"יש לי רעיון נואש" אמרתי. ג'ימיי פתח עיניים בבת אחת בזמן שאליזבת' קרסה בעייפות בשק שינה שלה. "מהו? אני אוהב רעיונות נואשים." צחקתי ברעד. "גברת אולירי. אני אקרא לה. כבת האדס, זה אמור להיות לי אפשרי. בספרים..." השתתקתי, כי לא ידעתי איך אני אמורה לקרוא לזה עכשיו, כשהכל אמיתי. הספרים? המציאות המרה - מתוקה שלי? "במציאות, אני אמורה לעשות את זה.להצליח לעשות את זה. ואז גברת אולירי תרגיש בקסדה ותוביל אותנו אליה." אמרתי בצרידות. אליזבת' פתחה עין אחת ובחנה אותי בה, מה שהיה מטריד מבחינתי. אני רגישה בענייני עיניים. הסבתי ממנה מבט. "אהא. הקסדה. איפה היא בכלל? אנחנו במסע כבר כמה ימים, ועוד לא קיבלנו אפילו רמז פצפון שיוביל אותנו אליה." היא התלוננה ואז שתתה מים מהבקבוק שני ליטר שלה, שעוד היה מישראל אז היה כתוב עליו בעברית. היה מנחם לראות את השפה שלי מהבית, זה היה כמו נפנוף שלום רחוק מאמא. אבל זה גרם לי לתהות גם למה אני לא דיסלקטית אלא אם בעיות במתמטיקה, כאילו שאני חצוייה רומאית ולא יוונייה. זכרתי הרי שהיוונים דיסלקטים ושלרומאים יש בעיות במספרים.  אבל האדס הכיר בי במחנה החצויים. אז מה זה אומר? אליזבת' סיימה לשתות וסגרה את הבקבוק ונופפה מולי בידה. טלטלתי את ראשי בזמן שהיא הניחה חזרה את הבקבוק ונשכבה שוב על הצד אליי. "קים שטיין לכדור הארץ. קימי, על מה חשבת? היה לך מבט מוזר כזה." היא ציינה בזמן שהתחילה לאכול סנדוויץ'. היססתי. "היי, לא נשפוט אותך, אני מבטיח" ג'ימיי אמר ונתן לי יד במבט נחוש. חייכתי בהיסוס והסמקתי. סיפרתי להם בלית ברירה מה חשבתי. אליזבת' נראתה מהורהרת בסוף וג'ימיי כמוני בהתחלה, כאילו שסטרו לו בפניו. 

ליטפתי את הכתף שלו בניחום והוא חייך בהיסוס ונשען עליי. "אולי האדס פשוט היה צריך עזרה דחופה, ואת היית כבר במחנה שלנו, אז הוא הכיר בך שם. זאת האפשרות היחידה שיש." אליזבת' אמרה ושמה לי יד על הכתף. "גם לי היה מסע כשרק הגעתי למחנה. אגב, תשמחי שלך היה אותי. אני הייתי שם לבד בהתחלה. הייתי צריכה ללמוד כמעט הכל בעצמי. וניקו לא ממש מהטיפוסים החברותיים." צחקתי וחיבקתי אותה. "אני מודה לך, אחותי. באמת. את הכי חשובה לי בעולם." אמרתי בכנות וליטפתי לה את השיער, פעולה יוצאת דופן בשבילי, כי כראויי לבת האדס, שנאתי מגע פיזי. אליזבת' חייכה לעצמה לפחות עכשיו ונראתה רגועה ומרוצה יותר. ג'ימיי השתעל ונראה נזוף. "אהמ." הוא התלונן. חיבקתי גם אותו ואני ואליזבת' צחקנו שוב. "גם אתה, ג'ימיי." אמרתי בחיוך כשהתנתקנו. 'וכך קים גילתה את כוחה של החברות והאהבה,' חשבתי לעצמי בחיוך את השורה הראשונה שלי אי פעם בספר העתידי עליי. להפתעתי עלו בי פרפרים בבטן. בני התמותה לא ידעו מי אני, כמובן. אבל עדיין הם יהנו לקרוא עליי, ואולי חלקם אפילו יגיע למחנה החצויים בזכותי, כמו שאני הגעתי מהספרים לכאן. למה נלחצתי מזה כל כך בהתחלה? "אז, אממ, הקסדה?" אליזבת' שאלה בהיסוס. "איפה היא?" הנהנתי ונשענתי על הכרית שלי. הרגשתי הרבה יותר טוב עכשיו ובטוחה בעצמי יותר מאי פעם, מה שלא עשה לי הרגשה טובה. קים שבטוחה בעצמה יכול להביא רק נזק לעולם. "יש לי רעיון איפה היא," אמרתי. ג'ימיי, שבינתיים כמעט נרדם, פתח הפעם הוא עין אחת. "נואש? כי אני עדיין אוהב רעיונות נואשים." הוא אמר וצחקתי ברעד ואז השתעלתי כדי לחזור לנושא. אליזבת' גם צחקה מג'ימיי. "כן, אני חוששת. הקסדה נמצאת כאן, אצלי בתיק." אמרתי. 

הערת הכותבת:

סליחה על הזמן שלקח לי לעלות פרק! עברו עליי דברים בחיים והייתי במחסום כתיבה ואני גם בדרך לשירות לאומי, לא שילוב טוב.

אבל כמו שאני תמיד אומרת הספר תמיד בלב שלי.