"פרס!" ליאו אמר בחיוך, נעמד וטפח על הגב של הבחור שעשה מקודם שלום. הוא חייך אליי. השבתי מבט ללא הבעה לבן פוסידון. עדיין ניסיתי לעכל הכל. ליאו כחכח בגרון. "טוב. אז אלא כאן פרנק, הייזל, וויל, ניקו, אנבת', אני, פרסי, ג'ייסון וכירון" הוא אמר לי. התבלבלתי. "כירון?" שאלתי אותו, והוא הנהן והצביע לאנשהו. פערתי את הפה כשכמו ווילון בלתי נראה הוסט הצידה. מולי היה קנטאור- קנטאור שחייך אליי. איך לא שמתי לב אליו? "שלום," הוא אמר. הסתחררתי, וליאו צחקק. הייתה לי הרגשה שעליי. "מה?" גמגמתי. הקנטאור המשיך לחייך. "כן, אני קנטאור כמו שאני סבור שבאת לשאול." הוא אמר והסתכל על ניקו, שחייך במבוכה. וויל נתן לו מרפק, והוא עשה פרצוף. עמדתי קפואה במקום. ליאו הסתכל עליי, וככה כל האחרים. "אתם-" הרטבתי את השפתיים וניסיתי להיזכר איך אבא קרא להם, "אתם חצו-" "חצויים," פרסי השלים אותי באבירות. נרתעתי לאחור, והייזל צחקקה. "תגובה אופיינית," אמרה בחיוך ופרנק צחק. ליאו חייך. "טוב לראות אותכם," אמר. פרסי חייך אליו. "איפה קליפסו?" שאל אותו. ליאו שתק. "אנחנו... אממ.. טוב... לא בדיוק גרושים..." גמגם. "גרושים?" ניקו התפלא. המחשבות שלי סערו. מה, הוא לא עדכן את חברים שלו במצב המשפחתי? "לא אצל כולם היחסים נפלאים," וויל ציין והפר את המתח. חייכתי. 'בלשון המעטה,' חשבתי. ליאו נשם עמוק והגניב מבט אליי. "אני יסביר לכם אחר כך. בואו לאזור הסודי שלנו, שכבר לא כל כך סודי," אמר והסתכל עליי. הבנתי את הרמז ופרשתי ידיים לצדדים, כאומרת 'ברוכים הבאים.' כירון הסתכל על המקום בסקרנות. "נחמד," אמר. חייכתי. פרסי בהה באוויר, ואנבת' הקליקה באצבעות והוא מצמץ. "אז כן. יש לך כוחות מסויימים?" בן פוסידון פנה אליי. שתקתי, מתאמצת לא לעלות באש. זה נהיה קשה יותר ויותר כי דיברו על זה. "היא מעולם לא הפגינה משהו מסויים," ליאו אמר באכזבה והסתכל עליי. הרגשתי שאני מתחילה להאדים, תרתי משמע. הלב שלי דפק בבהלה ואז כולם נרתעו לאחור משום מה. "לא הפגינה משהו מסויים?" שאלתי בלעג ושלחתי ידיים קדימה וכולם צעקו וברחו. "אש!" פרסי צעק. "מה אתה אומר, אקוומן!" ליאו ענה לו תוך כדי בריחה. ואז הוא קפא במקום כאילו קלט שהוא חסין לאש, והוא חייך וחזר אליי. הוא נתן לי יד, והאש נכבתה ואני התנשמתי בכבדות. "טוב, היא נצר הפייסטוס," ניקו אמר ובא אלינו מתנשף. וויל מחה זיעה מהמצח. "אהה." מלמל. כל האחרים חזרו גם, המומים. פרנק נראה מבועת משום מה, והייזל כאילו שהיא עומדת להתעלף. היא כל הזמן הסתכלה על הכיס הקדמי של פרנק בדאגה, למרות שלא הבנתי למה.

כשראתה שהוא בסדר, הסתכלה עליי באור חדש. "ואוו," אמרה. נראה שפרנק מתחיל להרגע, והוא הסתכל על ליאו במבט זועף. הוא חייך חיוך מתנצל. "לא יכלת להזהיר שהבת שלך שולטת באש?" התלונן, וליאו הניד בראשו. "כמו שאמרתי, היא מעולם לא הפגינה משהו מסויים." אמר בקול שקט. פרסי בהה בי וזזתי באי נחת. אנבת' בחנה אותי בעניין. "שנביא אותה למחנה שפה בישראל?" שאלה, את כירון, כנראה. הוא גירד בראשו. "אני לא יודע. ליאו, מה אתה אומר?" שאל אותו. כעסתי שוב, אבל כבר לא הרגשתי את החום אז לא עליתי באש. למה הם מתעלמים ממני? מקום קסום שמלמד כוחות על... ברור שאני רוצה ללכת! ליאו שתק. "כן," אמר לבסוף, והרגשתי בלון של שמחה והקלה מתנפח בתוכי. פרסי חייך. "יפה. ברוכה הבאה," אמר לי. שתקתי. "אבל צריך להודיע לקליפסו," ליאו אמר בקול שקט. היה אפשר לחתוך את המתח בין השניים בסכין. זכרתי את הסיפור. פרסי שתק. כירון הנהן. "נכון. אתה תודיע לה, ליאו. אני מסכים. אבל קודם כל חייבים להביא אותה למחנה" הוא אמר. התחלתי לחייך. פרסי הנהן. "בסדר. אז מתי?" שאל. כירון חשב. "עכשיו, אני חושב" אמר. פרסי חייך ועצם עיניים בריכוז. בהיתי בו. מה הוא עושה? ואז ראיתי בשמיים ציפורים. קצת יותר מידי גדולות לציפורים. ניקו בהה בהן. "בלאקג'ק," אמר לשתיקה, וזה נחת. פרסי פתח את העיניים והתנודד. אנבת' תפסה אותו. חייכתי ובהיתי בציפורים. סליחה, בפגסוסים. ""מה?" גמגמתי, וליאו הנהן אליי. "לכי אל אחד מהם," הציע. הלכתי ברגליים רועדות, ונגעתי בפגסוס השחור. הוא צנף. "הוא אומר 'נעים מאוד, מיקה נצר הפייסטוס'" פרסי תרגם מאחוריי ואני קפצתי. הוא צחק. "אתה-" "כן, אני מבין את הסוסים." פרסי השלים אותי. שתקתי והמשכתי ללטף את ראש הפגסוס. "שנלך?" שמעתי את ניקו שואל. "כן," כירון אמר, התחיל לדהור ונעלם. הסתובבתי במהירות, אבל הוא כבר לא היה שם. מוזר. כולם עלו על הפגסוסים, אבל ליאו ואני נשארנו על הקרקע. שתקתי בביישנות. ליאו חייך והוציא משהו מחגורת הכלים הקסומה שלו. זה נראה כמו משרוקית.

הוא שרק בה, ומשהו מתכתי שאג והופיע בשמיים- זה נראה כמו... דרקון? "למה יש לי דז'וו?" שמעתי את ג'ייסון ממלמל. ליאו צחק, והדרקון נחת. הוא הסתכל עליי בסקרנות. לא נראה שהוא מפחד מליאו. ההפך הגמור: הוא התחכך בו וגרגר בחיבה, ואז פנה אליי. "מיקה, תכירי- זה פסטוס," אמר לי. פערתי את הפה, והוא צחק. "גם זאת תגובה אופיינית?" הוא שאל, והייזל צחקקה על הפגסוס שלה ושל פרנק. "כן," אמרה בחיוך. פרנק עשה פרצוף וליאו מיהר להסיר את החיוך מהפנים שלו ולפנות בחזרה אליי. "מה דעתך?" שאל אותי. "שנמריא?" חייכתי והנהנתי. הוא עזר לי לטפס על פסטוס, וכולנו המראנו למחנה החצויים.