נראה שלורי התבלבלה בעקבות מה שאמרתי וחייכתי לעצמי בסיפוק. הנה, סוף סוף מישהו שלא מכיר את ליאו. "מי זה ליאו?" שאלה, ומיד נועה טום ומעיין עשו פרצופים של 'את רצינית?' אולם נועה הנדיבה הסבירה לה הכל. נראה שלורי הבינה מיד כי העיניים שלה התעגלו והיא פערה קצת את הפה אפילו. "ואוו," מלמלה בסוף ההסבר והסתכלה עליי ביראת כבוד שלא הבנתי. זזתי באי נחת וטום צחק. "כן. אבא שלה בן הפייסטוס וגיבור." אמר בחיוך והסתכל עליי בשעשוע ויכול להיות שראיתי הערצה גם בעיניים שלו? בהיתי בו. לורי שתקה ביראה ומעיין לידה הנהן לאישור. בינתיים החפץ שלי על הצוואר הפסיק הפסיק לזהור תודה לאל/לאלים. (החלטתי שככה אני אחשוב, אחרת זה יהיה ממש מבלבל) "תגידו, מה היה הקול הזה?" בסוף לורי שאלה והצביעה על העיגול המסתורי שהיה תלויי לי על הצוואר. מצמצתי והורדתי אותו מהצוואר. "אני לא יודעת," מלמלתי. המיקות שבראש שלי התרוצצו בפחד ואימים, וצעקו: 'רוצות לחזור לחיים הרגילים שלנו לפני החצויים ומיד ועכשיו! לא אכפת לי מהפייסטוס!' ואני עצמי עשיתי פרצוף. "נשמע כמו זאוס," טום אמר והעיר אותי ממחשבותיי האומללות. נועה הנידה בראשה. "זאוס לא מדבר עם אנשים סתם ככה. זה חייב להיות מישהו אחר," אמרה והסתכלה עליי בתהייה, כאילו חושבת לעצמה: 'את מי לעזעזל הכרתי?' בלעתי רוק באימה. בן פוסידון גירד בראשו. אני נאנחתי והחזרתי את הנשק הקסום למקום. "שיהיה. בואו לא נחשוב על זה בינתיים, לורי ברוכה הבאה למחנה" אמרתי לחדשה והיא חייכה. "תודה," אמרה בביישנות. מעיין בן זאוס צחק. "נחמד. בואו נצא מפה, אני שונא מרפאות" הוא אמר ויצאנו. "למה הייתם שם בכלל?" לוריאנה שאלה אותי כשסגרתי את הדלת. משכתי בכתפיי וניסיתי להיזכר למה באמת באנו לשם תוך כדי. "האמת שאין לי מושג למה באנו. כאילו שמשהו גרר אותי לשם," אמרתי בקול תוהה. טום בהה בי ונועה קיבלה טיק בעין. "נפלא," רטנה בת פוסידון. טום צחק צחוק מבוהל. "טוב, אני מניח שצריך למצוא לך חדר" מעיין מיהר להגיד ולורי הנהנה. "אבל היא מבורכת," אמר טום. לוריאנה הנהנה שוב. מעיין בהה בו. "יש מקום של מבורכים?" שאל. נועה הנהנה בעיניים עצומות. היא נראתה כאילו שהיא עומדת להתעלף והלב שלי פעם מפחד מהמחשבה. פעם התעלפתי מול כל הכיתה שלי (כן, מביך. תודה ששאלתם) ואביב העירה אותי בסטירות שהיו די מכאיבות. "יש ביתן ריק... האמת שהוא אמור להיות ריק תמיד, אבל זה של מבורכים בעיקרון אני חושבת," אמרה בת פוסידון ופתחה עיניים כחולות כמו הים. טום הנהן וקימט את המצח.

לורי חייכה. "אז תיקחו אותי לשם," אמרה ומעיין הנהן בהסכמה. נועה חייכה, והיה מרגיע לראות אותה מחייכת. טום נאנח והם הובילו אותנו לשם. הביתן של המבורכים היה גדול, עם הרבה מיטות- אבל ריק לחלוטין, מה שהיה מוזר ומעט מרתיע. לורי בחרה לה מיטה אחת והתיישבה עליה כשאנחנו מסתכלים עליה מסביב. "למה זה כל כך... ריקני?" שמעתי אותה ממלמלת. הנהנתי בהסכמה והסתכלתי על טום בשאלה. בן פוסידון נשך את השפתיים. "כנראה כי אין הרבה בני תמותה שהאלים מברכים אותם בכוחות האלוהיים שלהם," הסביר. "וזה אומר שאת מיוחדת." הוסיף ולורי מצמצה וחייכה קצת. נועה חייכה אליו ואז הסתכלה על לוריאנה ובחנה אותה בעניין. "מה?" לוריאנה שאלה אותה. נועה עצמה עיניים ונראתה כמו סבתא. "כלום," היא מלמלה. זזתי באי נחת במקום. מה עובר על נועה? רשמתי לעצמי לחקור אותה אחר כך. "כדאי שנצא," מלמלתי והסתכלתי על לורי. לורי הנהנה וטום ונועה יצאו. "את לא באה איתנו?" בת פוסידון שאלה בהפתעה אבל הנדתי בראש. "יש לי כמה שאלות לשאול את מבורכת זאוס והיפנוס." אמרתי והסתכלתי עליה באור חדש. נועה הנהנה וגררה משם את טום, שמחה אבל שיתף פעולה ויצא. חייכתי לעצמי קצת. הם יצאו, ואני נשארתי עם לורי החזקתי בעיגול המסתורי שהיה לי בצוואר ושיחקתי בו בלי לשים לב. חשבתי איך לשאול את מה שרציתי. היה שקט מביך, ואז לורי דיברה כעבור דקה שתיים. "אז מה קורה בעניין ה..." היא השתתקה. הבנתי מה היא מנסה לשאול וחייכתי לה חיוך קטן. הסרתי את העיגול המסתורי מהצוואר, ומיד כל הביתן האיר באור צהוב/לבן- ולורי עצמה עיניים בחוזקה ואני עליתי באש בהפתעה. החנקתי צעקה שעלתה בגרוני וניסיתי למנוע מכל הביתן לעלות באש במאמץ. "מיקה! תכבי את זה!" לורי צעקה בבהלה. נאנקתי כמנסה להגיד: 'אבל יש פה אש! מה אני אמורה לעשות?' נפלתי,קיללתי והאש נכבתה במפתיע כשם שהיא נדלקה. לורי פתחה את העיניים בפה פעור ובפרצוף מבוהל. החזה שלה עלה וירד במהירות מפחד, והרגשתי שאני אשמה בזה. הבטן שלי התכווצה בפחד והתנשפתי.

"מצטערת," מלמלתי ומחיתי זיעה של חום מהמצח. לורי רק הנהנה ברעד והצביעה על החפץ החשוד שכאן. "אז מה נעשה בו?" שאלה וטופפה ברגליה ברצפה. נשכתי בשפתיים והחזקתי חזק בדיסקית ההוקי הלבנה, כאילו שהוא יכול להציל אותי ולקרוא לאבא שלי שיבוא לקחת אותי מהמקום המוזר הזה שקוראים לו 'מחנה החצויים'. הוא מצא חן בעיניי פחות ופחות עם כל האירועים שקורים לי בו. "ניתן אותו לכירון. אבא שלי בטח ידע מה לעשות בו." פסקתי ולוריאנה הנהנה והתחלנו ללכת לכירון. הוא היה באותו מקום, ובחן את השעון שלי. נבהלתי אבל ניסיתי להסתיר את זה. "אממ, שלום" אמרתי בהיסוס והוא פנה אליי בחיוך. "שלום, מיקה נצר הפיייסטוס. ושלום, לורי מבורכת זאוס והיפנוס." והוא קרץ. לורי בהתה בו ואני כחכחתי בגרון והיא קפצה. "קרה לנו משהו מוזר בביתן של המבורכים," אמרתי וכירון הנהן וקימט את המצח. "גם לי קרה משהו מוזר." מלמל והחזיק חזק בשעון. הבטן שלי התכווצה בתחושת אשמה ואימה. יכול להיות שכירון חזר בזמן?