המראנו לשמיי רעננה, ואני הייתי המומה. צבטתי את עצמי ליתר ביטחון, אבל זה כאב לי, מה שרק גרם לי לחשוב שזה חלום מוזר ביותר. פסטוס נשף פה ושם אש, ואבא הטיס אותו למחנה. משום מה הבנתי את פסטוס, אולי כי אבא לימד אותי קוד מורס: 'מחנה החצויים!' פסטוס אמר, והתחיל לנחות. הבטן שלי געשה מהנחיתה הפתאומית, ונחתנו בבת אחת. כולם ירדו. "ברוכה הבאה למחנה החצויים" אמר לי קול מוכר. הסתובבתי וראיתי שזה כירון. חייכתי אליו בהיסוס. הרגשתי מסוחררת מכל האירועים. "רגע... אז אף אחד לא הולך להכיר בה?" פרסי שאל והתקרב אלינו. בלאקג'ק המריא ונעלם ואני בהיתי בנקודה שהוא נעלם בה בפה פעור. מאוחר יותר גיליתי שיש כאן אורוות פגסוסים. כירון בחן אותי. "אני חושב שלא. הפייסטוס הכיר בליאו לפני כמה שנים-" ליאו פתח את הפה-"כן, אני זוכר." ג'ייסון מלמל וליאו סגר את הפה באכזבה ופרסי חייך- "אז אני חושב שלא." אמר. אבא הנהן. הייזל ירדה מהפגסוס שלה ושל פרנק והתקרבה אלינו בצעדים מהירים. "אנחנו חייבים לחזור לארצות הברית, למחנה יופיטר. ריינה לא שמחה לשמוע שאנחנו טסים עד לכאן, לאחת הארצות הכי עתיקות בעולם." אמרה. חייכתי. "ישראל בת אלפיים שנה ליתר דיוק" אמרתי בחיוך והייזל הנהנה בכובד ראש. "כן. מפליא אותי שעד היום לא תקפה אותך שום מפלצת." אמרה וקימטה את המצח בדאגה. כירון חייך. "טוב, עכשיו היא מוגנת, נכון? וחוץ מזה יש את שלמה המלך או דויד המלך שעשה את הקטע שלו עם גירוש הרוחות והשדים מישראל," אמר. הייזל נשכה שפתיים בדאגה, ופרנק הניח לה יד על הכתף. "מי עשה מה?" שאל את כירון. נאנחתי. איך הם לא יודעים את זה? "שלמה המלך ידע לדבר עם חיות. הוא דיבר עם דבורה פעם אחת. סיפור ארוך. בכל אופן, הוא עשה טקס וגירש את הרוחות והשדים מישראל לפני טריליון שנה בערך," אמרתי בטון של 'כאילו דה.' פרנק פער את הפה. "זה מסביר את זה!" אמר. כירון הנהן. "כן. כל חצויי בישראל, גם אם הוא לא יודע שהוא חצויי, מוגן בזכות זה. מדינת ישראל היא כמו מחנה החצויים ענקי." אמר בחיוך. פערתי את הפה. ליאו צחק. "ומלאה במחבלים." אמר בחיוך וכירון צחק גם. "כן טוב, גם זה." אמר בחיוך. בלעתי רוק. "שלמה המלך היה?..." התחלתי להגיד.

"האגדות אומרות שכן," כירון אמר לי. צמצמתי עיניים. "אגדות ברבים?" שאלתי. הוא חייך אליי. "האם התנ"ך שלכם מעולם לא דיבר על האלים? על מכשפות? על אנשים שמדברים עם חיות וקוראים ים שלם לשניים?" שאל ופרסי חייך. השתנקתי וליאו צחק. "משה היה?..." התחלתי להגיד שוב. כירון נאנח. "שוב, האגדות אומרות שכן. מטה שהופך לנחש..." מלמל ביראה מסויימת. "הוא לא היה שורד את כל מה שהוא עבר במצריים בלי להיות חצויי." אמר. פערתי את הפה. "כנ"ל שלמה המלך." ליאו הוסיף וחייך. בלעתי רוק. "ואוו." מלמלתי. כירון חייך. "כן. אז אתם חוזרים למחנה ששם וגם החצויים?" הוא שאל אותם והם הנהנו. פרסי סרק את המחנה הישראלי, שהסתובבו בו מיליון ילדים, וחלק התחילו להסתכל עליי בעניין. זזתי באי נחת. "כן. אני גם חוזר למחנה החצויים במנהטן," ליאו אמר וקפאתי. "אבא?" שאלתי בפחד. לא רציתי להישאר לבד עם היצורים הקסומים המוזרים ולברוח לבדי כל פעם כשאעלה באש בשטח לא מוכר. פתאום התגעגעתי נורא לאביב. אבא נתן לי יד ונצמדתי אליו, עוצמת עיניים ומחבקת אותו. "מיק, פה את מוגנת. אני מוגן שם. זה רק הוגן," הוא לחש. השפלתי את המבט. "אבל יש לי מלא שאלות," החזרתי בלחישה, בעיקר כי עמדתי לבכות מהפרידה. הוא הרים אותי בידיים וחיבק אותי כאילו שהייתי ילדה קטנה. "תבטיחי לי שתתאמני ותתחזקי. את תצטרכי את זה." אמר. השענתי את הראש על הכתף שלו, וכל האחרים נראו מאוד מעוניינים בילדים האחרים פתאום. "טוב," לחשתי ועצמתי עיניים, נותנת לכמה דמעות לצאת. הוא ליטף לי את הראש ואז הוריד אותי לדשא. "ותבטיח לי שאף מפלצת לא תאכל אותך," אמרתי בחיוך מאולץ ומיהרתי למחות את העיניים. הוא חייך והנהן. "מבטיח." אמר ושם יד על הלב. פסטוס התחכך בי וליטפתי אותו. לא שמתי לב שהוא חזר. ולא להאמין שלפני כמה דקות עוד פחדתי ממנו ולא ידעתי מה אני. מסתבר שהחיים שלי יותר מסובכים משחשבתי. "השעון אצלך?" ליאו לחש לי והופתעתי. "איך-" התחלתי להגיד, אבל הוא הניד בראש. "לא חשוב. השעון אצלך?" חזר ושאל, והכנסתי יד לכיס והרגשתי שהוא שם. הנהנתי. נראה שהוקל לו. "זה הסוד המשפחתי שלנו. אל תגלי על השעון לאף אחד, אלא אם כן אין לך ברירה." אמר בקול חמור והנהנתי. התחבקנו, ואז ליאו הלך לפסטוס ועלה עליו. "אני אמסור ד"ש לאמא," אמר לי. מצמצתי. הוא חייך. "כן, היא שם. לא באמת התגרשנו, פשוט היא חייבת להיות מוגנת מהאלים השכחנים האלה, אחרת אם היא רק תעז לצאת החוצה ממנו היא תחזור מיד לאוגיגיה- שזה האי הקסום שהיא הייתה בו." אמר ועשה לפרסי פרצוף זועף, וזה חייך במבוכה.

בלון השמחה שלי רק גדל, והרגשתי הרבה יותר טוב. "בסדר," אמרתי ועשיתי שלום עם היד. הוא חייך אליי, קרץ והם המריאו. הסתובבתי למחנה, וכירון חייך אליי. "בואי. צריך לעשות לך סיור. המחנה הזה שונה מהמחנות האחרים," אמר והתחלנו ללכת. כל הילדים האחרים חזרו להתעסק במה שזה לא היה שהם היו עסוקים מיד, ורק ילדה אחת עם חולצה וורודה הסתכלה עליי וחייכה. חייכתי אליה בחזרה, אבל המשכנו ללכת. היא עשתה לי שלום עם היד, ועשיתי לה גם. היא קרצה, ומיהרה להסתלק כי מישהו בחולצה כחולה קרא לה. חזרתי מאוכזבת משום מה לכירון, שלא שם לב לדבר. הוא חייך אליי שוב. "בסדר. זה החדר אוכל," אמר והצביע לחדר. פערתי את הפה. היו שם שולחנות עם מפות לבנות, שהיו ערוכים כבר לארוחה. הקירות היו מבז', והרצפה הייתה לבנה. היו כיסאות כתר ליד כל שולחן. "כל אחד כאן יושב איפה שהוא רוצה. זה לא כמו מחנה החצויים האמריקני," כירון אמר לי. הנהנתי. "למה, איך זה שם?" שאלתי וחזרנו ללכת. מסביב היו מלא עצים שעשו רוח נעימה, וביתנים לבנים עם גגות רעפים אדומים. "שם כל אחד יושב בשולחן של ההורה האלוהי שלו." הוא הסביר לי. הנהנתי והגענו לביתן מסויים שהיה כתוב עליו '9' בגדול ליד הדלת החומה ועם הידית מפליז. "זה ביתן הפייסטוס. לכל ביתן גם יש מספר, קצת כמו שלכל אל יש גם אל רומי." הוא אמר לי בחיוך וחייכתי גם. התחלתי להבין יותר טוב. "ו9 זה הפייסטוס." אמר. הנהנתי. המשכנו ללכת. הסתכלתי אחורה. "שם אני גרה?" שאלתי את הקנטאור ורצתי קדימה כי הוא המשיך בלעדיי. הוא הנהן. חייכתי לעצמי.