הגענו לשאול וניקו אמר שהוא יחכה לנו כאן. הלכנו אני וג'ימיי כשאני נצמדת רועדת לאליזבת'. לדבריה היא כבר פגשה את האדס(מצטערת, יומן, ממש מוזר לי לקרוא לו 'אבא') אז אולי אם הוא יראה אותה יהיה קל יותר, לפחות ככה אני חשבתי. "קים" ג'ימיי אמר בעוד הוא מלקק סוכריית תות. הילד היה מכור אליהן בצורה קשה, כמו שגיליתי בדרך הקשה גם. ג'ימיי נער יפה, אני מניחה, יומן, יש לו שיער שחור חלק קצוץ, עור שחום ועיניים חומות טובות והוא בעל יכולת שליטה באש והוא ממש טוב בכל מה שקשור בטכנולוגייה, בקיצור הוא בדיוק בן ההפייסטוס שהייתי צריכה למסע. ושמתי לב שעוד לא תיארתי לך את אליזבת', אז אני יתאר אותה עכשיו: לאליזבת' יש שיער שחור שכשאת מסתכלת עליו את חושבת שאת רואה את  הלילה, עור לבן וחיוור כמו שלי, והיא תמיד לובשת שמלה ונעליים מיוחדות, בניגוד אליי, שאני מעדיפה בגדים פשוטים. במבט ראשון עליה לא היית מאמין שהיא בת האדס, יומן, היית חושב וטועה שהיא בת אפרודיטה, שהיא אלת האהבה והיופי וכל הקישקוש הזה. טוב, לפי החיוך הגדול שלה לידי עכשיו באוהל אני מניחה שתיארתי אותה בסדר, אז נחזור ליום שהיה לנו היום. "קים," ג'ימיי אמר בעוד הסוכרייה שלו נגמרת לאט לאט בכניעה. "כדאי שאת תלכי אליו ראשונה." הוא התכוון להאדס והוא הצביע לארמון השחור והמפחיד, שהיה הדבר היחיד שלא רציתי להרגיש את הקשר הזה אליו. בלעתי רוק. "ל...לבד? למה אני? אליזבת' כבר ראתה אותו, שהיא תלך אליו קודם." אמרתי ודחפתי אותה קדימה. היא החמיצה פנים ושילבה ידיים כשהיא מנידה בראש. אחות -שחבל-שהיא-לא-רוח-כבר- גדולה מעצבנת.  אולי תהית איך זה לקבל אחות גדולה באמצע החיים, יומן. זה די כיף האמת. בדרך כלל. היא יודעת עליי כבר הכל ואני עליה כי הכרנו כל החיים של שתינו כמעט. אבל במצבים כאלה זה לא. שנאתי אותה ברגע ההוא. אפילו עכשיו כשאני כותבת ובטוחה שוב באוהל ואליזבת' ישנה בשלווה, אני מסתכלת עליה ותוהה למה היא שלחה אותי ראשונה לשם, למרות ההסבר. "את צריכה לראות אותו, קים. זה המסע שלך. טכנית, אנחנו רק המלווים שלך שאת בחרת למסע לאבא." אמת מעצבנת. הנהנתי ברעד ונשמתי עמוק. 

"טוב...מה אתם תעשו?" שאלתי בחשש. ג'ימיי חייך ושתה מים- הסוכרייה שלו נגמרה ואני ואליזבת' נשמנו בהקלה מזה. ריח התות סחרר את שתינו. הוא ודקוטה היו מסתדרים מצויין. "אנחנו נשמור עלייך," ג'ימיי אמר אחרי שסיים לשתות והחזיר את הבקבוק עם הפקק לתיק. "יש כאן כל מיני יצורים שנצטרך להילחם בהם. מי יודע, אולי מישהו מהם יוכל אפילו לכוון אותנו לקסדה." הנהנו והשפלתי את המבט. קלטתי לראשונה לפתע עכשיו למה תמיד כשאני עושה את זה אני משפילה מבט דווקא לאדמה: הרי אבא שלי נמצא עמוק בשאול. אני מקבלת ממנה ביטחון. ההבנה סחררה אותי אבל הנהנתי שוב ונשמתי שוב עמוק, מקבלת כוח מזה. "בסדר," אמרתי. אליזבת' חייכה חיוך קטן וחיבקה אותי. "בהצלחה, קימי. את מסוגלת." חייכתי. זאת הפעם הראשונה שהיא קראה לי 'קימי' כשאני יודעת שאני חצוייה, וזה העלה בי זכרונות, שגם חיזקו אותי. ג'ימיי הסתכל עלינו בחשש בעוד הוא שוטף ידיים היטב עם מגבונים ואוכל סנדוויץ' בריא עם חסה, מה שהפתיע אותי לראות. מצד שני, למסכן בטח היה כאב ראש עכשיו מרוב סוכר. חייכתי אליו מהכתף של אחותי הגדולה וסימנתי לו להתקרב. הוא חיבק את שתינו בהיסוס גם. "בהצלחה" אליזבת' אמרה לי כשהתנתקנו ומחתה עיניים. "את תצליחי. תמסרי לו ד"ש. רק אל תגידי לו שגם אנחנו כאן." "למה לא?" שאלתי בזמן ששתיתי מים. "תסמכי עליי" אליזבת' אמרה לי. הנהנתי בבילבול והחזרתי את המים לתיק אחרי שסגרתי אותם. "בסדר" אמרתי כשאני תולה את התיק שלי על הגב. "בהצלחה," ג'ימיי אמר לי. "אם לא תחזרי, אני אקרא את היומן הסודי שלך." הוצאתי לו לשון ואליזבת' צחקה לעצמה. "לכי כבר, בת האדס." חייכתי בזמן שג'ימיי צחק והלכתי לאבא.