הלכתי לי בבית, עם השעון המיוחד שלי ביד. לחיצה אחת באמצע שלו- והופ אני שעה אחורה בזמן, וכן הלאה וכן הלאה. אם אני מסובבת את המחוגים קדימה- אני חוזרת להווה. "יש לך שיעורים?" אמא שלי שאלה אותי פתאום בקול תקיף ומעצבן וקפצתי בבהלה ואז ניסיתי להיזכר. אולי נסיעה בזמן תעזור. "לא זוכרת," הודיתי אחרי שתי דקות. אמא שלי נראתה עצבנית ונרתעתי אחורה בזהירות, שמה את היד בכיס איפה שהיה השעון המיוחד שלנו עכשיו. הם יודעים על השעון שלי, כמובן. זה התגלה כשניסיתי לשנות ארוע משפחתי, וכמעט שיניתי את כל העולם (סיפור ארוך) מסע בזמן דורש המון אחריות, ואסור להתערב באירועים כשנוסעים. מבאס, אני יודעת. "כתבת ביומן הלימודי?" אמא שאלה, ונשכתי שפתיים, יודעת שהדבר הבא הולך לצער ולהכעיס אותה רק יותר. "לא," אמרתי בקול קטן. היא גלגלה עיניים ואז הסתכלה לי ביד שהייתה בכיס המכנסיים עם השעון. פתאום היא חייכה. חייכתי גם בהיסוס. "הבית ספר נגמר לפני שעה וקצת, ואז המורה נתנה לי את השיעורים," אמרתי לה, יודעת על מה היא חושבת. היא הנהנה בחיוך. אני מסיימת ללמוד באחת בצהריים בדרך כלל, והשעה עכשיו היא שתיים. אני בכיתה י"א, ככה שכל שיעור הוא חשוב. לקחתי נשימה עמוקה. "אל תתערבי בארועים," אמא שלי התחילה את הנאום הקבוע שלה לפני מסע בזמן. "אל תשני שום דבר. ואל-" "-תראי לעצמך את עצמך." אמרתי, מגלגלת עיניים. היא עשתה פרצוף חמוץ. "אבל מה זה משנה שאני לא מראה לעצמי את עצמי? הרי אני הקודמת (ככה אני קוראת לעצמי) יודעת על השעון," אמרתי בעצבנות. אמא נאנחה. "עדיף שלא תראי את עצמך הקודמת, מי יודע מה יקרה. אולי תתנגשו אחת בשנייה, אולי יקרה אירוע חדש שלא קרה בעבר הזה" אמרה. שפשפתי את העיניים בעייפות. המשפט הזה קצת בלבל אותי. "טוב, אני רק חוזרת לכיתה. זה לא כזה משנה הרבה. אני רק צריכה להסתתר מהמצלמות אבטחה שליד הכיתה..." אמרתי וניסיתי להיזכר. לפני שעה חזרתי מהשירותים של הבית ספר, ומורה אחת אמרה לי שלום בדרך חזרה לכיתה. מצמצתי והשפלתי מבט בצער כשקלטתי את זה. הלכה התכנית. "מה קרה?" אמא שאלה אותי. הסברתי לה, והיא הנהנה. "אני פשוט אשאל את אביב חברה שלי," אמרתי בכבדות והלכתי לחדר שלי. אמא הנהנה בחיוך קטן חזרה לנוח.

הדלקתי את הפלאפון שלי אחרי שקפצתי למיטה, ושלחתי הודעה לאביב, חברה הכי טובה שלי שאיתי בכיתה. 'היי. מה השיעורים היום?'

שלחתי. 'מחובר/ת', היה כתוב מיד בוואצאפ של אביב. חייכתי לעצמי. שוב עופפת לך בשיעור?' כתבה לי. 'כן', עניתי לה בלי בושה. היא שלחה לי סמיילי מגלגל עיניים והחמצתי פנים ואז צחקקתי. אחר כך היא כתבה לי מה השיעורים. גם אביב

יודעת על השעון שלי, אבל השבעתי אותה לשמור עליו בסוד. גם לה נעלם מישהו שהיא אוהבת בעקבות המסע הראשון שלי בזמן, כשעוד הייתי חסרת ניסיון. ככה 'למה פשוט לא חזרת בזמן לשיעור כדי לגלות מה השיעורים?' כתבה אחר כך. 'מסובך', כתבתי לה. היא שלחה סמיילי עצוב וגם 'טוב, אני הולכת לאכול. ניפגש אחרי הסוף שבוע...או יותר.' היא שלחה גם סמיילי קורץ ואז התנתקה.

היא גילתה, בלית ברירה. העלמתי לה את החתול. אופס? חייכתי והכנתי את השיעורים. היום יום חמישי. חופש, חופש, חופש. כעבור שעתיים מיגעות סיימתי את כל המתמטיקה, ההסטוריה (האם לדעתך המסע לפולין חשוב? הסבר ונמק על פי דעותיך) ושמתי הכל בחזרה בתיק. קרסתי במיטה. שפשפתי את העיניים בעייפות, וחשבתי מחשבות רציניות. הייתי מושפעת מהשיעורים בהסטוריה באופן קשה. לשנות את העבר... לא לשנות... אומרים שבלי המלחמות לא היו מחשבים בעולם. אממ. אני אוהבת להיות במחשב. אני לא אשנה את העבר, אפילו שממש מתחשק לי להכניס בעיטה לכל ההם. הצצתי בשעון. הוא היה בצבע שחור עם מחוגים ומספרים לבנים, ואנלוגי, לא דיגיטלי. מצאתי אותו בחופש הגדול בשידה של אבא. היי, מי אמר שאסור לגעת בדברים של ההורים? אולי כדאי שאני יספר לכם מההתחלה.