אני ולורי הסתובבנו בחוף המהופנטים, מידי פעם מחליפות מבטים ואז אחת מאיתנו הייתה מושכת בכתפיה כאומרת שאין לה רעיון מה לעשות והיינו חוזרות ללכת. פעם אחת, עלינו שוב (אבל הפעם ידענו לא לעלות הרבה) למעלה, וראינו נערה שנראתה בת 14-15 מחפשת משהו בתיק שלה ואז שותה מים. קפאנו שתינו ובהינו בה באימה שותה ולאט לאט מתהפנטת ואז הולכת לכיוון הים. נראה שגם היא לא הבחינה בספינה שלנו. הסתכלתי עליה בריכוז. משהו בה נראה לי מוכר במעורפל- כאילו כבר ראיתי אותה בעבר. השיער השחור שלה, העיניים החומות, והיד שלה שהתגנבה לכיס כמו מתוך הרגל. נתתי מבט רב משמעות ללורי, והיא מצמצה והסתכלה עליי בחוסר הבנה. הראיתי לה בראשי את הנערה הזאת והיא הסתכלה עליה. הצבעתי עליה והתחלתי ללכת. לורי הבינה שאני רוצה לעקוב אחרי הנערה והלכה אחריי. לפי איך שהנערה לא פנתה לאף אחד, ראינו שאין לה משפחה כאן. אני ולורי החלפנו מבטים שוב, ואז לורי הנהנה אליי ורצתי קדימה לעבר הנערה שהלכה למים. נתקלתי בה "בטעות" ושתינו נפלנו בצורה מביכה. "היי! תשימי לב לאן את הולכת." הנערה רטנה באנגלית ועזרה לי לקום. הבטן שלי קפאה. אפילו הקול שלה היה לי מוכר. נעזרתי בה ונעמדתי. לורי מיהרה אלינו גם. "סליחה," מלמלתי. "איך קוראים לך?" שאלתי כשהתאוששתי. הנערה עשתה פרצוף ואז הסתכלה לים. "אסטל בלופיס. ולך?" שאלה. גולה נתקעה לי בגרון. בלופיס. אין מצב. מה אחות של פרסי ג'קסון, חבר של אבא שלי, עושה כאן, מהופנטת, ועוד בים? ואז נזכרתי שהיא הבת של פול, לא פוסידון. שזה אומר שהים לא משפיע עליה או מגן עליה. בלעתי רוק בקושי והסתכלתי על לורי בבקשת עזרה. היא התבלבלה והסתכלה עליי בשאלה. הבנתי שהיא לא מכירה כל כך את השבעה, לא כמוני. טוב, אני הכרתי אותם כל החיים. נשמתי עמוק וחייכתי חיוך מאולץ לאסטל, שנראתה כמו אחת שמתחילה לאבד את הסבלנות שלה וזזה מרגל לרגל. כנראה שגם לה היו הפרעות קשב וריכוז, בדיוק כמו לפרסי. "נעים מאוד. אני מיקה וואלדס," אמרתי, גם באנגלית. אסטל הנהנה בחוסר עניין מוחלט. "טוב, אתן צריכות משהו? לא? יופי. זזתי לים," אמרה ורצה למים בבגד הים התכלכל שלה.

מצמצתי. לא יכולתי שלא להיעלב מחוסר העניין שלה בנו, אבל אז הזכרתי לעצמי שהיא מהופנטת. זאת לא אסטל האמיתית. ואז הסתחררתי כשקלטתי שאסטל יכולה לעזור לנו. היא יודעת על החצויים והכל בטוח. רצתי בעקבותיה למים, מתעלמת כשנרטבתי מהם. "חכי!" צעקתי והיא הסתובבה. שוב שתינו נפלנו, אבל הפעם לא בכוונה. השתעלנו מי ים, והיה כל כך מוזר לחשוב שהיא אחות של בן פוסידון ונחנקת מהמים. התאוששנו וגררתי אותה חזרה ללורי. "תעזבי אותי!" אסטל צעקה ואז קיללה ביוונית עתיקה, ממש כמו חצוייה. קפאתי. פרסי בטח לימד אותה והיא זוכרת את זה למרות ההיפנוט. זהו זה. פרסי! אולי אם היא תשתה מים רגילים היא תחזור לעצמה ותעזור לנו להציל את האנשים המהופנטים האחרים. הכרחתי את עצמי לצאת מהקיפאון וגררתי אותה כשהיא מקללת ואפילו נושכת לי את היד. ילדה קשוחה. התנשמנו שתינו כשהגענו ללורי המבולבלת. "תוציאי....מים....מהתיק...שלך...." התנשפתי. אסטל ניסתה לברוח ובסוף התייאשה וקרסה לישיבה כשהיא בוכה. הלב שלי נשבר. הבנתי שהם מתמכרים למים כמו סם. לורי הנהנה בפה פעור והוציאה בקבוק בידיים רועדות ואז נתנה לי. מצויין. השקיתי מהר את אסטל, מתעלמת מהצמא שלי. היא ניסתה להעיף לי את הבקבוק, אבל אני התעקשתי והשקיתי אותה כמו תינוקת. היא המשיכה לבכות, אבל נראה שזה פועל. העיניים שלה נראו שוב נורמליות והיא השתעלה מים. "אויי, אלים. איפה אני?" היו מילותיה הראשונות באנגלית. בכיתי בהקלה ולורי נרתעה לאחור בפה פעור עדיין. שמתי את הבקבוק בתיק בחזרה במקומה וייצבתי את לורי ואסטל. הסברתי לשתיהן מה קורה כאן ומי אני ולורי למען אסטל בלופיס. היא הנהנה בהלם כל הסיפור וצבטה את עצמה. "אלים אדירים. מצטערת על מקודם, מיקה." כל השיחה הייתה באנגלית כמובן, כשאני גם מתרגמת ללורי לעברית.

חייכתי לאסטל. "זה בסדר," השבתי באנגלית והודיתי לאלים בלב שהקשבתי בכל שיעורי האנגלית. יש לי ציונים טובים למרבה ההפתעה. ליאו ציפה שאהיה תלמידה לא קלה כמוהו כשהוא היה ילד, אבל הפתעתי אותו וגם את קליפסו. אסטל חייכה במבוכה ואז שיחקה במחרוזת שהייתה לה על הצוואר- מחרוזת שנראתה כמו מחרוזת מחנה החצויים האמריקאי שיש לאח שלה. מצמצתי והסתכלתי עליה בצמצום עיניים. "נראה שגם את חייבת לנו כמה הסברים, אסטל בלופיס." אמרתי והצבעתי לה על המחרוזת. היא מצמצה והסתכלה על הצוואר, כאילו לא שמה לב שהיא משחקת בה. היא חייכה והנהנה, התיישבה וסימנה גם לנו להתיישב. הנהנו והתיישבנו, שותות מים רגילים מידי פעם ואוכלות סנדוויצ'ים ומכבדות גם את אסטל בכל.היא אכלה ושתתה בתודה. "אז אני במחנה החצויים הרגיל, זה המקורי במנהטן. אח שלי מביא אותי לשם כל קיץ ואני מתאמנת. כנצר פוסידון, אין לי כוחות כמובן, אבל אני עדיין מאומנת כחצוייה. אח שלי חושב שזה חשוב, עם כל המפלצות שתוקפות אותו. ואז במקרה שהוא לא יהיה בבית, אני אדע איך להילחם." היא נשמה עמוק והראתה לנו את החרב שלה אחרי שהיא הוציאה אותה מהכיס- חרב שנראתה כמו חצי צמיד תכלכל כמו בגד הים שלה בצורת גל. הנהנתי בהלם. תרגמתי לעברית ללורי והיא פערה את העיניים ונראתה כמו מישהי שהפסיקה לנשום. נקשתי באצבעות מולה והיא מצמצה וחזרה אלינו. חייכתי. "ואוו," אמרה. אסטל חייכה ואז ירד לה החיוך. את המילה 'וואו' כולם מבינים. ואז אסטל הפסיקה לחייך בבת אחת ומצמצתי והסתכלתי עליה בחוסר הבנה, נשענת עם הידיים אחורה. התחלתי כמעט להינות בחוף הים הזה. כמעט. "אלים. זאת הספינה שבאתם בה?" הבת של בלופיס שאלה ונעמדה, מצביעה על הים. מצמצתי ונעמדנו גם. הנהנו מיד אחרי זה והיא קימטה את המצח. "את רואה מעבר לעירפול?" שאלתי בפליאה. אסטל הנהנה. "אימנו אותי במחנה ילדי הקטה בקטע הזה." אמרה. הנהנתי ואז תרגמתי הכל לעברית למען לורי. היא שרקה בהתפעלות וחייכתי. "אז מה נעשה עכשיו?" אסטל שאלה בדאגה, שוב משחקת במחרוזת שלה.