ניסיתי לצרוח אבל כבר נגמר לי הקול. התנשמתי במהירות, וברחתי לכיוון שעוד היה אפשר להימלט ממנו. זחלתי על השטיח המפואר, ובסוף נחלצתי כעבור לא יודעת כמה זמן. שוב ראיתי מסדרון מואר והלכתי אליו בהקלה. גם אם זה אמר מים, לא היה אכפת לי. אכן שמעתי קולות של מים גועשים, אבל גם עוד משהו שלא הבנתי. זה נשמע כמו נהמות, ושוב נלחצתי. ואז ראיתי מדרגות, ועליתי בהן ברעד. מצידי יכלתי לטפס בהן לנצח, העיקר לא להגיע לקול של המים. בסוף הגעתי למקום גבוה ומצמצתי מהשמש. הסתכלתי למטה, ומסתבר שעדיין יכלתי לצרוח. הייתי בגובה של הרי האלפים. הסתובבתי אחורה ברעד, אבל המדרגות והחדר המפואר נעלמו. עמדתי על ריבוע לבן, שמתישהו התחילו להיות לו קירות שקופים והרגשתי שאני עולה במעלית. עמדתי קפואה ורועדת במקום, מתאמצת לא להסתכל למטה. כשהרגשתי שהמעלית סיימה לעלות למעלה, פתחתי עין אחת בזהירות, וראיתי שאני שוב במסדרון עם השטיח האדום ונשמתי בהקלה. כן, התחלתי להרגיש שם בבית. הלכתי שוב במסדרון והגעתי לדלת מפוארת כמו של הכניסה, רק שהיא הייתה מטושטשת כזאת. פתחתי אותה וראיתי חושך. השתנקתי. מלמעלה ראיתי כמה כדורים זוהרים בצבע לבן, ובצד שמאל ראיתי חלון אחד פתוח. בטח לאוויר. הלכתי קדימה, והרגשתי שאני הולכת על סירה מתנדנדת. לאט לאט החדר הואר באור יום, ומצמצתי שוב מהשמש. באמת הייתי על סירה, והיא שטה ישר קדימה. התחלתי להתייפח. מה כבר עשיתי שכל זה מגיע לי? שכחתי שאני במבחן והתחלתי להסתובב בכל הספינה. היא הייתה בצבע תכלת, בלי שום עיטורים. הייתי לבד עליה- לפחות בדקה הראשונה. לאט לאט הופיעו לפחות חמישה נערים, ובינהם טום. אני חושבת שצרחתי משמחה וחיבקתי אותו, ואולי גם נישקתי אותו על הלחי. הוא הסמיק, אבל כל זה בינינו כן? אף מילה לנועה אם תפגשו אותה אי פעם במחנה. "את בסדר," הוא אמר וטפח לי על הגב. חזרתי לעצמי וסקרתי את כל האחרים. לאחד מהם הייתה חליפה ירוקה עם הכיתוב 'בן זאוס, שולט במזג האוויר' בכרטיס, והוא נראה כעומד להתעלף כל רגע. לאחרת הייתה חליפה וורודה עם הכיתוב 'בת אפרודיטה, שולטת באהבה' כן, אני יודעת, מוזר. איך אפשר לשלוט באהבה? הלב שלי התחיל לפעום מהמחשבה, והרגשתי שאני מסמיקה אז עזבתי את זה.

עד כמה שראיתי היינו רק חמישה נערים, הכי קטנה מבינינו הייתה בת 10 אני חושבת והיה כתוב לה בכרטיס: 'בת זאוס, שולטת במזג האוויר קצת' וחייכתי. בכל אופן חיכינו כולנו לאתגר הבא, והסתובבתי קדימה לחרטום הספינה. לא ראיתי כלום. 'מתי כבר יקרה משהו?' חשבתי. אולי האתגר הוא למות משיעמום. חייכתי למחשבה. ונאמר אמן. מאחוריי התחילו לאבד את הסבלנות, והילדה בת העשר התחילה לבכות. מישהי חיבקה אותה בניחום, למרות שראיתי שגם היא בעצמה עמדה להתעלף. היא נראתה בת 16. "אה, סליחה?" היא שאלה אותי והסתובבתי אליה. היא לה שיער שחור וחליפה צהובה, אבל לא הצלחתי לקרוא מרחוק מה היה כתוב לה בכרטיס. נראה לי שבת אפולו, אבל יכול להיות שסתם המוח שלי עשה קישור בגלל הצבע הצהוב. בהיתי בה בחוסר הבנה. "מה אנחנו עומדים לעשות עכשיו?" שאלה אותי. הילדה בת העשר התחילה להרגע, ניגבה לעצמה את הדמעות והסתכלה עליי בציפייה לתשובה. נראה שמשום מה הם חשבו אותי למנהיגה. אממ. אולי כי אני היחידה שעמדתי בחרטום הספינה, וכל השאר עמדו מאחורה. נשמתי נשימה עמוקה וקיללתי את עצמי בלב על הרגע שבאתי לסיפון. אני שונאת להנהיג. "אני לא יודעת," הודיתי והילדה בת העשר חזרה לבכות חלושות. הנערה עשתה פרצוף, כאומרת לי 'המון תודה.' וחזרה לחבק אותה ולמלמל לה מילות הרגעה. החמצתי פנים. אני בעצמי חצוייה חדשה, מה, היא שכחה את זה? "לא!" טום צעק כשהיא אמרה 'הכל יהיה בסדר.' הילדה בת העשר קפצה בבהלה, והנערה הרימה את הראש לטום וכולנו הסתכלנו עליו. "מה?" היא שאלה בחוסר הבנה. טום בלע רוק. "ככה נכשלתי בפעם הקודמת," מלמל והסמיק. הוא זז לכיווני כאומר לי לשתוק. הנהנתי קצת ומיד הפסקתי. "אני חושב שאם אומרים משהו כזה מישהו עושה דווקא-" טום התחיל להגיד, אבל קול מפחיד קטע אותו וצרחנו כולנו. בת העשר חזרה לבכות ונשענה על הנערה לתמיכה.

"נכון מאוד, טום." אמר הקול המפחיד. שלפתי את הדבר העגול והלבן מהכיס שלי באינסטינג מוזר. משהו אמר לי שהוא יוכל לעזור לנו. בדקתי שהשעון הקסום עדיין נמצא בכיס השני, ראיתי שכן והתאפקתי מלנשום בהקלה כי הבנתי קצת מה טום אמר. "אסור לנשום בהקלה. צדקת, מיקה." הוא צחק. "אולי את לא תיכשלי במבחן היום. לא כמו טום כאן, ידידי הוותיק. נכון טום?" טום עשה פרצוף כועס וקמץ אגרופים."לא," סינן. הקול המפחיד שוב צחק. "אם אינני טועה, כבר נפגשנו בעבר. אתה צרחת לכאן-" "תפסיק!" טום צרח, והילדה צעקה איתו בבכי. הנערה שחיבקה אותה התחילה לרעוד. לא סימן טוב. אני פערתי את הפה. "תעזוב אותו," לחשתי. הרגשתי שהקול פונה אליי. לא ראינו שום דבר- רק שמענו את הים ואת הקול. "מה אמרת ילדונת?" הוא שאל אותי. עשיתי פרצוף. כבר ממש לא הייתי 'ילדונת-' אני בת 17! "תעזוב אותו" הגברתי את הקול. הוא שתק. "או ש?..." הוא התגרה בי.חרקתי בשיניים והשלכתי לים את החפץ הגדול הלבן. טום נרתע לאחור. "מה את עושה?!" צעק אליי. שתקתי וחיכיתי למשהו. ואז שמענו את זה: 'פלחץ!' וראינו גל גדול שוטף משהו. שמענו גם צעקות- הייתה לי הרגשה שהן של מי שדיבר איתנו עכשיו. פתאום ראינו שהדבר הלבן חוזר ליד שלי, ותפסתי אותו בהלם. כולם בהו בי, אבל טום בהה בים. "זה... זה נעלם" אמר בקול המום. הוא התחיל לחייך אליי. " את אדירה." אמר לי בחיוך גדול וכולם הנהנו בשקט בהסכמה. נראה שהילדה בת העשר מתחילה להרגע, והיא חייכה אליי. האוזניים שלי צלצלו, ושלפתי את הדבר העגול מהכיס. הוא זהר והיה חם למגע. זרקתי אותו שוב למים, והפעם הופיעה דמות גדולה. היא חייכה אליי. "שלום, מיקה. אני זאוס" אמר הדמות, וכולם השתנקו. החפץ חזר אל ידי, ומלך האלים חייך אלינו.