הם עשו מבטים מתפלאים. "רונן? מי זה רונן?" נועה שאלה וקימטה את המצח. "שעון שנוסע בזמן?" טום הצליח לשאול בקושי מסויים. הנהנתי בחוסר אונים והוצאתי אותו מהכיס. לא הבנתי איך הוא חזר לשם, אבל פשוט שמחתי שהוא כאן. לא רציתי לחשוב אפילו מה היה קורה אם... לא. לא. הוא פשוט כאן, וזהו זה. נתתי אותו לטום, שבחן אותו מכל הכיוונים. נועה בהתה באוויר המומה. חייכתי לעצמי. "אל תספרו לאף אחד על השעון," התחננתי והם הנהנו בכובד ראש. נועה בלעה רוק. "ואוו," מלמלה. טום הנהן בהסכמה מוחלטת. "וגם שלא תעזו לספר לאבא שלי שסיפרתי לכם," הוספתי במהירות והגנבתי מבטים לצדדים בחשש. מישהו בהה בנו, ואז מיהר להסתלק כששם לב שהסתכלתי עליו. הלב שלי פרפר בבהלה, ונועה שמה לב ורצה אל הנער שהייתה לו חולצה לבנה. "היי!" צעקה ונופפה לו למרות שהוא היה עם הגב אליה. הוא הסתכל אחורה, ועצר. היא התנגשה בו, ואני וטום צחקנו. "סיפרת... למישהו... על השעון?" נועה מלמלה תוך כדי התנשפות ואני וטום התקרבנו אליהם. קפאתי במקום באימה. הנער הניד בראשו למרבה ההקלה. "על מה?" שאל, אבל חיוך היה על השפתיים שלו. נועה נשמה בהקלה. "אז יופי. אז אל תספר," ביקשה והוא הנהן. בת פוסידון נאנחה. "ותחזור לביתן, בן מרקורי. מה אתה יודע על השעון?" שאלה ליתר ביטחון. התבלבלתי. מי זה מרקורי? "בן הרמס," טום אמר לי בלי קול והנהנתי. הנער משך בכתפיו. "אני לא יודע. נוסע בזמן?" נועה אמרה "ששש!" בבהלה והסתכלה לצדדים. "בסדר. אז אתה איתנו שומר את הסוד עכשיו," אמרה בקול פוקד. הנער הנהן בחיוך. "דרך אגב, נעים מאוד. אני ליאו." אמר בחיוך ופרץ בצחוק. קפאתי באימה ובבילבול. מה לעזעזל? פתאום אבא שלי הופיע וקרץ אליי. עשיתי פרצוף נזעם וקמצתי אגרופים. "בחנתי אותך, מיקה מיק.(טום לידי גיחך והרבצתי לו במותן והוא הפסיק.) .."מסתבר שאי אפשר לסמוך עלייך." אמר בצער. מצמצתי והרגשתי שהאדמה מסתחררת מתחת לרגליי. "מה? אבל אבא-" התחלתי לומר במחאה למרות שלא הבנתי איך לפני רגע הוא היה בן הרמס(או מרקורי, לא משנה) ועכשיו הוא אבא שלי. ליאו הניד בראשו. "אני מצטער. את השעון, בבקשה" אמר והושיט את היד לפנים. בלעתי רוק והוצאתי אותו מהכיס ונתתי לו. הוא הנהן. היה מוזר לראות את אבא שלי כל כך רציני, וגם טום לידי נראה מופתע. נועה בעיקר נראתה מבולבלת ונבוכה כמו שהרגשתי אני.

אבא קיבל את השעון ושם אותו בכיס. הוא נשם נשימה עמוקה. "אני מצטער מיקה, אבל אי אפשר לסמוך עלייך שלא תספרי. הם יודעים כבר, אז אי אפשר להשיב את הגלגל לאחור. תסמכי עליהם שלא יספרו. הם נראים דווקא לי חבר"ה לעניין." טום חייך לעצמו בגאווה, שילב ידיים וניפח את חזהו ונצמד אליי כמו שומר ראש. התרחקתי ממנו בפרצוף חמוץ וטום מצמץ. "אבל אני חייב לזוז. להתראות." אבא אמר, שם את הכובע האפור של השווצ'רט שלו שהתרחב בהתאם למידותיו אכשהו על הראש והלך בצעדים מהירים וגדולים לכניסה של המחנה. מצמצתי. הלכתי אחריי אבא שלי. "רגע! מי זה היה? רונן?" צעקתי, אבל פסטוס שאג עליי כאומר לי לשמור את זה בסוד. שמירה בסוד. עוד משהו שאני גרועה בו, והנה קיבלתם את ההוכחה. ליאו עלה על פסטוס והניד בראשו. כירון הגיע לידי והסתכל עליו בדאגה. כעסתי על זה. למה הוא לא מסתכל עליי? ליאו כבר עבר מסע, ובסדר גמור. אני לא. "אני מצטער. את תגלי הכל לבדך," אבא אמר והמריא. "אבא!" צעקתי לשמיים ונשמע רעם בדיוק כשליאו נעלם. נזכרתי בג'ייסון, (אירוני) ורקעתי ברגל בכעס. האם ייתכן שהם שיתפו פעולה ב"מזימה הקטנה" הזאת? חזרתי לחבריי שעמדו המומים בכעס, ושמתי לב שטום מחזיק בחפץ הלבן והעגול שלי. התבלבלתי ועצרתי ובהיתי בו. טום הסתכל עליי בתהייה. "מה?" שאל בקול מבולבל, ואז שם לב לאן הסתכלתי וצעק והשמיט את השרשרת המסתורית יותר מרגע לרגע על הדשא. היא הוציאה ניצוצות, למרות שלא הבנתי למה. רעם נשמע, ומיד הגיעו עננים בשמיים למרות שלפניי רגע הם היו בהירים לגמרי. התחיל לטפטף, וילדים נערות ונערים יצאו מבולבלים מהביתנים.

כירון עצמו עמד מאחוריי פעור פה והסתכל בשמיים. ואז עליי במבט בוחן, ולאחר מכן על השרשרת והרים אותה. "לא!" צעקתי בבהלה, ושוב נשמע רעם. כמה מהילדים צעקו. כירון השמיט את החפץ, והגשם התחזק מיד. הוא הרים אותו שוב, והגשם נחלש. הקנטאור בחן אותו בעניין, ונראה כחושב על אלף מחשבות, כמו אנבת' ממש. הוא נשך שפתיים ותלה את הטיליון על צווארו. הגשם מיד פסק אוטמטית, כאילו נרגע עם כירון. התבלבלתי. כירון הסתכל עליי באור חדש, ונסוגתי לאחור ממנו. נועה התייצבה לידי, כמוכנה להגן עליי. "אני צריך לבחון את השעון הזה. מעולם לא ראית דבר כזה," אמר ושמתי לב שהוא אומר 'שעון' והתבלבלתי. מה קורה פה? ואז לחרדתי ראיתי שהחפץ הלבן נעלם מהצוואר של כירון, ובמקום זה הוא מחזיק בידו את השעון הקסום. נסוגתי לאחור עוד יותר והלב שלי פעם בבהלה. נועה פערה את הפה, וכמוה טום. שמתי לב שרק הם שמו לב שקרה כאן משהו מוזר, וכל האחרים רק בהו בשעון בעניין כאילו שכחו את הגשם ממקודם. הייתי רטובה כולי, אבל כל השאר חוץ מנועה וטום היו יבשים. היה לי טיק בעין, והרגשתי שהמוח שלי מתפוצץ מכמות המוזרות שיש כאן. החלפתי מבטים עם ילדי פוסידון, והגענו למסקנה בלי קול: נדבר על זה אחר כך. התפלאתי שאני מבינה אותם כל כך טוב, כאילו שאני מכירה אותם כבר שנים. בדיוק אז, עליתי באש וצרחתי למרות שהייתי חסינה. נועה וטום התרחקו ממני מיד, וכירון הסתכל עליי. כולם השתנקו, וחלק התחילו להצביע למעל הראש שלי. כירון כרע ברך, וכמוהו האחרים. הבנתי: הכירו בי. ככה ליאו סיפר שהכירו בו. "נצר הפייסטוס" כירון אמר. התבלבלתי. מה לעזעזל? נועה וטום היו המומים עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל. "נצר הפייסטוס," נועה מלמלה ביראה והשפילה את הראש. "זה יסביר את האש," טום גם מלמל וכרע ברך יחד עם כולם. בלעתי רוק. הפסקתי לעלות באש, וכולם חזרו לעמוד כרגיל ולחזור לביתנים. הרגשתי שנפלה פצצה על המחנה עכשיו, למרות שלא הבנתי איזו ומתי היא תתפוצץ. כירון המשיך לבחון אותי, כאילו שאני משהו שלא ראה מעולם. טפחתי בבהלה על הכיס שלי, והרגשתי שהשעון שם שוב כמו אנקלוסמוס של פרסי. הרגשתי שאני עומדת להתעלף מהמוזרות. "בואי איתי, נדבר" כירון אמר לי במבט רציני, ואני נועה וטום הלכנו אחריו.