חשבתי מה לעשות, עכשיו, כשאני יכולה לחזור בזמן. מיד נזכרתי בגירושים של 

 ההורים שלי. כל ילד להורים גרושים רוצה שההורים שלו יחזרו להיות יחד. חייכתי חיוך גדול. ואז הרגשתי שהאדמה נפערת מתחת לרגליי-- אני עדיין לא בזמן. אני עדיין לא בזמן האמיתי. מיהרתי לסובב את השעון שעה קדימה במחוגים, ושוב זה קרה לי- ראיתי מלא תמונות רצות כמו בסרט, ושמעתי המון קולות. כעבור רגע זה נגמר, ושכבתי בנחת על המיטה, מתנשפת מהלם. אני אוכל להחזיר אותם להיות ביחד! התכוונתי להורים שלי, מיד חזרתי לחשוב על זה כשהנשימה שלי חזרה לקצב הרגיל. התרגשתי מהמחשבה. 'אבל מה אמא תחשוב?' חלפה לי מחשבה נוספת. התעלמתי ממנה. התחלתי לתכנן. רגע. אני עוד לא יודעת אם אפשר לחזור יותר משעה אחורה בכלל. הסתכלתי על השעון בחשש קל. 'אסור לשנות אירועים,' שמעתי פתאום קול של גבר בראש, וקפצתי בבהלה.  הקול דמה במעורפל לקול של אבא שלי באופן מוזר.'למה?' חשבתי מאוכזבת. 'זה מסוכן' הקול של אבא ענה, אבל לא פירט. התבלבלתי לגמרי. מאיפה הקול הזה? 'אני לא אשנה דברם גדולים... רק את הריב האחרון,' חשבתי בהיסוס לקול. הוא שתק. הייתה לי הרגשה שהוא מחכה להגיד: 'אמרתי לך' מתישהו. שיהיה. נאנחתי לתקרה וכמעט לחצתי על השעון, אבל אז אמא קראה לי לארוחת הצהריים ושמתי אותו בשידה שלי והלכתי למטבח. אכלתי בשתיקה מהורהרת. היא הסתכלה עליי בדאגה. השולחן שלנו עגול ומאחוריו יש מטבח שאחרי זה יש חלון. זה בית קטן כי היינו רק שלוש נפשות. שיחקתי עם המזלג. "אני..." התחלתי להגיד בלי לדעת איך להמשיך. "קראתי משהו מפחיד." אילתרתי. היא הנהנה. המשכנו לאכול ואני חשבתי על השעון, לא ממש אוכלת. 'אם אוכל להחזיר את ההורים שלי להיות יחד...ואוו.' חשבתי את זה שוב ושוב, מסוחררת. אמא הסתכלה עליי בסקרנות. "מה?" שאלתי ובלעתי מהר ובלב דופק. היא משכה בכתפיים. "את נראית כאילו שאת חושבת על משהו מעניין." אמרה והסתכלה עליי. נשמתי נשימה עמוקה. אילו רק היה לה מושג. "זה הספר שקראתי... הוא נותן המון חומר למחשבה." מלמלתי בתקווה שהיא תאמין לי. היא בחנה אותי, ואז הנהנה לשמחתי וקמה לשים את הצלחת בכיור. אחרי זה היא הלכה למיטה לנוח, ואני נבהלתי. השארתי את המגירה בשידה של אבא פתוחה, אני בטוחה בזה. אבל לא. רק שמעתי אותה פותחת את העיתון ונשמתי בהקלה.

סיימתי לאכול ושמתי את הכלים בכיור והלכתי לחדר שלי בנחישות. הוצאתי את השעון מהשידה שלי ומיהרתי לסגור אותה אחרי זה. חשבתי מה לעשות. אולי בביקור הבא אני אשאל את אבא מה השעון הזה וזהו ואז הוא יסביר לי... לא. ולוותר על ההרפתקה של החיים שלי? אין מצב. אני אגלה בעצמי איך השעון עובד. אני כמוהו כשמדובר במכונות, אחרי הכל. ואז שמעתי את אביב נכנסת בסערה אליי הבייתה. הבטן שלי התהפכה בהרגשה לא נעימה, והיא נכנסה לחדר שלי בדמעות. מיהרתי לחבק אותה ולשים את השעון בכיס. "מיק... מיקי... מממ... מממת..." היא התייפחה. שתקתי והמשכנו להתחבק. התנתקנו והשפלתי את המבט לרצפה. "זאת אשמתי," פלטתי, בוכה גם בעצמי. אביב משכה באף. "נו באמת. אל תיהיי טיפשה. זאת תאונת 'פגע וברח' של חתולים, זאת לא אשמתך." אמרה וזלגו לה דמעות בעיניים. הנדתי בראש בעקשנות. "זאת אשמתי. זה לא היה אמור לקרות בכלל." מלמלתי. שתקלוט כבר, נו. היא בהתה בי. "מה? "שאלה בבילבול. נשמתי נשימה עמוקה וסיפרתי לה על השעון שמצאתי בחדר של ההורים שלי. היא נדהמה יותר ויותר. הראיתי לה את השעון להוכחה. "הוא נראה כמו שעון רגיל אנלוגי," ציינה. הנהנתי. "אבל תאמיני לי שהוא לא. אני רוצה להחזיר לך את מיקי," אמרתי, והיא חייכה חיוך גדול ואני גם חיייכתי וניגבתי את הדמעות. "קדימה," אמרה. חייכתי ולחצתי על אמצע השעון אחרי שנתתי לה יד.