בון הגניב מבט לניק, שהנהן לאישור. בון נשם עמוק. "כן. בסדר. גם ככה תדעו את זה במוקדם או במאוחר. אז הנה "בספינה שתשוט בים, או אז יבוא הרגע המושלם, בו שתי ילדות ימהרו להגיע, ולהן שעון שמעביר בזמן: לא לבדן הן יבואו, כי עם חצויים נוספים יגיעו: ואת המהופנטים אשר תקועים בחוף יחדיו הם יצילו." הוא סיים ולקח אוויר. שתקנו בהלם קל. טום הגניב אליי מבט וידעתי שהוא חושב על השעון ועל ליאו. המחשבות שלי הסתחררו. החלום שלי...החלום שלי שחלמתי שאני בורחת עם כל האנשים המהופנטים ממשהו, כנראה לספינה. נועה בלעה רוק. "ואוו," היא הצליחה לומר. דניס שיחק בידיו ונראה חסר מנוחה. "אנחנו נציל אותם? מהמים?" הוא שאל בלחץ. בון וניק הנהנו. דניס נשם נשימה עמוקה. "איך נעשה את זה?" שאל בן זאוס. לורי נראתה שקועה במחשבות לידו. "יש לי רעיון! הרי יש לנו את השעון, נכון?" שאלה בהתלהבות. קימטתי את המצח. "אבל יש דבר כזה שנקרא גורל," הזכרתי לה. היא הסתכלה עליי בחוסר הבנה. נשמתי עמוק. "זה אומר שלא חשוב מה נעשה, גם אם נחזור אחורה בזמן ונציל אותם לפני שהם יכנסו לחוף או משהו, זה יקרה שוב" אמרתי. לורי נהייתה עצובה. דניס שם לה יד על הכתף. טום ליטף זקן בלתי נראה. "אז מה נעשה?" שאל. המשכתי לחשוב. זכרתי גם שכשעוד שטנו על המים חשבתי שהים מדבר איתי. "יש לי רעיון אחר" אמרתי. הם הסתכלו עליי. לורי נראתה מיואשת. חייכתי. "איזה?" שאלה. נועה לידי הנהנה. סיפרתי להם מה הרגשתי במהלך השיט, ואיך עכשיו עלתה בדעתי האפשרות שזאת מפלצת שהופכת את המים למסוכנים. נועה פערה את הפה ודניס נראה מזועזע. "מפלצת?" הוא פלט. הנהנתי. "כן. הים לא יכול לדבר" הזכרתי לו. הוא חייך בהיסוס. טום עשה פרצוף. "אולי אבא שלי מנסה לעזור לנו?" הוא הציע. בון הסתכל עליו. "אתה בן פוסידון טום?" שאל. טום הנהן בהיסח הדעת. בון קימט את המצח. הנדתי במהירות בראש. "לא. זה לא נשמע כמו אל. חוץ מזה, פוסידון לא היה אומר לי שהתחנה הבאה היא השאול," התעקשתי. טום זז באי נחת מרגל לרגל. לוריאנה בלעה רוק..

""אז אולי זה האדס?" הציעה בקול חלוש. דניס שפשף את המצח וניצוצות חשמל יצאו לו מהיד. "אני לא חושב. האדס אולי לא הכי נחמד בעולם, אבל הוא בצד שלנו. ובטח ובטח בצד של מיקה" אמר בהיגיון. הנהנתי בהסכמה. טום קימט את המצח הפעם. "אז לסיכום את חושבת שהמפלצת הזאת מהפנטת את כל האנשים ואו- חצויים כאן?" שאל. הנהנתי בתשישות כי שוב הרגשתי קצת חולה. שתיתי מים ואז נקטר בידיים רועדות, שוב נזהרת לא להכאיב ליד ימין בגלל העירויי. נועה הסתכלה עליי במבט מקנא לרגע בגלל הנקטר. "הגיוני," אמרה בת פוסידון ונשמה בהקלה משום מה- בטח כי הסתבר שהמים עצמם לא מסוכנים. בלעתי ואמרתי "כן,"והנחתי את הנקטר בצד שוב. שתיקה השתררה בחדר ושמענו רק את הגלים מרחוק. 'הרעש של הים רגיל לפחות,' חשבתי. דניס נראה מהורהר עכשיו. "רגע...השאול. אי אפשר לערב את האדס שיעזור לנו?" שאל בתקווה. טום הניד בראשו ושם לי יד על יד שמאל- לשמחתי זאת לא הייתה היד עם העירויי הכואב. "לא. הוא לא ממש יכול. וחוץ מזה, זה לא האדס, זאת מפלצת" אמר. דניס בלע רוק, השפיל את המבט בעצב ושילב ידיים. לוריאנה זזה מרגל לרגל. "אז צריך להוציא את המפלצת מהמים ולהרוג אותה בסך הכל" סיכמה. "בטח, קלי קלות." מלמלה. הכל התחבר לי פתאום. ברחנו מהמפלצת בחלום שלי! הסתחררתי. "מה קרה מיקה?" שאלה נועה. היססתי, אבל סיפרתי להם גם את החלום הזה. טום החוויר. "יש לך גם חזיונות!" אמר בן פוסידון. דניס הרים מבט מטושטש. "אפולו עוזר לנו אם ככה" אמר בתקווה שזה נכון. ניק הגניב אליי מבט. "לאו דווקא. מאז ומעולם היו לחצויים חלומות שעזרו להם" אמר. בון קימט את המצח ושם יד על הראש. הוא נשען על ניק. "כן," הסכים איתו. פיהקתי.

"שנצא מכאן?" שאלתי. טום התעשת. "קודם צריך להוציא לך את העירויי הזה" אמר. נועה הנהנה. שוב נלחצתי. בון קרא לרופא, וכל האחרים הלכו בזמן שסגרו סביבי את הווילון. פלטתי צווחה בזמן שהוציאו לי את העירויי, אבל להפתעתי זה לא כאב בכלל- אפילו לא קצת. נדהמתי. אפילו יכולתי לשפשף את היד במקום שהוא היה בלי שום כאב. "ואוו," אמרתי. הרופא חייך וזרק את העירויי לפח ואז שטף ידיים בכיור שמול המיטה אחרי שהוא פתח שוב את הווילון. חייכתי חיוך גדול ושתיתי עוד קצת נקטר ליתר ביטחון. כבר התחלתי להרגיש כאילו אני עולה באש בלי לעלות באש, אז הפסקתי לשתות כמעט מיד. אם חצויים שותים או אוכלים יותר מידי אמברוסיה, הם עולים באש, תרתי משמע. כל האחרים חזרו אליי בשמחה, אבל לוריאנה ודניס נשארו לשבת על המיטה הפנוייה שהייתה לידי. חייכתי לטום כשהוא חיבק אותי. "אז קדימה, מתחילים?" שאלתי.