הלכנו לחדר עם שולחן אליפסה מעץ, שמסביבו היו כיסאות מסתובבים שחורים וגדולים כמו במשרד. בהיתי בשולחן, מנסה לנחש על מה יהיו השאלות. מר ד' וכירון נעמדו מולינו, ורק עכשיו שמתי לב שכולם פה עם חולצות לבנות. טוב, אז כולנו כאן חצויים חדשים. "ברוכים הבאים למחנה החצויים. עכשיו תעברו מבחנים, ותענו על שאלות. אני אעזור לכם במקרה הצורך. אחר כך תלכו למבחנים המעשים," אמר כירון והופיעו דפים מול כל כיסא במחיאת כף של מר ד'. הלכתי לאחד מהם ברגליים רועדות והתיישבתי. לידי התיישב טום במבט מושפל. חייכתי. הוא היה היחיד שהיה פה בחולצה כחולה כבר. "אז מה המצב?" שאלתי אותו ולקחתי עט כחול מערמת העטים שהייתה באמצע השולחן. הוא חייך אליי במבוכה. "בסדר," אמר והתחיל לענות. שמתי לב שכשניסיתי לקרוא את השאלות שלו לא הצלחתי, כאילו שפתאום לא ידעתי לקרוא. האותיות נראו כמו שהן נראו בעיניי בכיתה א'- המון קווים ואיקסים לא ברורים. אבל כשקראתי את המבחן שלי, הצלחתי גם הצלחתי. 'מעצבנים,' חשבתי ונאנחתי. עשו כישוף נגד העתקות. התחלתי לענות. השאלות היו בסגנון ממה את הכי פוחדת, מה נראה לך שהכוחות שלך. עשיתי פרצוף כשנזכרתי שאבא אמר שמעולם לא הפגנתי משהו מסויים. האם אבא ידע על המבחנים? לא נראה לי. הוא חצויי אמריקאי, ואין את זה שם. נאנחתי ועניתי. 'מה הדבר הכי מפחיד שקרה לך בחייך? האם שלטת באחד מהיסודות אי פעם? אם כן איזה ומה קרה?' וכו' וכו. כשכולם סיימו והניחו את העטים מר ד' סימן לנו לבוא אליו, והחזיק שקית בגדים. הוא נתן לכל אחד חליפה, ואני קיבלתי חליפה בצבע סגול. עכשיו כשאני חושבת על זה זה בטח היה כדי להבדיל בינינו. על החולצה שלי היה כרטיס כמו שיש לרופאים, ובו היה כתוב: 'מיקה, ביתן 9 נצר הפייסטוס שולטת באש וטובה במכונות' ולכל האחרים היה מותאם להם.לטום היה כתוב 'טום, בן פוסידון, שולט במים' וכן הלאה וכן הלאה. חייכתי אליו במתח, והוא החזיר לי חיוך מתוח. ראיתי שהוא גם הזיע, והתחלתי להילחץ בעצמי. 

כולם נראו מתוחים, וכשחצויים מתוחים ויש להם קשב וריכוז הם או שותקים כל הזמן וזזים מלא או מדברים המון. אני שותקת וקפואה כשאני בלחץ, אבל היו כאלה שהסתובבו הלוך ושוב, ובכללי הרגשתי שתכף יכנסו כאן לפאניקה. טום נראה בין הבודדים שעוד אכשהו נראו רגועים. בגלל שטום ידע קצת מה הולך לקרות, הנחתי שכול האחרים פשוט לא יודעים מה הם הולכים לעבור. לא שאני ידעתי. במבט לאחור אני מצטערת שלא שאלתי את נועה יותר.

מר ד' הוביל אותנו לחדר מפואר- בלשון המעטה. הוא היה מ ד ה י ם. רובו היה מצופה זהב, והיו עליו עיטורים מדהימים של נשים ובנות ים ואולי אפילו בני ים אם לא דמיינתי. טום בהה במקום בעיניים מזוגגות ובפה פעור. אני הרגשתי שהחזה שלי חלול. נעמדנו בטור, וכל אחד נכנס אחד אחרי השני. כשאני נכנסתי הדלת המוזהבת נסגרה אחריי בטריקה, ומצמצתי וקפצתי. הסתובבתי וכולם נעלמו כאילו שבלעה אותם האדמה. התבלבלתי ורק נלחצתי עוד יותר. עמדתי על שטיח אדום, ולידי היו עמודים שתמכו בתקרה ובאמצע שלהם או שהיו דלתות או שהיה חשוך כמו לא יודעת מה. פתאום שמעתי משהו, ונדרכתי. המקום החשיך קצת יותר. התאמצתי לחשוב. 'אני במבחן. הכל בסדר. זה רק מבחן' שוב ושוב, אבל זה לא עזר. פתאום נהיה קצת יותר חם בחדר, והתחלתי להזיע. הסתכלתי קדימה, וצרחתי- אש דהרה לכיוון שלי. ברחתי כל עוד נפשי בי. עוד לא ידעתי שאני חסינה לאש. שמעתי המון קולות, אבל התעלמתי מהם והמשכתי לרוץ ולברוח מהאש. הלב שלי פעם בפחד. הלכתי במסדרון, שגם בו היה שטיח אדום. ראיתי מדרגות בצד שמאל, ושמחתי והלכתי אליהן אבל הן מיד נעלמו (מעצבנות) והתחלפו בקיר לבנים חלק. נשענתי עליו מתנשפת. האש עקבה אחריי אכשיהו, וכמעט הגיעה אליי. הייתי חייבת לחשוב, ואז חשבתי 'טוב, לפחות אני ימות בגבורה' וחייכתי קצת ופשוט עמדתי וחיכיתי שהאש תגיע אליי. כשהיא הגיעה לבסוף- צרחתי, אבל לא הרגשתי כלום. מוזר. הרגשתי כאילו מכסים אותי בשמיכה חמה, או ביום קיץ ממש חם. עשיתי תנועה מעגלית בידיים, והאש נעלמה. גמעתי אוויר, ורק אז קלטתי שאני בחיים. התייפחתי בהקלה. שמחתי שאין כאן אף אחד. חיכיתי, ואז הבנתי שאני כנראה צריכה להמשיך ללכת. חיפשתי את היציאה, אבל היא לא באה. כנראה שהמבחן עדיין לא נגמר, ונלחצתי שוב אבל הפעם הייתי מוכנה יותר נפשית לאגתר הבא. זה מה שחשבתי:

'אני חסינה לאש! אני חסינה לאש! הצילו' שוב ושוב. נשכתי שפתיים והלכתי ברגליים רועדות על השטיח האדום במסדרון, שהתחיל להראות כאילו הוא לא הולך להיגמר לעולם. מתישהו נעצרתי כדי לנוח, ושאלתי את עצמי איפה יש כאן מים. קולר הופיע פתאום והלכתי אליו בשמחה. שתיתי והוא נעלם מיד כשסיימתי. מוזר מספר שתיים. המשכתי ללכת במתח, והגעתי לצומת. התלבטתי. המסדרון בצד ימין היה חשוך, אבל השמאלי היה מואר. קולות של מים נשמעו בו. בחרתי אוטומטית במסדרון החשוך. אני שונאת מים, וגם אם החיים שלי יהיו תלויים בלקפוץ לבריכה אני לא אקפוץ. טוב, הגזמתי קצת. אבל הבנתם אותי. הלכתי במסדרון החשוך ונשמעו בו קולות של רוחות רפאים. הצטמררתי מהם, ונגעתי לי בצוואר. מצמצתי כי הרגשתי עליו משהו קר, שממש לא ציפיתי להרגיש. מיששתי והרגשתי שרשרת. הורדתי אותה, וראיתי עיגול עם סימן שלא ראיתי בחושך. בלעתי רוק ומעודדת המשכתי ללכת, מחזיקה בדבר העגול שהיה לבן. שמעתי שאגה לפניי, ומיד ברחתי לכיוון ההפוך בצרחה. התפללתי שבן אדם כלשהו יופיע, רצויי טום. מישהו מוכר שאוכל לסמוך עליו, ולא רוח רפאים/מפלצת. הרמתי מבט למעלה תוך כדי ריצה, וראיתי דמות לבנה ושמנה מרחפת מולי. אתם יכולים כבר לנחש ממה סימנתי שאני פוחדת. החלקתי לעצירה ונשענתי על העמוד הלבן שהיה לידי. למרות שהוא היה לבן, הוא לא בלט בחושך ולא עזר לי לראות. מוזר מספר שלוש. הרוח רק ריחפה מולי/מעליי, ונראה שחיכתה למשהו. "אה... שלום?" אמרתי ברעד ונופפתי מולה בידי. היא המשיכה לרחף, אבל הזיזה את הראש הצידה. זה הזמן לציין שהיה לה רק ראש, בלי עיניים או אף או פה. שקשקתי במקום, ואז היא זזה הצידה והחוותה בידה להמשך המסדרון. פערתי את הפה, והמשכתי ללכת. אחרי האש, זה היה נראה קלי קלות. סובבתי את הראש אחורה, והיא עדיין הסתכלה עליי. אכשהו ידעתי שהיא מחייכת, ושמעתי קול בראש שאמר: 'בהצלחה, מיקה.' ואז היא נעלמה, והמסדרון חזר להיות חשוך לגמרי. "אה.. תודה?" אמרתי לה, אבל לא הייתה תשובה. ואז הרגשתי שהחדר מתכווץ, הולך ונעלם והרגשתי את הקלאוסטרופוביות שלי חוזרת. נלחצתי וגמעתי אוויר. המסדרון סגר עליי כמו פרפר בתוך הגולם.