שטתי בנחת וחייכתי. הסתכלתי לים, שנצץ מהשמש. היה שקט. ואז בום! הספינה היטלטלה ימינה ושמאלה, ואני כמעט עזבתי את ההגה. ברגע האחרון חזרתי להתייצב על הרגליים והתנשמתי מבוהלת. "מה קרה?" שמעתי את נועה צועקת בזמן שסובבתי את ההגה לכל הכיוונים כדי לייצב את הספינה. בום! נוסף גדול יותר נשמע, ולוריאנה יבבה. תהיתי מתי היא חזרה לסיפון. טום רץ אליי. "משהו תוקף אותנו!" צעק דניס והתכופף מגל גדול שבא. נרטבתי קצת. עשיתי פרצוף וניסיתי להתרכז בדרך. טום היה לידי והסתכל על הים. כנראה הוא ניסה להרגיש משהו. "שם," הוא לחש והצביע על משהו. צמצמתי את העיניים והסתכלתי מעבר להגה. משהו גדול ושחור שחה מתחת למים ונראה כמו נחש. הרגליים שלי קפאו וגם הידיים. טום ניסה להרחיק את הנחש ועשה גלים קטנים. הספינה היטלטלה שוב והוא עשה גל, שלא עזר כל כך. בלעתי רוק וייצבתי אותנו. 'טוב,' חשבתי לעצמי משום מה דווקא עכשיו, 'אז החיים של אבא באמת לא היו פיקניק.' עזבתי את ההגה וטום הסתכל עליי מבוהל. משכתי בכתפיים ויריתי אש על היצור ששחה במים. הוא עלה למעלה ונועה הגיעה אלינו. היא הסתכלה על טום ואז על הנחש, ואז שוב על טום. "מה נעשה?" שאלה בת פוסידון בזמן שיריתי אש בלי הפסקה. טום נראה שקוע במחשבות. "הוריקן," הוא לחש ונועה הנהנה במבט מפוחד. הם הסתובבו במעגלים ועשו תנועות עם הידיים. התחיל להיות הוריקן, והספינה התרוממה קצת. ניסיתי לא להראות מפוחדת.

ואז נהיה קריר יותר, והתבלבלתי. הסתכלתי על לורי ודניס, והם עצמו עיניים. נראה שהם מזמנים סערה. דניס בן זאוס ולורי מבורכת זאוס. הרגשתי טיפשה. עננים שחורים הגיעו ונשמע רעם. הנחש בינתיים עלה לפני המים וצווח. הצטמררתי והשפלתי את המבט אוטומטית. מוזר, אבל הרגשתי כאילו מישהו דחף את הראש שלי למטה בכוח. גם נועה וטום השפילו את הראש אבל המשיכו לעשות הוריקן. טום התנשף מתישהו והלך ליד לורי ודניס. לורי הושיטה יד ימין ימינה, ודניס שמאלה. טום הסתכל עליהם ואז על הנחש. אני הייתי מותשת מזימוני האש. היה לי חם, והרגשתי כאילו אני ליד תנור. בום! לורי ודניס ירו ברק ענקי לנחש, שצווח פעם אחרונה. הוא נפצע קשה ושקע במים.

נועה רצה אליהם וטום נראה המום. הספינה חזרה לשוט ואני מצמצתי ורצתי בכוחות שנשארו לי להגה. האור האדום שוב נדלק וראיתי בזה סימן טוב. "אתם בסדר? אלים אדירים." אמרה בת פוסידון."חייבים לטפל בהם. הברק הזה התיש אותם," שמעתי אותה אומרת. טום הנהן והסתכל על לורי. העיניים שלי כמעט נעצמו מעצמן. "אני.." מלמלתי. טום הסתכל עליי. "וגם את, מיקה. לכי לישון," אמר והנהנתי בעייפות ועזבתי את ההגה. הוא נישק אותי בעדינות בלחי ונועה גיחכה אבל מיהרה לחייך אחרי זה. חייכתי אליה חיוך קטן והלכתי מהר לקרוס במיטה בחדר שלנו. נרדמתי מהר מאוד, וחלמתי על פוסידון. ראיתי שגם לורי איתי, והחלפנו מבטים תוהים. "מה קורה כאן?" שאלה לוריאנה. משכתי בכתפיים. "את באמת כאן?" היא המשיכה לשאול והושיטה ידיים קדימה. הנהנתי. היא נשמה בהקלה ואז סקרה את הסביבה. המקום הרגיש מתחת למים. הרגשתי את הקרירות שלהם. "איפה דניס?" לורי שאלה ומצמצתי. "למה?" שאלתי בחוסר הבנה. היא משכה בכתפיים. "בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נראה מותש." אמרה. משכתי בכתפיים. "אני מניחה שגם הוא ישן." אמרתי. היא מצמצה. "שלום בנות," שמענו קול חדש פתאום וקפצנו. איש חייך אלינו. היה לו קלשון ושיער שחור, עיניים כחולות כהות כמו הים והוא מאוד הזכיר לי מישהו. "פוסידון," אמרתי ולורי נראתה המומה. אל הים הנהן. "ברוכות הבאות לשטח שלי." אמר בעיניים נוצצות. גיחכתי. "שטח מעניין," אמרתי. הוא קרץ. "אתה..." לורי התחילה להגיד ובלעה רוק, "יש ים אחד שאתה לא שולט בו?" הצליחה לשאול. חיכינו במתח לתשובה. פוסידון הנהן ונהיה עצוב. "לצערי בני התמותה הצליחו להשתלט על שטח אחד," הודה. "הם חצויים?" שאלתי והוא הנהן. "כן. אבל לא כולם שם חצויים." אמר. הרגשתי שהוא נסער, ושאם היינו בים עכשיו הייתה סערה. לא רציתי סערה. מיהרתי לתקן את המצב. "אנחנו נוכל לעשות משהו?" מיהרתי לשאול והוא הסתכל עליי. לורי הנידה בראשה במרץ והתעלמתי ממנה. פוסידון הנהן והגניב מבט ללורי. "כן. אתם כבר במסע, ככה שאין דרך חזרה. תוכלו להוציא את האנשים מההיפנוט," אמר. שתקנו.