חלמתי שאני עומדת במקום חצי צבעוני וחצי שחור לבן, והתבלבלתי. אני תמיד חולמת בצבעוני לגמרי. ואז שמעתי קול של אדם מבוגר. "רגע! אני רק צריך לסדר את זה-" שמעתי המון רעשים ודברים נופלים. מישהו קילל בשפה שלא הכרתי, אבל זה הספיק לי כדי לפעור את הפה. ואז החלום נהיה צבעוני, ומישהו מתנשף בביגדי מוסכניק ניגש אליי ומחה זיעה ממצחו. "אני מצטער. זה תמיד משתבש," הוא מלמל. הנהנתי. פתאום קלטתי מי אני רואה- אני לא יודעת מה הסגיר אותו. אולי התזוזות הבלתי פוסקות שלו, או שהוא טפח ברגל על הרצפה והתעסק במשהו כמו שליאו עושה כשהוא לחוץ או ממהר. האמת שהוא הזכיר גם אותי. גם אני תמיד חייבת להתעסק במשהו בשיעורים בבית ספר כדי להתרכז. (לא שזה עוזר) אמא שלי מתנגדת לריטלין ולכל ה'תרופות המודרניות האלה' כדבריה. "הפייסטוס," אמרתי בהלם ובלעתי רוק, ואז הסמקתי. "אה... סבא." הוספתי במבוכה. הוא חייך אליי בקונדסות, ממש כמו אבא. "נכון. ואת מיקה, נכדתי היקרה מכל" אמר וחייכתי ברגשות מעורבבים. תמיד רציתי לפגוש את סבא שלי ולדעת מי הוא, והנה עכשיו זה קורה ולא ידעתי מה אני אמורה להרגיש. הוא חייך אליי בחזרה. "בסדר. אז את יודעת שאת נצר." הוא קילל שוב ביוונית עתיקה, מה שגרם לי למצמץ כמה פעמים ולסגת לאחור. עדיין לא הבנתי כלום, לשמחתי. "אני חושב שאפולו קילל אותי לדבר בחרוזים. חכי שנייה." צמצמתי עיניים. מי עשה לו מה? היה שקט לדקה. ואזה המבט של סבא נהיה שקוע במחשבות. "לא. אני מדבר רגיל. מוזר. בכל אופן, את נצר שלי וסמי הוא סבא רבא רבא שלך-" "מי?" דרשתי לדעת. הוא חייך. "הייזל לא סיפרה לך?" הוא שאל אותי והנדתי בראש בבילבול. "סיפרה לי מה?" שאלתי. הוא חייך וצחק. "לא, אני מניח שלא. היא לא הייתה רוצה להיזכר בזה. בכל אופן, סמי הוא סבא רבא רבא שלך. אממ, זה לא כל כך קשור בעצם למה שרציתי לדבר איתך." אמר בהתנצלות. "אבל תשאלי את ליאו עליו. בכל אופן, יהיה לך מסע. אני לא יודע כל כך על מהו יהיה- זה לא התחום שלי, העתיד." הוא נאנח. "אבל את חשובה." אמר. "את זה אני יודע." הנהנתי, עדיין בהלם. לא האמנתי שאני מדברת עם אל- אל נכה בכיסא גלגלים מודרני. אבל הכיסא נראה ממש משוכלל. היו לו מיליון ואחת כפתורים שחורים או אדומים זוהרים במקום שהיו אמורים להשעין את הידיים. הוא חייך אליי. (הפייסטוס, לא הכיסא גלגלים) לאט לאט החלום נעלם, ואני התעוררתי במציאות מטושטשת. הכילו סביב המיטה שלי הוסטו, והאור הכחול והבוהק שוב דלק.

חצויי בחולצה לבנה (כמוני) עמד מעליי בחיוך. "בוקר טוב. עמדתי להעיר אותך," אמר. "מזלך שהתעוררת לבד. מעירים פה באופן מסוייט." הוסיף ועשה פרצוף. הנהנתי חלושות והתחלתי להתארגן ולהתאושש. יצאתי לחדר אוכל, וראיתי את נועה ואת טום שוב. הלכתי אליהם בהיסוס, ונועה חייכה אליי והוקל לי. התיישבתי לידה, וטום מצידה השני. הפעם לא התיישבו לידינו עוד אנשים, ותהיתי לגבי זה. "אה, זה כי אנחנו חצויים חדשים" היא אמרה והתחילה לאכול. התבלבלתי. התחלתי להתרגל לבילבול. "אבל את לא חצוייה חדשה," הזכרתי לה. "וגם אתה לא." הוספתי. הוא חייך. "אני יודע. אבל יש מבחנים..." הוא השתתק כי נועה נתנה לו מרפק מזלגי. "איי!" הוא התלונן. חייכתי. "שתוק! אתה רוצה שהיא תדע על המבחנים?" סיננה וחזרה לאכול קרונפלקס. "איזה מבחנים?" שאלתי אחרי שתיקה של דקה. הם שתקו והמשיכו לאכול. התעצבנתי. "הלו?" שאלתי ונופפתי מול פניה של נועה. היא הרימה מבט ועשתה פרצוף מופתע. "מה?" שאלה בקול תמים עם הכף באוויר. טום המשיך לאכול, ונראה כרוצה לקבור את עצמו. שילבתי ידיים ונשענתי לאחור על הכיסא. "אל תעשי את עצמך. הרגע דיברתם על מבחנים," אמרתי. היא השפילה מבט, נאנחה ושמה את הכף בקערה הלבנה. "טוב. בסדר. את ביקשת," הזכירה לי וסיפרה לי על המבחנים. היא הדגישה שלמחנות של החצויים בחוץ לארץ אין את זה, אלה רק בישראל. טום גיחך. "כמו השיר." אמר והעיניים שלו הכחולות כים נצצו וכמו היפנטו אותי לתוכן. שתקתי והשפלתי מבט. פתאום כבר לא הייתי רעבה (לא שמקודם הייתי רעבה: אני אף פעם לא אוכלת בבוקר) ונלחצתי. אני לא אגלה לכם את המבחנים. אם אתם חצויים אמיתיים, אתם כבר תגלו בעצמכם (אבל אז כבר יהיה מאוחר מידי לסגת) מסתבר שלכל חצויי יש מבחני קבלה מעשיים ובכתב. עונים על שאלות, ואז כל אחד מקבל מבחן שמותאם לכוחות שלו. בלעתי רוק. נועה הסתכלה עליי בעצב.

""למה טום עושה את המבחן אם הוא כבר עם חולצה כחולה?" שאלתי. הוא עשה פרצוף. "אני כאן, את יודעת. את יכולה לשאול אותי. וכי אני צריך מבחן חוזר," מלמל. בהיתי בו. "מי שלא עובר, מקבל מבחן חוזר." נועה אמרה, ואז סתמה את פיה משום מה עם הידיים. "ומי שצריך, מקבל תדריך." אמרה ונאנחה בכעס. "ילדי אפולו האלה! זהו זה, טום" אמרה וקמה. טום החליק למתחת לשולחן. "לא, לא. לא צריך-" גמגם. "כן צריך. הקללה הזאת כבר עוברת כל גבול," אמרה בכעס והלכה בסערה למישהו עם שיער שחור חלק ומדהים ועיניים בצבע תכלת מהפנט. בהיתי בו, וטום גיחך. הסמקתי שוב והתרכזתי בשולחן. נועה דיברה עם הנער ובסוף חזרה אלינו בצעדים נמרצים. "זהו. אפשר לדבר רגיל," אמרה וקרסה בכיסא שלה. בהיתי בה. "ילדי אפולו מידי פעם מקללים שכולם ידברו בחרוזים." הסבירה. טום הנהן. הוא עדיין ישב כמעט מתחת לשולחן, ונועה החטיפה לו במותן. הוא נאנק. "קום כבר, שמן. הסכנה חלפה," אמרה בחיוך והוא התרומם אבל התרחק ממנה קצת ליתר ביטחון. חייכתי וצחקתי. טום חייך במבוכה. "מתי המבחנים?" שאלתי בחיוך ולקחתי את המזלג. חשבת בכל הכוח: 'חביתה!' והיא הופיעה. חייכתי והתחלתי לאכול. "עכשיו," נועה אמרה. השתנקתי והשתעלתי. "מה?" חרחרתי, והם צחקו עליי."כן," נועה אמרה בחיוך וטום נאנח. "הם תמיד עושים את זה על הבוקר." רטן ושתה חלב. בהיתי בכוס בפחד, כאילו שכל רגע היא תתקוף אותי.

נועה שמה לב לזה וחייכה בהרגעה. "אין לך מה להילחץ מהמבחנים הראשונים. רק אחר כך," אמרה. טום רטן משהו ביוונית עתיקה בשקט. "את לא עוזרת, אחותי." אמר בעברית. נועה עשתה פרצוף. חייכתי חלושות. "מה המבחנים שאחרי השאלות?" שאלתי בלחישה, מנסה להסתיר את זה שהתחלתי לרעוד. נועה הסתכלה עליי ברחמים. "אסור לנו להגיד. אבל הם ממש קשים," אמרה בנימת אזהרה. טום הנהן ונאנח שוב. "ממש קשים. לעיתים נדירות אנשים מתים בהם-" התחיל להגיד ופלטתי קריאת בהלה. "טום!" נועה נזפה בו והוא מצמץ. "מה?" שאל והסתכל עליה בפרצוף מבולבל. היא רטנה משהו ביוונית עתיקה, ובפעם הראשונה הבנתי את זה: "תלך לעזעזל." הוא עשה פרצוף. "זאת לא אשמתי שהם קשים!" החזיר לה ביוונית. היא נאנחה וגלגלה עיניים לתקרה. "אחי יכול להיות כזה מעצבן לפעמים. תתעלמי ממנו ומכל מה שהוא אומר," יעצה לי. טום עשה פרצוף, לקח את הצלחת שלו וקם ועבר לשולחן אחר, שגם היו בו ילדים. נועה חייכה בניצחון. שתקתי. נראה שהם רבו ריב אחים כבר הרבה זמן, ולא רציתי להתערב. "את רואה? שפן. בכל אופן הם ממש קשים המעשים" אמרה וחזרה סוף סוף לאכול. שתקתי. "מה זאת אומרת המעשים?" שאלתי בהרגשה לא טובה. היא לא ענתה. 'המון תודה, אחות יקרה.' חשבתי בכעס. ואז נזכרתי שהיא לא אחותי וחייכתי וחזרתי גם לאכול. בסוף הארוחה קראו לכל החצויים החדשים לגשת לכירון ומר ד' (שאחר כך גיליתי שהשם המלא שלו הוא דיוניסוס) והתחלנו את המבחנים בכתיבה.