היי יומן. אתה. לא. תאמין. למה. שאספר. לך!! היום, אליזבת', החברה הרוח ההיא שסיפרתי לך, הביאה אותי למחנה החצויים! מה זה מחנה החצויים, אתה שואל אותי? אופס. כדאי שאחזור קצת אחורה. בכל אופן, התכווונתי בדיוק ללכת להסעות בבית ספר כדי לחזור הבייתה, כשאליזבת' הגיעה(אני קוראת לזה 'הגיעה,' כי ככה זה לא נשמע מפחיד) ונראתה לחוצה רצח. אני התבלבלתי ובהיתי בה בהלם. היא בחיים לא הופיעה בבית ספר: היא תמיד אמרה לי שזה מסוכן מידי, שעלולים להבחין בה והיא יכולה לסכן גם אותי אם היא תבוא לעודד אותי בבית ספר כשהתלוננתי לה על זה. אז זה למה הייתי המומה וקפאתי במקום, והסתכלתי לצדדים באימה לראות אם מישהו נעצר והבחין בה. "אליזבת'!" לחשתי בפחד ובלב דופק ורגליים רועדות בעוד היא בוחנת את בית הספר שלי, שהיה שילוב של בית ספר רגיל עם לקויי למידה ביחד, שחיו בהרמוניה, אם לדבר כמו באווטאר. "זה מסוכן לך! מה את עושה-" היא סתמה לי את הפה. התנשפתי בהפתעה והורדתי ממני את היד שלה בכוח, להפתעתי מרגישה אותה. תמיד חשבתי שהיא רוח רפאים שלמה: לא הבנתי מה קרה, והתחיל לכאוב לי הראש מחוסר הבנה, כאילו שזה עתה אני מנסה לפתור תרגיל.  "אולי תסתמי כבר?" אליזבת' מלמלה ומחתה זיעה מפניה. "ותעשי מסע צללים. עכשיו." בהיתי בה בחוסר הבנה, שרק הלכה וגדלה. "אממ," אמרתי. "סליחה, מה? תרגום?" אמרתי בעוד נהר הילדים שהולכים להסעות הולך ומתקרב אלינו. התחלתי להילחץ. לא קל להימלט ממנו, ובגלל זה ביקשתי להשתחרר תמיד מוקדם. בסדר, אז אולי קצת ניצלתי את העובדה שאני מקבלת הקלות, אבל זה בינינו. אליזבת' נשכה שפתיים. "אני יודעת שיש הרבה דברים שאת לא מבינה, קים. אבל בבקשה בשם זאוס תסמכי עליי ותעשי את זה." הרגשתי גולה בגרון. "תחזרי על החלק האחרון?" מלמלתי בצרידות. אליזבת' צעקה לשמיים וכמה ציפורים מסכנות נמלטו מהעץ לידינו. "בסדר. אני אחותך, טוב? בגלל זה תמיד שמרתי עלייך. אבל עכשיו את בסכנה ואת חייבת לעשות את זה. אני מותשת מידי." "ל..ל..ל...לעשות מה?" גמגמתי. "מסע צללים?" קיוויתי לרגע שאליזבת' טועה וזה לא אבא שלי. ידעתי היטב כמה שונאים או שנאו את ילד האדס וכמה החיים של ילדי האדס קשים. אולי עכשיו זה כבר לא היה ככה, אבל עדיין, אני מודה, פחדתי מכל זה. תמיד קיוויתי להיות הבת של פוסידון, או זאוס, או אפילו אפרודיטה או בשם האלים גם קופידון. אבל האדס? רעדתי למחשבה, עם כל כמה שלי לא היה אכפת מטבעם של האנשים כל עוד הם אנשים טובים. ומשום מה לא הופתעתי לגלות באותו רגע שהכל אמיתי: אני מניחה שהייתי כבר מופתעת כל כך ממה שאליזבת' אמרה, ושידעתי גם כמה ההופעות שלה לידי משונות ויוצאות דופן, שהפרט ה...שולי הזה לא הפריע לי ממש כמו שתמיד חשבתי שיקרה ותראה מה זה, אפילו לא התעלפתי. 

לצערי חברתי החצוייה-מסתבר- הנהנה בעייפות. נזכרתי כמה מסע צללים מתיש ונאנחתי ונשכתי שפתיים בהבנה. "אבל אני לא יודעת איך," התלוננתי. אליזבת' נשמה עמוק והסתכלה לי ישר בעיניים ונגעה לי בכתפיים. זזתי באי נחת במקום. אף פעם לא אהבתי מגע פיזי, בדיוק כמו ניקו. אבל כיוון שהיא הכירה אותי והייתה חברה שלי, לא נמלטתי. "את יודעת איך. האדס כיוון אותך לספרים האלה בכוונה. את יודעת. תיזכרי. תנשמי. תעשי." היא אמרה, ונשמעה כאילו היא מדקלמת משהו ששמעה אלפי פעמים- מניקו? פניי האדימו למחשבה. בסדר, אולי התאהבתי בבן האדס. כן, נדפקתי."ט...טוב" מלמלתי ונתתי לה יד והיא נתנה חזרה. "א...א...אבל אחר כך את מסבירה לי... הכל." היא הנהנה וחייכה חיוך קטן. "בסדר. תתרכזי." היא אמרה. ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל הרגשתי עייפה יותר ויותר ככל שחשבתי על מסע צללים. אני מניחה שהצלחתי קצת, כי לפני שנייה לא הייתי עייפה בכלל, אבל שום מחנה קסום לא נגלה לעיניי ולצערי גם לא קנטאור, והתחלתי לתהות בעצב אם אליזבת' עובדת עליי. נשענתי עליה לתמיכה והיא תמכה בי ונראתה מודאגת מאוד. "את צריכה צל" היא אמרה. "בואי לעץ." היא גררה אותי לשם למרות מחאותיי שאמא תדאג לי מאוד אם לא אחזור בשעה הרגילה שלי מבית הספר הבייתה. ומוזר, אבל שם הצלחתי, יומן! עשיתי מסע צללים. כירון קיבל אותי יפה. הייתי די לחוצה לפניו, כי חשבתי על הספרים ועל כך שאני יודעת מי אביו האמיתי מהם, מידע שהוא שומר עליו בסוד, אבל נראה שהוא בכלל לא חשב על זה. הוא רק חייך אליי כאילו שהייתי במחנה מאז ומתמיד, הגיש לנו תה ועוגיות והסביר לנו על הכל בקול נעים וענה לי על רוב השאלות שלי בקור הרוח המפורסם שלו. כירון הוא קנטאור בן אלמוות והמורה שלי מאתמול: אני כבר ביום השני שלי למחנה כשאני כותבת בך עכשיו בביתן האדס, שדרך אגב, בכלל לא מפחיד בעיניי, אלא יפה, כי יש בו אבני חן בכל מקום כמעט, חלונות שמכוסים בווילונות אדומים(כנראה לתזכורת הדם, אבל זה עדיין יפה!) והמיטות כבר לא נראות לערפדים, אלא לחצויים, כנראה שבזכות ניקו. אחר כך אליזבת' גילתה לי שהיא המדריכה עכשיו בביתן שלנו, כי כל הספרים התרחשו במציאות כמה שנים קודם לכן, מסתבר. התאכזבתי, אבל מיד התאוששתי, כי, כמובן, הכל אמיתי, איך אפשר לא לשמוח?

בכל אופן ביי, אני הולכת להתאמן עכשיו עם אליזבת'!

רק שתינו בנות ההאדס היחידות כאן. לאט לאט יש יותר ויותר חצויים של שלושת הגדולים במחנות, כי עכשיו מותר. אבל יקח זמן עד שהמחנה יהיה מלא בנו. בכל אופן, ביי!

אמשיך לעדכן אותך אחר כך.