתי." "תודה, אני חושבת" אמרתי בלב דופק. "גם אתה." הוספתי ואז צחקנו. אליזבת' חייכה אלינו מלמעלה חיוך גדול. "הגיע הזמן, באמת, צמד חמד. אז מה, לאן הולכים מכאן?" היא שאלה והתיישבה שוב בשק שינה שלה לידי.

הרהרתי. בסוף החלטנו להחליט אחר כך ואנחנו עוד וכתבתי בך. טוב, ביי! אמשיך לעדכן אותך אחר כך. אני חוזרת לנוח ליד בן זוגי החדש, ג'ימיי בן הפייסטוס.