הם עשו לנו סיור בחוף, אבל אני בקושי הקשבתי. חוץ מזה, מי עושה סיור בחוף ים? לוריאנה הפציצה אותם בשאלות וגם ילדי פוסידון על המים הקסומים. דניס בעיקר שתק והגניב מידי פעם מבטים מלאים באימה לים, ואז נצמד אליי למרות שבערתי מחום. קיוויתי מאוד שיש להם קופת חולים או משהו. לא רציתי למות משפעת. לפחות הרגשתי טיפה יותר טוב, ויכולתי לדבר. "שלום," אמרתי לדניס והוא הרים את המבט אליי וחייך. "מרגישה יותר טוב?" שאל אותי. משכתי בכתפיים, מה שהגביר את הבחילה שלי לצערי. התאפקתי. "ככה ככה," אמרתי בקול חלוש והוא הנהן ונאנח. "נצטרך אותך. יש לי הרגשה שנילחם בקרוב." לחש ומצמצתי והסתכלתי עליו בחוסר הבנה. הוא הניד בראשו והצביע במבט חמור על האנשים שעשו לנו סיור. היי, חרוז. הנהנתי ושמרתי שתיקה מעכשיו. הלכתי וכמעט נרדמתי. נועה גררה אותי וטום עזר לה. "תחזיקי מעמד." לחשה לי בת פוסידון וליטפה אותי בניחום. חייכתי חיוך עגום ונשמתי עמוק. בסוף הקאתי בים בעצירה אחת שאני ביקשתי וחברים שלי השמיעו קולות של גועל. 'מצטערת.' חשבתי בעצב ועכשיו כבר רעדתי כולי. האנשים שעשו לנו סיור החליפו מבטים מודאגים ונאנחו כאיש אחד. "בסדר. נביא אותכם במסוק לשם. יש דרך ארוכה להליכה." אמר אחד מהם ותפס אותי. הייתי כל כך חולה שמלמלתי משהו שלא הבנתי. זה נשמע כמו "לא רוצה....כוח...אבא....." וכשאמרתי 'אבא' התחלתי לבכות. טום התכווץ וליטף אותי. בכיתי בזמן שהחבר של הטייס שם אותי בכיסא ליד מי שהטיס והמשכתי לבכות ולרעוד בשקט. "מחלה פסיכולוגית...." שמעתי אותם לוחשים ואז נרדמתי. בחלום- יותר נכון בסיוט- ברחתי אני ושאר אנשי החוף ממשהו שלא ראיתי אבל הבעית אותי. הים סער וגעש, והמסוק ריחף מעל כולם. ברחנו בחלום במשך שעה. "בואו!" אמרתי בחלום לאנשים המהופנטים ורצנו. התעוררתי מתנשפת ועם נקטר בפה. "הממ!" מחיתי.

הרגשתי הרבה יותר טוב, אבל נועה לידי נראתה מותשת. בטח היא טיפלה בי. היא קפצה כשדיברתי ומיהרה להוציא לי מהפה את הבקבוק. השתעלתי, אבל אפילו השיעול נעלם. נועה הסירה לי את המגבת מהמצח והרטיבה אותה שוב, ואז החזירה אותה למצח. היא חייכה חיוך גדול וחיבקה אותי. נאנקתי. "מיקה קמה! מיקה קמה!" אמרה שוב ושוב בשמחה, צחקה ומחאה כפיים. לורי, שעכשיו הייתה באמצע שיחה ערה עם דניס וטום שכמעט נרדם באו אליי בשמחה ומחאו כפיים ושרו. חייכתי מעורפלת. איפה אני? נראה ששאלתי את זה בקול כי נועה הפסיקה לרקוד ולשיר לרגע והתנשפה. "בבית החולים שכאן. הצילו אותך. מלמלת שטויות במיץ עגבניות." אמרה וצחקה כשהיא מסתכלת על טום. הסמקנו שנינו. מה אמרתי מתוך דמדומים? לא חשוב. אני לא רוצה לדעת. טום לא הסתכל עליי ודיבר לקיר שהיה מולי. "זה בית חולים לחצויים ואנשים. כולם יכולים להבריא פה." אמר בקול צרוד. הנהנתי בהלם. האיש ששם אותי במסוק הגיע והסתכל עליי. הוא חייך בסיפוק. "מצויין. אני רואה שקמת מיקה. תתאוששי ונציג אותכם לאנשים." אמר ויצא. נאנחתי ועברתי לישיבה, מה שגרם לחדר להסתחרר ולנועה לעזור לי לחזור לשכב. "היית חולה בשפעם קשה. תנוחי." אמרה והנהנתי מטושטשת. נרדמתי שוב לשינה ללא חלומות.

כשהתעוררתי שוב הם לא היו פה, אבל היה איתי רופא שרשם משהו בפנקס. הוא חייך אליי. "מיקה שלי. איך את מרגישה?" שאל והקול שלו היה מוכר מאוד. הבטן שלי התערבלה בהתרגשות. יכול להיות שזה...."יותר טוב" אמרתי בקול רועד והרופא גיחך והסיר את המסיכה שהייתה לו על הפנים. אבא. ""אבא!" צעקתי והתחבקנו. הוא מלמל דברים ורעד. "מיקה...מיקה..." אמר ובכה. "דאגתי לך." לחש וליטף לי את הראש. בכיתי גם באושר. "מה שלום אמא?" שאלית ברעד והתנתקתי ממנו. הוא חייך קצת. "בסדר גמור. רק באתי לבדוק מה שלומך, אני תכף עף מפה על פסטוס שלי." אמר.