קמנו החוצה כולנו, אני משפשפת את ידי ולא מאמינה שהיה כל כך קל להיפטר מהעירויי. טום רץ אליי וחיבק אותי בזהירות, וקלטתי את נועה מאחורינו בזווית העין מחייכת לעצמה ואז מצחקקת והולכת לדבר עם דניס. נשכתי את השפתיים. "כואב?" טום שאל בעדינות. "לא," אמרתי. הוא רכן לנשק את היד שהיה בה העירויי וחייכתי. "יופי. יש לי הרגשה שנצטרך אותך." אמר. הרמתי גבה. "אנחנו הולכים לחלץ את האנשים האלו מכאן ואז להילחם במפלצת ענקית. יש לי הרגשה שנצטרך אותך, בן פוסידון." אמרתי ודקרתי אותו בבטן עם האצבע. הוא חייך לעצמו. "למה?" שאל. גלגלתי עיניים ונאנחתי. "אתה באמת שואל? היא נמצאת במים. אתה נושם במים." הזכרתי לו. הוא קימט את המצח. "אבל גם נועה. וחשבתי שהמים מסוכנים." אמר והחוורתי. שכחתי לגמרי מהפרט הקטן הזה שהמים מהפנטים. בלעתי רוק. "צודק," אמרתי בקול קטן והוא צחק וחיבק אותי שוב ביד אחת. דניס רץ אליי והסתכלתי עליו, מופתעת קצת. הוא תמיד נראה לי ביישן כזה. הוא התנשף מהריצה. "מתחילים לפעול עוד מעט. מיקה, את זוכרת מה לעשות?" הוא שאל. הנהנתי. אני עמדתי להוציא מכאן את כל האנשים עם לוריאנה, שנראתה לחוצה למדי והסתכלה על כל האנשים/חצויים, שנראו בתוך טראנס ודיברו מוזר. טום חיבק אותי חזק יותר עכשיו- כנראה גם נראיתי לחוצה. בלעתי רוק ונשמתי עמוק. "בטח. אתם מוכנים להילחם במפלצת?" שאלתי. דניס חייך בעגמומיות והנהן. הוא, נועה, טום וניק ובון יוציאו את המפלצת מהמים וישלחו אותה לטרטרוס. חייכתי לעצמי והסתכלתי על כולם. ניסיתי לא לחשוב על זה שזאת אולי הפעם האחרונה שנהיה ביחד. "טוב," אמרתי. "בהצלחה, אנשים." טום נישק אותי על המצח ונועה השפילה מבט. לוריאנה חיבקה את דניס, שנראה מופתע אבל השיב חיבוק. נשמע רעם והוא הסמיק. חייכתי לעצמי. ניק ובון החליפו מבטים, כמו לא רוצים להפריע לנו בפרידה. אני וטום התנתקנו וכולם הסתכלו עליי. כחכחתי בגרון. "בהצלחה," אמרתי שוב, וכולם הנהנו בכובד ראש, החליפו מבטים והלכו. נשארנו אני ולוריאנה לבדינו בחוף המלחיץ. היא בלעה רוק והסתכלה על המושבים שהיו מול הים-

כיסאות נוח היו הכי למטה, מחצלות לידם ולפניהם עם אנשים/חצויים, והמושבים מאבן כמו בקולוסיאום משני הצדדים. הם היו עמוסים באנשים/חצויים בטראנס. הסתכלתי על לורי, שנראתה מבוהלת. "שנתחיל?" שאלתי בלית ברירה. היא הנהנה בלחץ ונצמדה אליי. הרגשתי כמו אחות גדולה- היא רק בת 10, ואני בת 17, בי"א. חייכתי לעצמי. "כן. אבל מה נעשה?" שאלה. חשבתי קצת. "נדבר איתם" הצעתי. היא בהתה בי ואז עשתה פרצוף. "ואת חושבת שזה יעבוד?" שאלה. "יש לך נשק?" שאלתי והתעלמתי מהשאלה שלה. היא מצמצה. "השעון שלנו. חוץ מזה, לא." מלמלה. ואז שוב מצמצה. "והכוחות שלי," אמרה בגאווה. חייכתי ונגעתי בנשק העגול שהיה תלויי לי על הצוואר. לורי בהתה בו. הוא נראה כמו כדור הוקי תלויי שמצוייר עליו עץ שרוף. חייכתי. "שלי עושה מה שאני רוצה. נשתמש בנשק שלי ובכוחות של שתינו, אבל בעיקר בשלך אני חושבת כי אני רק שולטת באש ואת מבורכת זאוס והיפנוס." נשמעו שני רעמים. התעלמנו מהם, למרות שלוריאנה קפצה בבהלה כשהם נשמעו. "סגרנו?" שאלתי. לוריאנה בלעה רוק והנהנה. התחלנו ללכת אל המושבים הגבוהים. הילדים הסתכלו עלינו בסקרנות, אבל מיד חזרו ללכת במבט מהופנט ובלי הבעה להורים שלהם או לשחות או לאכול או סתם לנוח. נלחצתי ולורי נצמדה אליי עוד. חשבתי על החלום שבו ברחתי עם כולם. מתי הוא יקרה? עלינו במדרגות החמות מהשמש שהיו בין המושבים. ראינו ילדה מחפשת משהו בתיק שלה. היו לה נמשים, עור לבן ושיער אסוף לשתי קוקיות, כמו הבנות של פעם. בהינו בה אני ולורי, ואז החלפנו מבטים, הנהנו והלכנו אליה אחרי נשימה עמוקה. הילדה חייכה לעצמה-כנראה מצאה מה שהיא רצתה- והוציאה בקבוק מים. היא שתתה ממנו כאילו לא שתתה כבר 100 שנה. בלעתי רוק. נדמה שכאן הצמא הכביד יותר, למרות שלפני רגע לא הייתי צמאה בכלל. לורי נתנה לי יד. הלכנו לילדה. "רוצות לשתות?" שאלה מיד והושיטה לנו את הבקבוק. אני ולורי החלפנו מבטים והנדנו בראש במהירות. כבר גוועתי בצמא, ורציתי נורא לקחת את הבקבוק, אבל הזכרתי לעצמי בכוח שזאת ההשפעה של המקום. אני לא באמת צמאה. המים הם לא מעדן מלכים.

""לא," מלמלתי. לורי הנהנה. הילדה חייכה והחזירה את הבקבוק לתיק הסגול שלה שבפנים היה אפרפר. היו בו דברים לרחצה בים ולשהות של נצח כאן. הוא נראה מפוצץ. "טוב. הפסד שלכן. אז לפחות לשחות בים? הוא ממש..." נראה שהיא מתקשה לתאר אותו, "מיוחד." אמרה לבסוף והסתכלה עלינו. הנדנו בראש וחייכתי בהתנצלות. "סליחה, שתינו עכשיו ואנחנו מותשות מהחום הזה" אמרתי ועשיתי כאילו אני מוחה זיעה מהמצח. לוריאנה השתתפה בהצגה והתנשפה כאילו בעייפות. הילדה הנהנה בעצב. "בסדר. שיהיה. המים כאן ממש מיוחדים." אמרה ואז רצה במדרגות במהירות למטה. היא ניגשה לאישה שכנראה הייתה אמא שלה, דיברה איתה ואז שתיהן נכנסו למים ושחו בצהלות ליד הספינה שלנו. לא נראה שהן מבחינות בה. בהיתי בהן בפליאה. לוריאנה הנהנה. "אני יודעת. גם אני מרגישה את זה. בואי נרד חזרה למטה," היא התחננה. הנהנתי וירדנו במדרגות. בין רגע הרגשנו טוב יותר כשהגענו למטה ולורי חייכה והסתכלה על משפחה שעשתה פיקניק. "ואוו," אמרה. ואז קימטה את המצח. "איך נשחרר אותם?" שאלה והסתכלה עליי. בלעתי רוק ושתיתי במהירות מהבקבוק מהחבילה שאבא הביא לנו. שמתי לב שהילדה התעלמה ממנו. לורי שתתה אחריי."הם מהופנטים. היפנוס הוא אל ההיפנוט. אולי תוציאי אותם מההיפנוט?" שאלתי והסתכלתי עליה. היא השתנקה וסגרה את הבקבוק. "אני?" גמגמה. הנהנתי. "אבל אני לא יודעת לעשות את זה," מלמלה. "אני יודעת רק להשתמש בכוחות של זאוס."