יצאנו לדשא ולאוויר הטהור והקסום המרענן של המחנה. נשמתי נשימה עמוקה ממנו, וזה עזר לי והחזיר אותי קצת למציאות. הרגשתי יותר טוב, ואפילו חייכתי קצת לטום אבל זה היה במבט ללא הבעה והתרכז בעיקר בלהביא אותי למרפאה. נשענתי עליו מובכת לתמיכה, ומישהו בחולצה ירוקה הסתכל עלינו בעניין. זיהיתי שזה דניס, מי שבן זאוס. מי שאבא- אה, סליחה, מלך האלים ביקש ממני להחזיר אותו בריא ושלם. הוא חייך ונופף אליי. השבתי חיוך מסווג, כי טום נראה כאילו הפילו עליו דלי של מים קרים עכשיו. לדניס ירד מיד החיוך, והוא חזר לטפל בשיחים שהיו ליד האגם של המחנה. בכל אופן זה נראה משהו כחול, אבל הייתי מטושטשת אז לא ראיתי בבירור. הלכנו למרפאה, וראינו חולצה וורודה מוכרת מאוד. טום חייך לראשונה מאז שיצאנו והרים יד. "נועה! בת פוסידון!" צעק וטפח לה על הגב תוך כדי ריצה. נאנקתי בכאב והוא החליק לעצירה ומצמץ כאילו שכח ממני. "מצטער, שכחתי." מלמל לי והנהנתי בכאבים. נועה הסתובבה. הייתה לה מזמרה ביד, כאילו שהיא קוצצת ענפים. מה זה פה, ט"ו בשבט פתאום ולא ידעתי? היא הסתכלה עליי ופעם על טום. ואז שוב על ופעם על טום, ולאט לאט העיניים שלה התעגלו. "אתם הלכתם מכות?" דרשה לדעת. היא נראתה מסוכנת עם מזמרה ביד, ושמתי לב שטום קצת התרחק ממנה. "ממש לא! פשוט היינו..." נראה שהוא לא יודע מה להגיד והוא הסתכל אליי כמבקש עזרה. נשמתי נשימה עמוקה כדי לעורר את המוח שלי, שהיה רדום מכאבים. נראה לי ששברתי את היד, כי בחיים לא סבלתי מכאב כזה. "היינו באימונים," אמרתי את האמת ואז התקפלתי מכאבים. נועה בהתה בי כשטום תפס אותי לפני שהתעלפתי. הוא קילל ביוונית. "חייבים להביא אותה למרפאה. נועה, את עוזרת לי או שאת עומדת פה כמו גולם כל הזמן?" הוא רטן לאחותו, שמצמצה והנהנה ושניהם עזרו לי ללכת למרפאה שכבר הייתה ממש לידינו. הבניין שלה היה בצבע כחול, והכל בפנים היה לבן עם מיטות של בית חולים. רציתי להתרחק ברגע שראיתי אותן, אבל לא הייתה לי ברירה ונכנסתי. טום השעין אותי על נועה קצת בחוסר עדינות (אני מניחה שזה די הגיע לי אחרי מה ש"עשיתי לו") והלך למישהו בחולצה לבנה. נועה הושיבה אותי בזהירות על מיטה, ובחנה אותי בעניין. הסתכלתי עליה במבט מלא כאב והשתדלתי ממש לא להזיז את היד הימנית שלי.

""מה?" שאלתי אותה והיא מצמצה. "אה... פשוט... כלום." מלמלה וחייכה לעצמה חיוך גדול משום מה. נשפתי אוויר. "אם את חושבת שטום ואני נהיינו חברים, את טועה." אמרתי ברוגז והרגשתי דקירות ביד ימין הפצועה שלי. נשמתי נשימה עמוקה, מרגיעה. "רק התאמנו." אמרתי בכנות. נועה בהתה בי, וידעתי שהיא לא מאמינה לי. גלגלתי עיניים, ורק אז שמתי לב שכבר לא כל כך כואב לי ביד ימין. הסתכלתי עליה וראיתי נער שחייך אליי. היה לי מזרק ביד. "נעים מאוד, מיקה. אני אבנר." אמר והרים יד לשלום. הסתכלתי עליו. הוא חייך. "אני בן אפולו. נעים מאוד. נפצעת, אבל עכשיו זה נרפא," הוא הרגיע אותי. הנהנתי. התחלתי להרגיש מנומנמת. "תודה," אמרתי בקול מנומנם ואבנר חייך והביא לי שמיכה. עליתי יותר למעלה במיטה, ונועה כיסתה אותי במבט שלא הצלחתי להבין אותו. "לילה טוב," אמרה, ונרדמתי בחיוך. חלמתי שאני במקום לבן ומעורפל- משום מה הוא הזכיר לי את החפץ העגול. נגעתי בבהלה בצוואר שלי, איפה שהייתה אמורה להיות השרשרת הקסומה- ואכן לא הרגשתי אותו. נכנסתי ללחץ והתחלתי להזיע ולחשוב מחשבות מפחידות. 'איפה השעון? מה אם מישהו לקח אותו וחזר בו בזמן כמוני? מה אם הוא ישנה משהו בעתיד או בעבר? האם כל מה שאני חושבת עכשיו אמור לקרות אם ככה? ומה אם הוא משתמש בחפץ הלבן שלי?' וניגבתי את הידיים מהזיעה של הלחץ. בלעתי רוק באימה, ואז עלתה לי מחשבה מפחידה והזוייה: אני נמצאת עכשיו בתוך החפץ הלבן והמוזר, לכן הכל כאן לבן. גם הרגשתי שאני זזה קדימה ואחורה, כמו שהשרשרת מיטלטלת על הצוואר שלי. דמיינתי שאני פותחת את העיניים, ואכן ראיתי את הדשא של המחנה ופלטתי יבבה. מישהו גנב לי את זה. איכשהו ידעתי שקוראים לו רונן, והוא הלך עכשיו לכירון בחיוך. הקנטאור השיב לו חיוך, ורציתי לצעוק 'אל תבטח בו!' אבל לא הצלחתי. משהו אמר לי שרונן מרושע.

זה הכי הפחיד אותי, יותר מאיך אני יודעת את כל זה. הוא דיבר עם כירון והשניים התחבקו כאילו שלא נפגשו המון זמן. זמן. אויי לא. נגעתי בבהלה בכיס שלי, וגם השעון שלי נעלם. בהלה החלה לחנוק אותי. 'מצטערת, אבא.' חשבתי ודמעות הציפו אותי. נרדמתי בחלום, והתעוררתי במציאות מטושטשת. אבנר הסתכל עליי בדאגה כשניגבתי את הדמעות. "מה קרה?" מלמלתי הזזתי את היד, והיא כבר לא כאבה בכלל. גם המזרק שהיה בה מקודם היה על השידה שהייתה ליד המיטה. אבנר מיהר לתת לי בקבוק בצבע כתום ועליו הכיתוב 'מחנה החצויים הישראלי' בשחור על גבי לבן. בהיתי בו. אבנר מיהר להסביר לי. "זה נקטר. אם תישתי אותו תהיי בריאה, אני זז להגיד לנועה ולטום שהתעוררת, הם דאגו" אמר ומיהר להסתלק החוצה. שתיתי בהיסוס ובפחד מסויים את המשקה, והשתנקתי. זה בכלל לא היה מה שציפיתי- מיץ תפוזים, אלא היה לזה טעם של שוקו מעורבב עם שוקולד מומס, מה שאני תמיד אבל תמיד שותה כשאני חולה. שתיתי בצימאון, ונערה הסתכלה עליי בדאגה. היא חייכה אליי כשראתה שהסתכלתי עליה, וסימנה לי לשים את הבקבוק בצד. "אם גמרת," הוסיפה. הנהנתי והנחתי אותו על השידה. ברגע שהנחתי אותו נועה התפרצה למרפאה בסערה, וטום הזדנב אחריה במבט מודאג. בת פוסידון רצה אליי וחיבקה אותי. נחנקתי. והיא צחקה ברעד והתרחקה ממני. "מה שלומך?" שאלה אותי. משכתי בכתפיים והנהנתי. טום הגניב מבט לבקבוק הכתום שהיה לידי והפרצוף שלו השתנה למבט מקנא. "שתית נקטר?" שאל אותי והנהנתי. הוא נאנח בקנאה, ונועה נתנה לו מרפק. תהיתי מה השתנה בזמן שישנתי, כי היחסים שלהם השתנו. נועה שמה לב וחייכה. "השלמנו" אמרה וקרצה לי. חייכתי. טום עשה פרצוף. "עד לפעם הבאה," מלמל. צחקנו. אבנר בן אפולו הגיע בחיוך. "את יכולה ללכת, את משוחררת" אמר לי והנהנתי בחיוך וקמתי מהמיטה. יצאנו מהמרפאה בדילוגים. טוב, טום לא דילג אלא נגרר אחרינו בלית ברירה. חייכתי וזמזמתי שיר. ואז נזכרתי בשעון, וטפחתי בבהלה בכיס ונגעתי בצוואר. להפתעתי שניהם היו. נועה בהתה בי, וטום שילב ידיים והסתכל עליי במבט של 'או שאת מספרת לי מה הולך פה, או שאני עושה לך משהו גרוע יותר' ובלעתי רוק. סיפרתי להם על השעון, ולנועה גם על מה שקרה באימונים ועל החלום המשונה.