היום נסענו באוטובוס ואני נשענתי על החלון, למרות שאליזבת' נגעלה מזה ואמרה לי שאלפי אנשים בטח עשו את זה גם.  היא הסתכלה עליי בגועל ואז חזרה למפה. חייכתי חיוך מנומנם לנוף. "אז לאן עכשיו?" ג'ימיי שאל בכיסאות מאחורינו בעודו זולל חטיף מהאספקה שלנו. "לוס אנג'לס" אליזבת'מלמלה. "אבל סביר להניח שתכף נראה מפלצת." זה אכן קרה. ירדנו מנומנמים בתחנה שלנו ופגשנו מפלצת. היה מוזר לפגוש מפלצת אחרי שידעתי על עצמי הכל. המפלצת הייתה הידרה. וכאן זימנתי זומבים בפעם הראשונה, יומן! מסתבר שיש המון בלוס אנג'לס. נלחמנו באלמנטלים. אתה שואל מה זה, לעזעזל? גם אני שאלתי. אז אלה היו יצורים שעשויים, תרתי משמע ופשוטו כמשמעו, מארבעת היסודות: מים אוויר אדמה אש. כן, כן, כמו באווטאר, אני יודעת, אבל באמת נלחמנו בהם והם לבשו צורה של יצור מוזר שהשתנה כל הזמן. היו שניים כאלה. אליזבת' נלחמה עם החרב שלה, וכאן ראיתי אותה פעם ראשונה נלחמת וגם את החרב שלה ראיתי כאן פעם ראשונה. יש לה חרב שחורה, ואליזבת' אמרה לי שהיא עשויה מברזל סטיגאי, כמו זאת של ניקו. רציתי גם אחת בקנאה, עד שאחד הזומבים הושיט לי בדיוק חרב כזאת. אז מהיום יש לי גם חרב! היא מדהימה. היא ממש עזרה לי והיא שחורה וקסומה בדיוק כמו של האחים למחצה שלי. בסופו של דבר הבסנו אותם והם הלכו לטרטרוס, שזה משהו כמו הגן עדן של המפלצות, ואני לא שמתי לב אבל מסתבר שכל הקרב הייתי בלתי נראית כמעט, שזה מסביר אולי למה אליזבת' התנהגה קצת מוזר, יומני. זה היה בניסיון למצוא אותי. כשחזרתי להראות במאמץ, כי קשה לעשות הכל במודע, הם היו המומים ואליזבת'הסתכלה עליי בתוכחה. אתה יודע, המבט המעצבן הזה שדורש שנספר דברים. גמגמתי משהו על אבא שלי ועל בר האוייב הבן תמותה המושבע שלי בזמן שג'ימיי נעץ בי מבט זועם ועלה באש (תרתי משמע) בלי שהוא שם לב. אתה לא צריך לדאוג לג'ימיי, הילדי הפייסטוס ששולטים באש חסינים אליה. 

"את הופכת לבלתי נראית כל הזמן הזה?" ג'ימי מחה וחיפש בעיניו כמטורף בוודאי עוד סוכריות. אל תגלה לאף אחד, אבל אליזבת' החרימה לו אותן. הילד מכור קשות. אני התנגדתי לרעיון בכל תוקף. נקמות אף פעם לא היו הקטע שלי. בסופו של דבר אליזבת' נכנעה והוציאה אותי ממנו לפחות, ככה שאם ג'ימיי יגלה את זה איכשהו, כל האשמה תיפול רק עליה. "אני צריך סוכרייה." ג'ימיי מלמל ורעד. מכך שאליזבת'לא זזה ממקומה עם המבט החמור המפחיד הידוע שלה הנחתי שהיא חושבת אחרת. בלעתי את הפחד למקרה שג'ימיי יתחיל לחפש את הסוכריות ונשמתי עמוק. "היא עמדה לספר לנו כל רגע" אליזבת' אמרה לשמחתי והסיטה את הנושא. "היא פשוט לא הספיקה, עם כל מה שעברנו." עיניה רמזו לי לשתף פעולה והנהנתי נחרצות כמה פעמים. האדמה חרקה בשקט, הפעם כי הייתי מתוחה נורא.  לג'ימיי היה טיק בעין. "את יכולה להראות לנו אותך עושה את זה?" הוא שאל אותי והנהנתי ונשמתי עמוק. לפחות זה הרגיע את ג'ימי והוא הפסיק לחפש סוכריות אז נשמתי בהקלה. "אז קדימה. תעשי את זה." הוא אמר. שתקתי ונעלמתי מעינהם והם בהו באימה בנקודה שבה נעלמתי. חזרתי והם נרתעו ממני, מה שמצחיק יומני, כי הם החצויים הוותיקים שכאן. חייכתי אליהם חיוך מתוח. "מדהים,הא?" אמרתי בקול קטן.